עם 50 מדליות תלויות עליו, שוקל הז׳קט של מוייסי 3 קילו. בתו בלה מניחה אותו על כתפיו כאילו היה שריון אבירים. אבל כבר בהתחלה לא מרגיש מוייסי נוח בשריונו. הוא משחיל ידיים ומנער שכם, כמבקש להשיל מעליו רסיסי עבר כבד.

לפני 70 שנה היה סטרשי־לויטננט (סרן) מוייסי מלקיס בין הראשונים שהגיע לשערי אושוויץ. המדליה האחרונה על חזהו היא זכר לאותו אירוע היסטורי. כבוד שגריר רוסיה בא במיוחד למועדון הווטרנים בחדרה להעניק לו את העיטור. לפני שנתיים זכה בתעודת הוקרה מטעם ממשלת פולין ובה נכתב: ״מוענקת לך כלוחם הצבא האדום ששחרר את מחנה אושוויץ״.
25 שנה שהוא בארץ, אך עדיין חי את רוסיה. מדבר רוסית, חושב רוסית, הטלוויזיה פתוחה על חדשות ערוץ 1 הרוסי. כמעט כמו בכל הבתים הרוסיים שבהם ביקרתי, גם זה של מלקיס אפוף ניחוח אוכל. מה שנותן תחושה משפחתית, אשליה שסבא וסבתא בסביבה. יש לו 2 נכדים ו־5 נינים, ולפני כ־10 שנים איבד את אשתו האהובה דינה.

הוא איש כחול עיניים שזקיפות קומתו ממזערת את 91 שנותיו. בתחילת המאה, כשספינות המהגרים שטו מאודסה לניו יורק, שטה גם זאת של משפחת אמו. אבל בכיוון ההפוך. הוריה של רייזל חלמו על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שעל הוולגה. על הרובלים שמתגלגלים ברחובות ועל חיים בעולם חדש. אומנם אז העולם התחדש, אבל סערת המהפכה הבולשביקית גזלה מהמהגרים האמריקאים את מפעלי הפלדה שלהם.

מוייסי מלקיס נולד באודסה לתוך העוני. כשהתחילה המלחמה לקחה אמו את ילדיה, עלתה על אוניה, ירדה בנובוסיבירסק והשתקעה איתם בכפר קטן בקזחסטן. בראשית 1942, כשהיטלר כבר עמוק בבריה״מ, גויס מלקיס לצבא האדום. בהתחלה בצי, חזית לנינגרד. בקרבות איומים בפאתי העיר המורעבת נפלו 1,500 חיילים מיחידתו. מלקיס עצמו נפצע בראש ואושפז כחודשיים. הוא שב לחזית וצורף ליחידה המטכ״לית הממונעת 45. איתה הגיע לקווקז ואבטח את שיירות משאיות ה״סטודיבייקר״ שהועברו מאיראן לבריה״מ.

הוא השתתף בשחרור רוסיה הלבנה וקרקוב, ״ושם נודע לי לראשונה שיש דבר כזה - אושוויץ״. עם הידיעה שונתה משימת הכוח שלו. במקום לכבוש את ברלין היא תדהר לאושוויץ. ״התקרבנו למחנה, ראינו 3 שורות של גדרות תיל. גדר אחת הייתה מחושמלת. עברנו אותה. חלפנו על פני הביתנים, הגענו לשער עם הכתובת: ׳העבודה משחררת׳״.

מה עובר לךבראש?
״חשבתי איך היטלר יימח שמו יכול לחשוב על סיסמה כזאת״.
הם התקרבו ללב המחנה, 8־10 חיילים, הוא לא זוכר בדיוק. אסירים במדי פסים נעו בדממה. הם נראו כשלדים. ״ירד שלג. זה היה שלג רטוב שנמס מיד. אנשים ניגשו אלינו. ליטפו את המדליות שלנו. אחת ניסתה לבכות, אבל לא הצליחה. אחרת צחקה. זאת שצחקה ליטפה לי את העיטורים. נתנה לי נשיקה״.

מה הרגשת?
״הייתי נרגש מאוד ושמח. הצלתי את היהודים המסכנים האלה ואני בעצמי יהודי. זה זיכרון שנחרט לי לכל החיים״.
איד ידעת שהם יהודים?
״קיבלנו תדרוך בדרך לאושוויץ״.
הם נכנסו לבלוק. ראו דרגשי קומתיים, צרים מלהכיל אדם. מעבר לזה הוא זוכר את הריח. יותר נכון, הסירחון. זה שהיתמר מהגופות שהושלכו במעבר. ״לא יכולנו להישאר יותר מ-5 דקות. ברחנו החוצה. המשכנו למשרפות״.
משימת היחידה שלו הייתה להקים מטבח להאכיל את הניצולים. לפני כן הסבירו הרופאים שאסור לתת להם להתנפל על האוכל. ״אני זוכר אותם עומדים עם הקערות שלהם. עומדים בשקט. לא נדחפים, למרות הרעב״.
לאחר כמה ימים באושוויץ, שטף הניצחון לקח אותו דרומה. הוא הגיע לצ׳כוסלובקיה והתקבל שם במצב רוח מרומם וכוסות בירה. לילה אחד רכב על אופנוע ובכליו מסמכים למפקדת החטיבה. לפתע נפתחה עליו אש. הוא חשב שאלה הגרמנים. אלה היו הרוסים שחוררו את האוויר בכדורי שמחה. ״זאת הייתה הפעם הראשונה שפרצתי בבכי. 'נשארת בחיים', אמרתי לעצמי״.
אבל כעבור כמה חודשים גמל אותו סטלין משמחתו. המנגנונים שאלו אם יש לו קרובים באמריקה, הוא השיב שלא, הם גילו שיש - איזה דודה בדטרויט. ״אתה מרגל אמריקאי״, האשימו, הוא הושלך לכלא, שוחרר כעבור שנה, עסק ברפואת שיניים עד שעלה.
כל השעתיים שאנחנו איתו, שומר מוייסי מלקיס על שלוותו. כאילו. עיניו נקיות מדמעות, מיתריו חפים מדציבלים עודפים. הוא נותן למילותיו להסעיר אותך. קצין סובייטי יודע לשמור על כבודו.

האם מעבר ללקחי המלחמה גרר לקח מחייו הסובייטיים שאחריה? האיש הזה, שהיה ממונה על העברת מסרי המפלגה לחיילים ביחידתו, ששקל להגר לארה״ב, בחר בסופו של דבר באופציה הישראלית. בטוח שהוא מודע לנתונים על הזנחתם המבישה של הניצולים. על ההתנכרות, על הזלזול. אבל אתמול בחר סטרשי־לויטננט(!מיל׳) מוייסי מלקיס להתרכז בעיקר: ״מדינת ישראל היא המוצא היחיד של העם היהודי״, אמר ופשט את חליפתו.

המפגש עם מלקיס  נערך ביוזמת חיים צ'סלר ממייסדי ארגון LIMMUD FSU   לציון כנס  שיערך במוסקבה בשבוע הבא, שם יחלוק את סיפורו עם 1400 צעירים יהודים באי האירוע. "זה יהיה כנס הלימוד הגדול ביותר בהיסטוריה של ברית המועצות לשעבר, בו נציג את תרומתם החשובה של  חיילים יהודים בצבא האדום בניצחון על הנאצים ושחרור אושוויץ," אמר צ'סלר.