ראשית אוגוסט 1940. עם היוודע דבר מותו הפתאומי בניו יורק, הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון מפרסמת הכרזת אבל לזכרו של זאב ז'בוטינסקי: "זאב ז'בוטינסקי עמד בחילוקי דעות עם ההסתדרות הציונית ועסק בעניינים ציוניים על דעת עצמו, אולם הוא ייזכר בהיסטוריה הציונית כאחד מגדולי הלוחמים האבירים למען התחייה הלאומית, אחד שמעולם לא מנע מעצמו שום טרחה וטרדה למען אידיאלי התהייה והתמסר כולו, על כישרונותיו המופלאים, להצעדת שאיפות הציונות קדימה. מותו הפתאומי הוא אבידה גדולה לעניין הציוני ולחיי העם היהודי, שהתרושש בפטירתו הפתאומית של פטריוט יהודי גדול, על כל שלל גווניו ואומץ אישיותו".
ביולי 1964 הועלו עצמותיו ועצמות אשתו האהובה יוענה לארץ ישראל. 35 שנה אחרי שהשלטון הבריטי בארץ נעל בפניו את שעריה, בשנה ה־16 לקיומה של מדינת ישראל, המדינה שחלם עליה ולחם למענה יותר מיובל. בשדה התעופה בלוד חיכו ותיקי הגדודים העבריים ממלחמת העולם הראשונה, חבריו לנשק, שבאו לקבל את פני מפקדם. לצדם, קומץ שרידים של לוחמי גליפולי, יחידות של אנשי אצ"ל ולח"י לשעבר, ונציגי "בני ברית" העל־מפלגתיים, שפעלו להעלאת עצמותיו. בשעה חמש וחצי נחת מטוס אל־על. משמר כבוד של בית"רים קיבל את פני ארונות העץ עם ידיות המתכת שכוסו בדגלי הלאום, ויחידת כבוד, בראשותם של מנחם בגין ואהרן צבי פרופס, צעדה לעברם. אחרי הארונות צעדו בני המשפחה. ז'בוטינסקי שב למולדת.
שר הפנים הורה להוריד את דגל המדינה לחצי התורן. ישיבת הכנסת נפתחה בדבריו של היו"ר, קדיש לוז. זה היה ניסוי מעניין בממלכתיות ובפיוס. לוז, שהשתייך לזרם הציוני הסוציאליסטי ששמר על יחסי מאבק פוליטי נגד התנועה של ז'בוטינסקי, התוודה: "אילו רציתי להקיף בדבריי את מפעלותיו, הייתי ממילא נגרר אל ויכוח ופולמוס, שאינם הולמים דברי אזכרה. לפיכך אקדיש את דבריי לפרקי חייו השונים".
אחרי שהזכיר כי בתקופה הראשונה לפעילותו זכה ז'בוטינסקי להערכה ולהוקרה בלתי רגילות של הציבור הציוני כולו, ובתקופה השנייה עורר יחס שונה אצל רבים, הקדיש 50 דקות לסקירת פועלו של ז'בוטינסקי: מימי נעוריו באודסה, דרך הקמת הגדוד העברי וייסוד ארגון ההגנה. נואם מלהיב, מוכיח ושובה לבבות, שביקוריו בערים ובמושבות של תחום המושב ברוסיה הפכו למאורעות גדולים ומאמריו בעיתונות נקראו על ידי אלפים. על פי עדותו של ברל כצנלסון, רבים מאנשי העלייה השנייה הגיעו לרעיון הציוני בהשפעת מאמריו. הוא סיפר על מאסרו בכלא עכו לאחר המאורעות באביב 1920, על פעולתו להגנת ירושלים ועל דרכו הציבורית בכלל. קצרה היריעה: נשיא הציונים הרוויזיוניסטים, סופר, מתרגם (ספרי שרלוק הולמס, שירים של אדגר אלן פו ועוד), איש רוח ומעשה.
