נזקי ממדאני: הניצחון שהבעיר מלחמה פנימית בדמוקרטים | שמואל רוזנר

המפלגה הדמוקרטית נקרעה השבוע בין תקוות, משאלות ואשליות. רק לפני שבוע התעלתה לניצחון. קטן אבל חשוב. ניצחון של בחירות בשנה שאינה שנת בחירות, כולל לראשות העיר ניו יורק, כולל למושלים של שתי מדינות.

השבוע התהפך מצב הרוח. חברי הקונגרס של המפלגה החליטו לשים סוף לשאטדאון - סגירת הממשל - שאין לו תכלית מלבד קטטה. הם פחות או יותר נכנעו למה שהרפובליקנים הציעו להם. מה שכמובן הצית מלחמה פנימית, שתימשך לפחות עוד שנה, עד לבחירות האמצע, ומן הסתם גם מעבר להן - עד הבחירות הבאות.

הניצחון של זוהרן ממדאני סיבך את המפלגה. הוא הוכיח שבנסיבות מסוימות מועמד בעל עמדות רדיקליות יכול לנצח. מה שמחזק את התיאבון של הענפים הרדיקליים במפלגה. הם רוצים כמו ממדאני, אבל בכל ארצות הברית. מועמדים צעירים, פרוגרסיביים, מרקע מגוון. הם רוצים מלחמה - לא כניעה.

הם מאמינים שאפשר לנצח כך. הנה, ממדאני ניצח. מולם מתייצבים, בהיסוס מסוים, דמוקרטים שלא רואים סביבם פוטנציאל גדול למדיניות רדיקלית, מחוקקים באוהיו ובפנסילבניה - שדרכן נסעתי השבוע, מתקדם מפגישה לפגישה, בצילם של אורות ראשונים, מהוססים, של מקדימי תקופת חג המולד.

ג׳וש שפירו, מושל פנסילבניה, זכה השבוע למאמר רחב היקף בעיתון "ניו יורק טיימס". זה היה מאמר שמציג עמדה ברורה: הדמוקרטים צריכים אחד כמוהו, ולא אחד כמו ממדאני, אם הם חפצי חיים. האנטנה הרגישה של פוליטיקת הזהויות זמזמה מיד לנוכח המאמר הזה.

הכותב: יהודי. המועמד שלו: יהודי. המועמד מהדגם הנגדי: אנטי-ישראלי - ואנטי-יהודי. כן, ממדאני הוא אנטי-יהודי. ואת קולות המחאה בעניין הזה (כלומר, קולותיהם של מי שחושבים שלהיות נגד ישראל זה לא להיות נגד יהודים) נקטלג במגירת ״לא חשבתם על זה מספיק״.

אולי זו אותה מגירה שאליה שלח הכותב, בנימין אפלבאום, את קוראי המאמר שלו על המושל שפירו. תוצאות הבחירות של השבוע שעבר, כתב, ״האיצו את הוויכוח בקרב הדמוקרטים בשאלה האם הדרך להתאוששות פוליטית עוברת דרך המרכז או דרך השמאל.

הסיבה שהוויכוח נמשך אינה משום שהתשובה אינה ברורה, אלא משום שעבור דמוקרטים רבים התשובה הברורה מאליה קשה לעיכול. המפלגה לא תחזור לבית הלבן ולא תשיב לעצמה את השליטה בקונגרס, עד שתלמד לאמץ פוליטיקאים מהמרכז כמו מר שפירו״.

מה עלול לחבל באמביציה של ״מר שפירו״? אפלבאום מזכיר במאמר את ניסיון ההתנקשות במושל, אך לא עוסק בהרחבה במכשול על דרכו של שפירו: התמיכה בישראל. במפלגה הדמוקרטית של העידן הזה, לא בטוח שאפשר להיות המועמד לנשיאות עם רקורד בעניין הזה מהסוג שיש לשפירו.

הסנאטור מניו יורק, צ׳אק שומר, מנהיג הדמוקרטים בסנאט, יכול לספר לשפירו כמה דברים בעניין הזה. שומר ספג השבוע אש צולבת בגלל פרשת השאטדאון. אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה יש לו קשיים במפלגה.

