מצאתי את הרגע הזה ביום. יצאתי מהמקלחת. בין זום אחד למשנהו, ביו חיפוש עבודה ותכנונים מה אני עושה ביום הקרוב, מה אני אוכלת וחשוב מכך - כיצד אני שורפת את הפחמימות שהצטברו בגופי ולרגע נתנו נחמה לנפשי,- מצאתי לי רגע חשוב. רגע לחשוב. יום הכיפור שהתקרב, בשגרת הקורונה ההזויה עשו לי המון שכל. אבחנה בין החשוב ללא חשוב בכלל. בין הומור לדמעות. בין בלבול להגיון מנצח. חשבתי על השנה המוטרפת הזאת ועל כך שלפני שהשנה הזו צריכה לבקש סליחה מהעולם - קיימים אנשים מהם אני צריכה לבקש סליחה.
חשבתי על כך שאני צריכה לבקש סליחה מחבריי שהייתי לעתים יותר מדיי מרוכזת בעצמי. שאכלתי את הראש בהתייעצויות ובקושיות וחזרתי על שאלות חזור ושוב. ושוב ושוב. גם בלילות. גם בחגים. גם בערבי חג. סליחה ששמעתי ולא תמיד הקשבתי. סליחה שהייתם אכפתיים ואני לעתים התעלמתי. סליחה שניסיתם ואני העדפתי לטמון את הראש בחול.
סליחה להוריי. מהוריי. שעדיין בכל שלושים ושבע שנותיי פנויים לנדנודים שלי הבלתי נגמרים. שזורמים איתי על רעיונותיי ומעמידים אותי על טעויותיי. סליחה שאמרתי שאעשה ולא תמיד עשיתי. סליחה שהרמתי את הקול ולפעמים לא העזתי לשאול. סליחה שלעתים חשתי שאני חכמה יותר מכם ולא הקשבתי. סליחה שרציתי להיות צודקת מחכמה. סליחה שלא ראיתי את התמונה במלואה. סליחה שהייתי חוצפנית. סליחה על מרד נעורים אחד מאוחר מדיי.
סליחה מהחסון שלי שלעתים כדי להעביר מסר ברור, הרשתי לעצמי ללכת על חבל דק. סליחה שלא הייתי מוכנה לקבל צלילים מהורהרים. מעורערים. שרציתי ביטחון. סליחה שהאוזן שלי לא סבלה את צמד המילים "חוסר וודאות". סליחה שלא הבנתי שזוגיות היא מורכבת מפאזל של המון תרחישים ורגשות. סליחה שהיתי צינית לעתים וניסיתי להראות כמה אני ומה אני, למרות שאתה גילית אותי מול עצמי בתאורה מועצמת בזריחה ובשקיעה. סליחה שהייתי לעתים חסרת סבלנות. אני רוצה להאמין שאני האדם הכי מכיל עלי אדמות, עם קיבולת בלתי נגמרת. אז זהו, שלא. סליחה על ה'למרות'. תודה על ה'בזכות'.
סליחה מהבן שלי על ימים שבהם נחשפו קצות עצביי הרגישים והייתי קצת עייפה ולא שמחתי בכל מאודי על הציור שהכנת. סליחה שלא עלצתי מאושר שהצעת לעזור לי לנקות את הבית. סליחה שלעתים השגרה השתלטה והייתי מוטרדת ולא נתתי לך עוד עידוד. סליחה שאני לא האמא מהפרסומת של סימילאק. (נו טוב, רזה וגבוהה עם עיניים כחולות כבר לא אהיה בגלגול הזה), אבל באמת שאני מנסה. סליחה שכעסתי. סליחה שאני לעתים מלאת רגשות אשם ולא נהנית עד הסוף מהרגע. סליחה שאני מתנצלת ולא שלמה עם עצמי עד הסוף. סליחה על כך שאני לא סמכותית מספיק. ילד צריך חוקים ברורים. תודה שאתה אומר לי כמה אתה שמח שאני אמא שלך. תודה שאני יותר טובה איתך. בזכותך.
סליחה מעצמי. על ביקורתיות על כל דבר אפשרי בערך. סליחה שאני לא מעריכה מספיק מה יש לי בחיי. סליחה שאני לעתים מקטרת ורוצה עוד מכל דבר. סליחה שאני ברומן תמידי עם פחמימות וסוכרים, אבל לרגעים מסיימים ביום אני עוטה את מסכת ההכחשה של גיל עשרים ושמונה וחשה רזה לשניות. הדיסוננס הזה משגע לי את השכל. סליחה שאני לא נשקלת יותר, או בכלל. אולי כך האמת הייתה מול עיניי. ותודה לי. עם כל השק הזה שמלא בחוויות של שנים על כתפיי,- הצלחתי. עם המון רצון להיות ויכולת להשמיע.- קצת נרגעתי.
הרי לא באמת צריך להגיע לסוף הדרך כדי להיות מאושרת, כמילות השיר של קובי אפללו ועילי בוטנר האגדיים. בסוף אני מבינה שסך הכול צריך להיות קצת פחות ספקנית ולהיות חדורת אמונה. בשנה הבאה אני מקווה לבקש קצת פחות סליחות ואולי להיות כבר אחרי חתונה.