גם היום, 80 שנה לאחר לכתו, בדיוק כמו שאמר קדיש לוז בנאומו, נותרו מתנגדים, ומולם - חסידיו ומעריצים שרואים בו מדינאי גאון וחיים על פי מורשתו. אחת מהם היא הסופרת גלילה רון־פדר, מחברת "באור ובסתר - סיפורו של זאב ז'בוטינסקי". "לבושתי, כחיפאית, לא ידעתי עליו דבר עד להעלאת עצמותיו", היא מגלה. "לא ז'בוטינסקי, לא אצ"ל, לא סזון. כשעיתון 'מעריב' סיפר על הדיון על העלאת עצמותיו ועל ההתנגדות של בן־גוריון, נתקלתי בזה לראשונה ומאז לא עזבתי, בעיקר בגלל שהבנתי שהחינוך שקיבלתי בבית הספר - היה בחלקו מבוסס על הסתרה".
רון־פדר רואה בז'בוטינסקי דמות מופת מזן נדיר: בריאה בנפשה. "יש המון דמויות מופת שלימדו משהו מאוד חשוב אבל בחייהן היו אנשים מאוד סובלים, עם הפרעות גדולות", היא אומרת. "תיאודור הרצל לא היה אדם לגמרי בריא בנפשו, דוד בן־גוריון היה אדם קטנוני וחשב שמישהו נושף בעורפו. ז'בוטינסקי, בתפיסה שלי, הוא סמל האדם הבריא בנפשו, שידע איך לחיות ואיך לאזן בין העולם האישי־יצירתי שלו לבין השליחות הלאומית. בתנ"ך נותנים לנו דוגמאות לאנשים שהוטלה עליהם שליחות אבל הם לא נאבקו כדי להיות מנהיגים, אלא בעל כורחם הלכו לשם. ז'בוטינסקי אומנם לא שמע קול אלוהי אלא פנימי, אבל היה אדם מאושר, אוהב חיים ובני אדם עד יומו האחרון. הוא פשוט הבין שלא יהיה שלם עם עצמו אם לא ייצא לשליחות שהעת ההיא קראה לו. בשבילי הוא המורה האולטימטיבי".
מה למדה רון־פדר ומה היא מיישמת בחייה? "ז'בוטינסקי לימד אותי לצחוק", היא מפתיעה. "למשל, על המצב בקורונה. לא על הקורונה, אלא על עצמי. בסיפור חייו הוא מתאר את הימים שבהם ישב במדי אסיר בכלא עכו, כשהוא אומר שגילחו את שערותיהם והם צחקו, הלבישו אותם במדי אסירים והם צחקו, האכילו אותם באוכל מעופש והם צחקו. זו הכותרת. הוא מורה דרך לחיים, לפני שהוא מורה דרך למדיניות. 'כל יחיד הוא מלך', לשיטתו.
"מה שהיה בעבר קריאת תיגר על הקומוניזם ועל המהפכה הרוסית שדיברה על שיתוף ועוד שיתוף, מאוד רלוונטי לימינו. הוא הבין שהיחיד יכול לצמוח ולהרגיש מחויב להשתייכותו הלאומית רק אם כאינדיבידואל הוא מרגיש מלא. אנשים חושבים ש'כל יחיד הוא מלך' מקדש את האגואיזם והנרקיסיזם. ממש לא. הוא התכוון שכל יחיד צומח ממחשבה חופשית, אבל כדי להיות שלם אתה צריך להשתייך. הוא עזב את בית הספר כשהוא חשב שהוא לא נותן לו כלום והיה עצמאי לחלוטין. כשהוא חשב שהוא יכול להיות עיתונאי טוב, הוא הציג את עצמו בפני מנהל העיתון ואמר: 'אני רוצה להיות כתב שלך. נסה אותי'".