יש לו - לשומר - רקורד ארוך של תמיכה בישראל, אהדה לישראל, גם אם בשנים האחרונות הוא מרבה למתוח עליה ביקורת, בעיקר על בנימין נתניהו. ״התפקיד שלי הוא לשמור את השמאל פרו-ישראלי״, אמר לפני כמה חודשים. בשבוע שעבר התחמק מלומר אם הצביע בעד המועמד הדמוקרטי, ממדאני. מותר להניח שלא.

תקווה דמוקרטית

הכירו: אמי אקטון. רופאה, חוקרת, מועמדת למושלת אוהיו. ילידת ינגסטאון, לא רחוק מקליבלנד, קרוב לפינה הצפון-מזרחית של המדינה הגדולה, שפעם הייתה המדד למצב הרוח הלאומי, אך ירדה מגדולתה זו לטובת שכנתה, פנסילבניה.

מינגסטאון יצא רק מושל מדינה אחד של אוהיו (יצאו מושלים של מדינות אחרות). שמו דיוויד טוד, הוא היה המושל בתקופת מלחמת האזרחים, באמצע המאה ה-19. הוא זכור עד היום לטובה, בין השאר בזכות שבחים שקיבל מאברהם לינקולן.

פסל שלו - של טוד, לא של לינקולן - עומד בקליבלנד, העיר הגדולה הקרובה ביותר. קברו נמצא כאן, בינגסטאון, בבית העלמין אוק-היל, העומד מכוסה בשכבה לבנה דקיקה, שלג ראשון של העונה. שלג מרענן, משמח, של נובמבר. אחריו יבואו כבדים יותר, ומשבשי חיים יותר, ומשמחים קצת פחות.

לאמי אקטון היה שבוע מוצלח. לא בזכותה, בזכות אחרים, במקומות אחרים, שניצחו במרוצים אחרים - ונסכו מידה של ביטחון במפלגה הדמוקרטית. אקטון - עוד לא הספקנו לומר - היא המועמדת הדמוקרטית.

מולה יתייצב מועמד רפובליקני שאתם אולי זוכרים: ויווק רמסוומי. לפני שנתיים הוא רצה להיות נשיא ארצות הברית, והתמודד בפריימריז של המפלגה. עכשיו הוא יורד קומה, מוכן להסתפק בתפקיד של מושל מדינה גדולה.

לרמסוומי יש סיפור אישי למכור. הוא בן למהגרים טמילים, משכילים מאוד. יזם מצליח ועשיר. לאקטון יש סיפור אחר למכור. היא סבלה בילדותה מהזנחה והתעללות, אחרי גירושים של הוריה.

כבר הרבה שנים שאין לאוהיו מושל דמוקרטי. האחרון, טד סטריקלנד, נבחר ב-2006. זה היה כשאוהיו עוד הייתה ברומטר למצב הלאומי - מי שניצח באוהיו ניצח בבחירות. מאז, המדינה איבדה את מעמדה זה, נצבעה באדום. מאז 2012, שיעור המצביעים למועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות עלה בהתמדה.

ב-2012 כ-48% ממצביעי אוהיו תמכו במועמד הרפובליקני לנשיאות, וברק אובמה ניצח בבחירות לנשיאות גם כאן. ב-2016 כבר 52% הצביעו לטראמפ. ב-2020 זה היה כבר 53%, וב-2024 טראמפ זכה ביותר מ-55% מהקולות.

מה קרה? איגודי העובדים נחלשו, והדמוגרפיה משפיעה - באוהיו יש שיעור נמוך יחסית של בעלי השכלה אקדמית. לפי נתוני מפקד האוכלוסין לשנת 2023, 32% מתושבי אוהיו הם בעלי תואר ראשון, שזה בערך 4% פחות מהממוצע הלאומי.

באווירה הפוליטית של היום, אחד המאפיינים המובהקים של העדפה למפלגה הדמוקרטית הוא השכלה אקדמית. הרפובליקנים, וטראמפ עוד יותר מרובם, מצליחים הרבה יותר בקרב מצביעים ללא תואר אקדמי. וגם הרכב הגזעים משפיע. ב-2023, כמעט 77% מתושבי אוהיו היו לבנים, לעומת 58% בכלל ארה״ב.