רון־פדר רואה בו סטארטאפיסט שתמיד חשב מחוץ לקופסה הציבורית: "במובן החברתי, חמש המ"מים - מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה, הן תמצית המדינה הדמוקרטית הליברלית. מה יש יותר מזה? המדינה תדאג לך אבל תשאיר אותך עצמאי ולעולם לא תהיה משטרת מחשבות. הוא היה פמיניסט גדול. הוא טען שאין דבר שגבר עושה, שאישה לא תעשה יותר טוב. כמו נביא, הייתה לו הבנה מזוקקת של תהליכים בינלאומיים".
האחים סימון ועמנואל שכטר מעידים על עצמם כעל מי שחיים על פי מורשתו. "אנחנו בטוח לא היחידים, אבל אפשר לומר שבצורה מסוימת ז'בוטינסקי קצת רודף אותנו", אומר עמנואל (35), יוצר קולנוע, מפיק ובמאי בחברת מטאפור. "קודם כל, אנחנו מאודסה. גדלנו בין רחובותיה הציוריים, תחת עצי הערמונים הממלאים את שדרותיה, לאורך חופי הלנז'רון והפונטן. ההורים שלנו, שהיו מתבוללים למהדרין כמו אזרחים סובייטים טובים, הפכו בהתחלה מחברי בוהמה אודסאית לפעילי מחתרת ובסוף גם חזרו בתשובה. בדומה לז'בוטינסקי, חיידק הציונות שינה את חיינו מקצה לקצה. כשנולדתי למשפחה יהודית תחת משטר קומוניסטי, ההורים שלי למרות הפחד מהשלטונות החליטו לעשות לי ברית מילה ולקרוא לי עמנואל. אומנם עליתי בגיל שלוש ואני זוכר מעט מאוד משם, אך פה בארץ אני ואחי זכינו לקחת חלק בהארה היסטורית הקשורה לז'בוטינסקי ישירות.
"לפני 14 שנים הקמנו חברת הפקות בשם 'מטאפור'. הפרויקט הקולנועי הגדול הראשון שלנו היה סרט דוקומנטרי החושף את הסיפור של אצ״י - הארגון הצבאי היהודי שלחם במרד גטו ורשה. אלה היו לוחמי בית״ר, שז'בוטינסקי היה ונשאר מנהיגם הרוחני גם לאחר מותו. זה היה מסע מרגש שארך שבע שנים, ואנחנו גאים להגיד שהשנה הסרט נכנס כחומר חובה לתוכנית הלימודים בהיסטוריה. עם ובלי קשר, מאז ז'בוטינסקי פשוט לא עוזב אותנו: יצא לנו לעבוד על המיצג הראשי במוזיאון האצ״ל, ועם מכון למורשת ז'בוטינסקי על סדרת סרטוני אנימציה בשם 'ז'בוטינסקי היום', שמטרתה להנגיש את מורשתו לדור הצעיר. סימון אפילו הפך להיות הקריין שמגלם את ז'בוטינסקי, בכל זאת - מבטא אודסאי־יהודי טהור".
על המשמעות של חיים על פי מורשתו של ז'בוטינסקי, מספר סימון (44), יוצר קולנוע, תסריטאי, במאי ומנהל קריאייטיב בחברת מטאפור: "אני זוכר את עצמי עוד בצבא קורא את 'קיר הברזל' ומתפעם עד כמה המילים שז'בוטינסקי כתב בתחילת המאה ה־20 עדיין אקטואליות, מפוכחות יותר מכותרות עיתוני הבוקר. מאז עברו יותר מ־20 שנה והן נשארו אקטואליות באותה מידה, אולי אפילו יותר. וכך לא רק בנושא הביטחוני - בהרבה מובנים ז'בוטינסקי ראה את העתיד טוב יותר מאחרים. כפי שהוא ידע לנבא את השואה בבהירות מצמררת, כך ידע להציץ מעבר לפרגוד העתיד ולראות דברים שהיום הם נחלת הכלל, אך היו מאוד מפתיעים בזמנו. למשל, הוא סירב לשלם מסים לוועד העיר בירושלים, כי לא היו להם נשים בהנהגה הציבורית.
"הוא היה נטול התנשאות אשכנזית, נהפוך הוא! ז'בוטינסקי אמר שאם היה יכול להיוולד מחדש - היה נולד ספרדי. הוא עודד לדבר בעברית תקנית, מה שמאוד חסר לנו היום. מעטים יודעים שהוא הוציא ספר שנקרא 'כל־בו לתלמיד' עם איורים מפורטים של נימוסי שולחן. אגב, גם זה לא היה מזיק לנו. משנתו הכלכלית ראויה להילמד ברבים - היא משתדלת לאזן בין הזכויות הסוציאליות והשוק החופשי בצורה שעד היום לא הצלחנו לעשות. יש הרבה מה ללמוד מהאיש, כמעט בכל נושא ותחום. אבל בסופו של דבר, הלקח החשוב ביותר שאני לוקח מז'בוטינסקי לחיי היומיום שלי הוא לא לפחד לשחות נגד הזרם. לא לחשוש לומר את האמת שלך, גם אם לא כולם מסכימים, ואפילו אם כולם לא מסכימים. ז'בוטינסקי מלמד אותנו להציב אלטרנטיבה וגם אם היא לא נעימה לחך של כולם - לא לדאוג. הרי בסוף - האמת תמיד פופולרית. ומורשתו היא ההוכחה הטובה ביותר לכך".
חרף העובדה שמדובר בהחמצה גדולה של מערכת החינוך, ז'בוטינסקי, שהאמין שכוח הנוער הוא שיכול לרפא את תחלואי החברה, חוצה גילים. רות דוד (27), בוגרת לימודי הנדסת תוכנה, היא הרכזת הארצית של תנועת הנוער הלאומי בית"ר, תנועה מבית ההסתדרות הלאומית, המחנכת כ־8,000 בנות ובני נוער הצועדים בדרכו של ז'בוטינסקי.
"לראשונה נחשפתי אליו בכיתה י' במסגרת שיעורי ההיסטוריה בתיכון, אבל מהר מאוד הבנתי שמשנתו עבורי היא מעבר לטקסט למבחן בגרות", היא אומרת. "היא דרך חיים. אחרי לימודיי האקדמיים החלטתי שברצוני להשפיע על דור העתיד ומקומי בעבודה עם בני נוער, כשמשנתו מנחה אותי לאורך הדרך. אחד הדברים המרכזיים שעליו דיבר ז'בוטינסקי היה חמש המ"מים. כל אחת מהן מהווה את החובה הבסיסית שעל המדינה להעניק לאזרח. בימים אלה, כשמדינת ישראל כמו שאר אומות העולם מתמודדת עם משבר הקורונה, משנתו של זאב ז'בוטינסקי תקפה יותר מאי־פעם".
הנהלת התנועה, רכזי הסניפים והמדריכים בכל רחבי הארץ לוקחים אחריות במסגרת פעילות התנועה, ודואגים ליישום כל אחת מהמ"מים בחיי היומיום שלנו. דוד מדגימה: "מורה - חינוך דור העתיד בפעילות הסניפים והדאגה לכך שיהפכו לאזרחים אקטיביים מובילים ומשפיעים בחברה הישראלית. מזון - במהלך השנה תנועתו מקיימת עשרות מבצעי איסוף וחלוקת מזון לנזקקים ולקשישים, ובימים אלה אנו יוצאים למבצעי חלוקת מזון לתושבים בהסגר ולמבודדי הקורונה. מרפא - מתוך האידיאל האומר כי לכל אזרח מגיע טיפול והגנה רפואית, יצאנו מתחילת משבר הקורונה במבצע הכנה וחלוקת מסיכות לגיל השלישי. נוסף לכך דאגנו שכל מי שאין ביכולתו לצאת מהבית ולקנות תרופות, אנחנו ובני הנוער נעשה זאת.