ובכל זאת, כאמור, לאקטון יש תקווה, או כך היא ומפלגתה מאמינים. וגם בסקרים מסתמן שהיא מובילה, גם אם באחוזים בודדים. אם הדמוקרטים יכבשו מחדש את אוהיו, זה יהיה עניין גדול. כך שמרוץ צמוד מבטיח למדינה הרבה מאוד כסף שיזרום לקמפיין, והרבה מאוד תשומת לב תקשורתית. כמובן, הכל יחסית לבחירות אמצע קדנציה.

אקטון קנתה את פרסומה באוהיו בתקופת מגיפת הקורונה, כאשר עמדה בראש שירותי הבריאות ולמעשה בראש הצוות שהתמודד עם מצב החירום באוהיו. היא הייתה הגרסה המקומית של אנתוני פאוצ׳י, והמושל - הרפובליקני - קיבל את עצותיה ופעל על פיהן.

עד ש... עד שהתחילו הפגנות מול הבית, ומחאות על מִשטור יתר, וגם תביעות משפטיות. באוהיו התקבלה החלטה לדחות את הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. בית המשפט פסל אותה. אקטון הכריזה על סגירת קלפיות בגלל מצב חירום. הייתה מהומה.

בינתיים, רמסוומי, שהתמודד במפלגה הרפובליקנית, אמר - כמצוות הפריימריז של המפלגה - שהוא מתחרט על כך שהחליט להתחסן נגד קורונה. זה קצת סיבך אותו עם רעייתו, רופאה במקצועה. היא אמרה שאינה מצטערת. וכל אלה כמובן נשמעים כמו סיפורים מהעבר הרחוק. למי אכפת עכשיו קורונה, חיסונים, קטטות של לפני כמה שנים.

אלא שאכפת בהחלט: כי ממשל טראמפ, ושר הבריאות שלו, מחזירים את שאלת החיסונים למרכז הבמה הציבורית. הם רוצים להוציא את האלומיניום, שישנו בכמות מזערית, מהחיסונים לילדים. למה? כי הם מאמינים שייתכן שהאלומיניום גורם לאוטיזם. למה? שאלה טובה.

הוכחות אין, השערות יש בשפע. כמובן, כמו תמיד, נמצא המומחה התורן שיצדיק את הטענות של שר הבריאות, רוברט קנדי. רוב הקהילה המדעית סבורה שהטענות מופרכות. רוב הקהילה המדעית עומדת משתאה לנוכח נטייה של פוליטיקאים לקבל בעצמם החלטות בנושאים מובהקים שנדרשים להם בעלי מקצוע.

אקטון תהיה המומחית שתאמר לתושבי אוהיו: אצלי תיקבע המקצוענות. רמסוומי יילך עם הקו של ממשל טראמפ. אין לו ברירה אחרת. הממשל תומך בו, סגן הנשיא השקיע בחברה שהקים. בלי גב של טראמפ, שכינה אותו לפני כמה ימים ״צעיר, חזק וחכם״, אין לו שום סיכוי לנצח.

כך או כך, הבחירות רחוקות. לפניהן יש פריימריז - במאי - שהמועמדים יצטרכו לצלוח (ואולי גם לנצח בהם מועמדים חדשים שיכריזו על הצטרפות).

אחר כך יש זמן עד נובמבר הבא. המפלגה הרפובליקנית אומנם ספגה מכה קלה לפני שבוע, כשלא עלה בידה לנצח במרוצים בווירג׳יניה ובניו ג׳רזי. אבל אוהיו אינה המדינות האלה. אוהיו היא מדינה שתמכה בטראמפ פעם ועוד פעם.

מה נזכור מהם?

שלג קל ירד גם על המונומנט לזכרו של הנשיא לשעבר ג׳יימס גארפילד. שלג ראשון של חורף. מה שלא אִפשר שהות ארוכה לצידו של המונומנט - או שאפשר, אבל לא בנוחות, ולמה לסבול.

רק במקרה יצא ששבוע אחרי שעלתה בנטפליקס מיני-סדרה קצבית על הבחירה בגארפילד לנשיא, על ההתנקשות בחייו, על מותו המיותר, הגעתי למקום שממנו מתחיל הסיפור הזה.