"מלבוש - לאורך כל השנה סניפי התנועה יוצאים פעם בחודש ל'מבצע מלבוש'. החניכים מביאים איתם בגדים מהבית שאין בהם צורך ואנו מעבירים בגדים אלה לתרומה. מעון - סניפי התנועה הם הבית השני ולפעמים הראשון של חניכי וחניכות התנועה. בימים אלה, כאשר סניפי התנועה סגורים עקב משבר הקורונה, תנועות הנוער נלחמות על הבית הן מבחינת התקציבים המגיעים לפעילות תנועות הנוער שאנו לא יודעים אם יעברו במלואם, והן מבחינת המשך הפעילות במסגרת התנועות. החניכים יוצאים בלילות לרחובות, ומכאן שהסכנה הזו גדולה יותר מסכנת הקורונה - החניך יעבור פעילות חינוכית מחוץ למתחם הסניף תוך הקפדה על המסיכות ושמירת המרחק וההיגיינה. הדוגמאות האלה הן ההוכחה לכך שמשנתו של ז'בוטינסקי תקפה גם 80 שנה לאחר לכתו".
מה מבחינתך ההחמצה הגדולה בכל הנוגע לתפיסה הציבורית את ז'בוטינסקי?
"היום כאשר אנו מעלים בפורומים שונים את העובדה שהתנועה מבוססת על ערכיו, אוטומטית עולות דעותיו הפוליטיות, אבל יש לזכור שמעבר להיותו איש פוליטי הוא היה גם איש אשכולות. קצרה היריעה מלפרט את כל מה שעשה. הוא היה מחזאי, סופר, משורר, מתרגם ומצביא. די אם נזכיר למשל שבעת המאבק על הנחלת השפה העברית ביישוב היהודי המחודש בארץ, הוא היה הראשון להוציא לאור אטלס בעברית, הקים הוצאת ספרים וערך עיתונים. אין לשכוח גם שהקים עם טרומפלדור ובניגוד לדעת רבים את הגדודים העבריים, שלהם חשיבות היסטורית מכרעת".
יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי ועורך רבעון "האומה" של מסדר ז'בוטינסקי, מספר שז'בוטינסקי תמיד היה שם, בבית. "מאז שאני זוכר את עצמי - בתמונה על קיר חדר העבודה של אבי, בשיחות, בהערכה ובהערצה עצומות", הוא אומר. "בשנות ה־20 היה אבי־מורי מאישי הרוח הבולטים בשמאל הסוציאליסטי שכבר ב־1928 הצטרף לז'בוטינסקי, כיוון שהבין כמוהו שדרושה לעם היהודי מהפכנות לאומית ולא מעמדית. אבי הקים בתנועה הרביזיוניסטית את הזרם המקסימליסטי, דרש מהפכנות צבאית, והיה היחיד שז'בוטינסקי כינהו: 'מורנו ורבנו'. ב־1930, כשמלאו לז'בוטינסקי יובל שנים, נולדה אחותי הבכורה, ושמה בישראל נקרא על שם ז'בוטינסקי - זאבה.
"ב־1933, כשאירע האסון הנורא של רצח ארלוזורוב, התגייס ז'בוטינסקי להגן על שלושת הנאשמים חברי תנועתו, קורבנות העלילה, וביניהם אבי. ז'בוטינסקי ירד לחקר האמת ופעל ללא ליאות להוציאה לאור. אבי כתב עשרות מאמרים על ז'בוטינסקי והגותו, מאמרים שאני מקווה להוציאם לאור בכרך מיוחד. מאז שאני זוכר את עצמי אני קשור למכון ז'בוטינסקי, שעיקר עיסוקו שימור והפצת מורשתו של המנהיג הרביזיוניסטי הדגול. הסתופפתי בין כתליו בילדותי, הייתי חבר הוועדה האקדמית וחבר הנהלתו, ובמשך 12 שנה כיהנתי כמנכ"ל המכון. מאז 2017 אני יו"ר הנהלת המכון ומקדיש עצמי להפצת מורשתם של שני הענקים הללו - זאב ז'בוטינסקי ואב"א אחימאיר, בכל האמצעים האפשריים, גם מסורתיים ובוודאי באמצעי התקשורת המודרניים".
מהם חיים על פי ז'בוטינסקי?
"חיים של ביטחון ורווחה, ממלכתיות ואמונה בצדקת הדרך, בשוויון מלא לכל הגר הגר בתוכנו, שוויון לנשים ולבני המיעוטים, מדינה מתקדמת שבה מיושם העיקרון של חיה ותן לחיות, שבה אין עוני ואין אפליה, חופש הביטוי, תרבות עברית, חינוך לאומי, צדק לכל, שבה באים לידי ביטוי כל כישורי הגניוס היהודי בכל התחומים, מדינה שבה מתרכז רוב רובו של העם היהודי, שמתיישב בכל רחבי המולדת ההיסטורית. מכל הבחינות הללו ז'בוטינסקי מדבר לכלל הציבור, לא רק לחוג מצומצם, והגיע הזמן שהכל ישאבו ממנו השראה לחיי שגשוג, עוצמה ואחדות".
גדעון מיטשניק, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, מסביר איפה האיש שזור בחייו, מעבר לתפקיד שהוא נושא: "לשתי נקודות מרכזיות אני מאוד מתחבר: איש החזון ואיש המעשה והאופן שבו הלך עם האמת שלו בדרך כלל נגד הזרם והיה מוכן לשלם את המחיר. לאורך כל חייו וכמעט בכל מישור הוא למעשה פעל נגד הזרם: הן במאבק על הקמת הגדודים העבריים, הן במישור המדיני והציבורי נגד הבריטים ונגד הנהגת ההסתדרות הציונית לנוכח המדיניות הבריטית הפרו־ערבית, הן בתחום זכויות הנשים וגם במאבק על השפה העברית. לאורך שירותי הצבאי במשך עשרות שנים באגף המודיעין בצה"ל, שבו נושא הדעה האחרת קריטי, כך פעלתי. גם בתחומי עשייה חברתית וציבורית הבעתי דעתי ופעלתי באופן שבו האמנתי, גם אם לא היה הדבר פופולרי".
מיטשניק מתוודה כי לא גדל על מורשתו. אפילו להפך, כבן לפלמ"חניק. "נחשפתי אליו לפני כארבע שנים", הוא אומר. "כאיש מודיעין זה עשרות שנים שמחתי לגלות, בין השאר, שלצד היותו מעין נביא זעם ש'נזרק אל הבור' כמטאפורה, היה בדרכו איש מודיעין יוצא דופן. כך בין השאר צפה את פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזה את ניצחון בריטניה במלחמה, התריע מפני מותם של קומץ המגינים בתל חי, התריע החל מ־1934 מפני הקטסטרופה לאחר שהבין את פוטנציאל הסיכון בנאצים, התריע מפני פרעות תרצ"ו ועוד".
"נפש האדם נעשתה חלקלקה להפליא וקירחת עד כדי כך, שעל כל צעד ושעל אתה מרגיש עצמך חסר ישע ומענה כלפי קרחת מוחלטת זו של הנפש, שלא נשתייר בה כלום מיום האתמול - אף לא יתד אחת תקועה וקבועה, אף לא עשב אחד שהעמיק להכות שורש... לא רגש פשוט של בחילה, אף שום דבר שיהא דומה ללוח עם כתובת: 'כאן אסור'. וכשאתה משתדל להזכיר, שאף על פי כן הרי מוכרח להיות בעולם משהו אסור, משהו שהיד תהא נרתעת ממנו מאליה, מהממים אותך בהשאלה: 'ומדוע אסור?' ואתה עומד ומרגיש פתע, שאכן אין מענה בפיך, כי יש דברים, שאי אפשר להוכיח" ("מתופעות ההווי שלנו", 1910).