בית מגוריו של גארפילד באוהיו הוא היום מעין מוזיאון לזכרו. כמו בית בן-גוריון בשדה בוקר. כבר הייתי בו כמה פעמים, אבל מזמן. המונומנט מרוחק ממנו חצי שעת נסיעה, או קצת יותר, קרוב יותר לעיר עצמה. לא רחוק מגדות אגם אירי. צפון ארצות הברית, היכן שבנובמבר כבר מתחיל להיות ממש קר. כולל פתיתים של שלג.

במיני-סדרה אתם יכולים לצפות. היא תעלה בכם מחשבות מעניינות על תוקפים, על קורבנות, על זיכרון ומורשת של מנהיגים. מה נשאר מגארפילד? מעט מאוד. כמה חודשי כהונה קצרים. מה נשאר ממי שירה בו מטווח קצר? רק מעט אמריקאים זוכרים את שמו, אם כי עכשיו, אחרי שעלתה הסדרה לאוויר, הם יתרבו מאוד.

וגם מיורשו של גארפילד על כס הנשיאות, צ׳סטר ארתור, נשאר מעט. באה הסדרה ועושה סוג חדש של סדר. היסטוריונים תכף יתחילו להתווכח על הסדר הזה, אבל על הציבור יכול להיות שהסדרה תשפיע יותר מהם.

הספרות מנצחת את ההיסטוריה. גם הקולנוע מנצח. גם הטלוויזיה. וחוץ מזה, יוצרי הסדרה בחרו להישאר יחסית קרוב לאמת. גארפילד שלהם אולי יותר מדי צדיק ביחס לגארפילד האמיתי. מי שיקרא את הספר שעליו מבוססת הסדרה, יגלה שייתכן שניהל רומן עם אהובתו של הפוליטיקאי מניו יורק - ויריב מר של גארפילד - רוסקו קונקלינג.

כך או כך, זו סדרה שמנסה לעשות צדק עם שלושה גיבורים שכל אחד מהם מקבל ממנה מנה גדושה של חסד בדיעבד. גארפילד נבחר לנשיאות כמעט במקרה, אחרי שכל מי שהיו אמורים להיות נשיאים לא הצליחו להגיע לפשרה. יוליסס גרנט רצה לחזור להיות נשיא (כהונה שלישית). ג׳יימס בליין רצה להיות נשיא (הוא יהיה מועמד בהמשך, ויפסיד לגרובר קליבלנד).

אחרי כמה עשרות הצבעות בוועידה הרפובליקנית בשיקגו, הושגה פשרה: מועמד בלתי צפוי, סוס שחור. זו גם הכותרת של אחת מהביוגרפיות הטובות של גארפילד - אך לא הביוגרפיה שבבסיס הסדרה (שאותה כמובן כבר אפשר למצוא בחנות בארנס אנד נובל המקומית, עם מדבקה קטנה, צבעונית: ״עכשיו בנטפליקס״).

לכותבי ביוגרפיות יש בחירה עקרונית בין שלוש אפשרויות. ישנה האפשרות הקצת משעממת - לתאר את החיים כמו שהם, על שגרתם האפורה. זו אופציה מתאימה לנשיאים שסיפורם אינו מחייב תוספת של דרמה. נשיאים שאצלם הדרמה כבר בפנים.

במקרים אחרים, הביוגרפיה תהיה משעממת, ולכן נדרש נתיב חלופי. יש אפשרות להפוך את הגיבור לגיבור חיובי - לא ידעתם שהוא היה כל כך מוצלח! יש אפשרות להפוך את הגיבור לגיבור שלילי - לא ידעתם שהוא כל כך לא מוצלח!

הרצון לחדש מחייב אלמנט של הפתעה. במקרה של גארפילד, עצם ההחלטה לכתוב עליו, או לעשות עליו סדרה, היא הפתעה. גארפילד? מי זה לעזאזל גארפילד?

 אבל אחרי שהתגברנו על ההפתעה הזאת, צריך בכל זאת לעצב גיבור שיש בו עניין. גארפילד של הסדרה הוא גארפילד הרבה יותר משמעותי מכפי שהיינו מניחים. נשיא שרצה רפורמות מרחיקות לכת. נשיא שאם רק לא היה נרצח, מי יודע, אולי היה עושה דברים גדולים באמת.

ההפתעה לא נגמרת בגארפילד. היא גולשת גם לדמות המשנה - המתנקש: צ׳ארלס גיטו. צפו בסדרה ותגלו שאתם מרחמים על המתנקש האומלל.

איש תועה, אובד דרך, חולה, משוגע, מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו. גיטו הוא לא רשע מיומן, לא ציניקן אכזר. גיטו הוא אמריקאי מסכן, אבוד. הוא רוצה להיות קונסול בפריז. אין לו כישורים למשרה הזאת. אין לו כישורים למשרה כלשהי.

הוא חשב שאלוהים מצווה עליו לרצוח את הנשיא. הוא חשב שישכנע את חבר המושבעים שמימש את רצון האל. הוא הלך אל חבל התלייה כשהוא מנופף לקהל. כוכב תקשורת, שחילץ את עצמו מאלמוניות ונעשה לאיש חשוב.

ועוד הפתעה: היורש של גארפילד. עוד נשיא בשרשרת ארוכה של נשיאי העידן המוזהב, שרובם שקעו בתהום הנשייה של השכחה. צ׳סטר ארתור נבחר לתפקיד בניסיון לפייס את ניו יורק, שקולותיה הכרחיים לניצחון בבחירות.

ארתור היה איש מנגנון מושחת. הוא היה משרתו של איש מנגנון מושחת עוד יותר - קונקלינג. הסדרה מגחכת את דמותו, מראה אותו במלוא עליבותו - ואז, באקורד סיום - עוד הפתעה - מלמדת עליו זכות. ארתור, הנבל השיכור, מתחדש, מואר, מקבל על עצמו משימה: להשלים את מה שהנשיא שנרצח לא יכול היה להשלים.

זו לא בדיה. כך אכן היה. הביוגרפיה של ארתור מאת סקוט גרונברגר מתארת את הסיפור הזה לפרטיו. סיפור שלא היה קל לשחזר, משום שארתור, שמת שנה לאחר שסיים כהונה אחת כנשיא, בבריאות לא טובה, הורה לשרוף את כל מסמכיו ומכתביו.

ובכל זאת, הוא מתואר כנשיא שפעל באומץ לא מבוטל מול כוחות חזקים של אנשי ממון מושחתים. ״נשיא בלתי צפוי״, זו כותרת הביוגרפיה. איש לא ציפה שארתור יהיה נשיא. איש לא ציפה שאם יהיה נשיא יפעל כפי שפעל כנשיא.

אז הנה, מול המונומנט של גארפילד, אפשר להרהר בסדרת טלוויזיה משונה, שעושה דבר משונה - היא מייצרת דרמה ששלושת גיבוריה אינם נבלים. לא הרוצח, לא הקורבן, לא היורש. האם יש בה נבלים? קונקלינג הוא כנראה הנבל.

הבוס המושחת של ניו יורק, שגארפילד מכה אותו בוועידה הרפובליקנית, וארתור, נאמנו, בוגד בו, ומותיר אותו ללא השפעה. וכמובן, השאלה המעניינת איננה מה תעשה הסדרה הזאת לדמותו הפחות חשובה של קונקלינג, אלא מה תעשה לנשיאי'ם הנשכחים שמוצגים בה באור מחודש.

האם לביתו של גארפילד יבואו עכשיו יותר מבקרים? האם יותר אמריקאים יתעניינו בו? אני שואל את האישה של הכרטיסים מה היא חושבת. היא מביטה בי בחשדנות. היא לא ידעה שיש סדרה. היא מקווה שלא יהיה בלגן. אתה בטוח שזה על גארפילד? היא שואלת. אולי תחפש לראות על מה מדובר.

השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, מאתר הקיפוד והשועל, מ"הניו יורק טיימס", מהמגזין "קומנטרי", מ"הקולומבוס דיספאצ׳", מהספרים "Destiny of the Republic", "Dark Horse" ו"President Garfield" ובסדרת נטפליקס "Death by Lightning".