נשמע מוכר? מעבר לאנשים פרטיים שבוחרים לחיות על פי עקרונות שניסח והגה, עד כמה ז'בוטינסקי נוכח בחיינו? פרופ' אריה נאור, יו"ר הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי ועורך המהדורה החדשה של כתבי ז'בוטינסקי, מסביר כי ז'בוטינסקי נוכח פה גם אם אנחנו לא מודעים לכך. ההסבר פשוט: רעיונות, מטבעם, מתגלגלים, פושטים ולובשים צורה. ומכיוון שמדובר בהוגה דעות שהתייחס לשאלות הגדולות ולא רק לפוליטיקה קטנה של זמנו, הנושאים נוגעים גם היום להווי של החיים במדינה.
נאור מצביע לדוגמה על אחד הרעיונות שהעלה ב־1922 והבשיל במאמר "קיר הברזל", עם הטענה שערבים לא משלימים ולא ישלימו עם העלייה והתיישבות הציונית. "מדוע? כי כך היה בכל אומות העולם ובכל הדורות, כשהגיעה קבוצת מהגרים מבחוץ וביקשה להיכנס", מסביר נאור. "הוא הדגים באמצעות ההתנגדות של האינדיאנים לבואם של הפוריטנים, אנשים שוחרי טוב ושלום, שמבחינה דמוגרפית לא יכלו לאיים עליהם. ככה היה באוסטרליה עם הילידים והמהגרים, כך היה בדרום אפריקה, וכך יהיה גם עם הערבים. לכן, הוא אומר, לא נוכל לקנות את שיתוף הפעולה שלהם בכסף או בדברי חנופה, אלא באמצעות קיר ברזל שבחסותו נוכל להמשיך את העלייה וההתיישבות למרות התנגדות הערבים. רק כאשר הם יתייאשו מהמחשבה לזרוק אותנו לים בגלל כוחנו, תיפתח הדרך למשא ומתן ולשלום. זה בדיוק מה שקרה עם המצרים".
על "חמש המ"מים" מיותר להכביר מילים, "אלו שירותים שלשיטתו המדינה חייבת לטפל בתושביה. האידיאל הוא שכל מדינה תספק אותם, אבל הוא בטוח שהמדינה היהודית, לכשתקום, תחרוט את הדברים על הדגלה. הוא שאב משני מקורות: קבוצת 'המרקסיזם האוסטרי' שאחד מחבריה, יוסף פופר־לינקאוס, אמר שאם האנושות תצליח להדביר את הרעב ותהיה תזונה לכולם, לא יהיו גם מלחמות.
"הרעיון מצא חן בעיני ז'בוטינסקי והוא פיתח אותו לאורך ולרוחב. הוא הסתמך בין השאר על מורשת התנ"ך. 'לקט, שכחה ופאה', למשל. מי שיש לו יכול להפריש לטובת מי שאין לו, והמדינה תפקח שהדברים יגיעו למי שאין לו. שבת - העובד איננו עבד. יש יום בשבוע שבו אי אפשר לומר לו מה לעשות. הוא מחליט. ביהדות יש רעיון של מהפכה מתמדת. רעיון היובל. אחת ל־50 שנה הקרקעות חוזרות לבעליהן, ועל פי ז'בוטינסקי, ביהדות המודרנית לא חייבים להיצמד לטקסט, אבל צריך להקפיד על שִׁידוּד מערכות כללי בחברה מדי פעם, כי הכל צריך להיות דינמי, כשהכיוון הוא ליברלי ומאוזן על ידי רגישות חברתית".
רעיון נוסף הוא שאב מקרל רנר (ובשם העט שלו: רודולף שפרינגר - כס"ו). "ממנו הוא למד שבאימפריה האוסטרו־הונגרית יש עמים רבים מאוד וניגודי אינטרסים", ממשיך נאור. "הפתרון הוא מתן אוטונומיה פרסונלית תרבותית לאנשים, ולא חלוקה טריטוריאלית. לתת לקבוצות לאומיות שונות את האפשרות לארגן את חייהן בכל מיני תחומים בעצמן ובלבד שהשלטון המרכזי יחזיק בסמכויותיו כשלטון מרכזי. מהרעיון הזה שאב את ההבנה שבארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים: העם היהודי ומיעוט ערבי. אבל מה זה מיעוט? הוא מורכב מיחידים שכל אחד מהם נברא בצלם אלוהים. זה הליברליזם האמיתי שלו. כל יחיד הוא מלך שנברא בצלם אלוהים, וחייבים לאפשר למיעוט ביטוי עצמי. לא רק זכויות אישיות אלא גם קולקטיביות לאומיות. לשם כך נקים אוטונומיה תרבותית פרסונלית. הוא כתב על זה את עבודת המוסמך שלו לקבלת הדיפלומה במשפטים.
הרעיון הזה שמתחיל בהתפלספות אידיאולוגית וממשיך בוועידה הציונית ב־1906 בהלסינקי, מגיע אל מנחם בגין בהסכמי קמפ דיוויד בהקשר של זכויות הפלסטינים. כל הדבר הזה מתגלגל עד הסכם אוסלו, שגם הוא אומר: אוטונומיה לפלסטינים בהתבסס על קמפ דיוויד. חותמי ההסכם שינו את המהות של קמפ דיוויד, מכיוון שבסוף הדרך לא ראו מדינה פלסטינית. זה נשאר עמום וסתום ובסוף הדרך של אוסלו ברור היה שלשם נושבת הרוח".
בחזרה ליוסי אחימאיר. אחימאיר מגדיר את ז'בוטינסקי כ"אחד המנהיגים הציוניים הדגולים מאז ימיו של הרצל, אנשי המאה ה־20, שמורשתם חיה, נושמת, רלוונטית ואקטואלית בחלקיה הגדולים". ספריו נקראים בשקיקה: הרומנים "שמשון" ו"חמישתם", קובצי מאמריו האידיאולוגיים ואלפי איגרותיו. "רק בעידן הקורונה הוצאנו לאור שלושה כרכים מכתביו: הכרך ה־15 והאחרון של איגרותיו, 'ארץ־ישראל' כרך ג', והרומן 'חמישתם' עם תרגום מחודש, עם מבוא מאיר עיניים של פרופ' דן מירון", מספר אחימאיר.
"איזה עוד מנהיג ציוני זוכה לכך ש־80 שנה לאחר מותו - תורתו, הגותו, כתביו ממשיכים לצאת לאור כמעיין מפכה בלתי נדלה? ז'בוטינסקי הוא תופעה אינטלקטואלית יוצאת דופן: גם סופר ומשורר, גם מנהיג ציוני ופוליטי, ענק רוח, שהוא כמעיין הקולח לבלי הפסק. את תורתו ניתן לסכם בשתי מילים שאין סתירה ביניהן: לאומיות ליברלית. מצד אחד, החד־נס, דהיינו, הגשמת החזון הציוני של הרצל, ומצד שני שרטט במאמריו ובנאומיו את פניה העתידיים של המדינה שבתקומתה לא זכה לראות - בתחומי הכלכלה, החברה, הדמוקרטיה. קיר הברזל שלו מיושם בביטחון ישראל, בכל הזרועות הלוחמות, מאז קום המדינה. תורתו הכלכלית־חברתית גברה על הרעיון הסוציאליסטי, אבל כללה בתוכה את יסודות מדינת הרווחה ועקרון חמש המ"מים, שבוודאי בימים אלה אנו כמהים להגשמתם בחיי היומיום. הוא שרטט מדינה שבה כל יחיד מלך, מדינה שבה מתנהגים איש לרעהו בהדר - מילה שלו הממצה את הכל - בנימוס, בכבוד ובסובלנות. וכמה אנו רחוקים עדיין מכל אלה".