אנחנו עומדים לפני מעבר לבית עם פחות חדרים, ובעלי חושב שהבנים שלנו צריכים לחלוק חדר, והבנות חדר אחר. אני חושבת שזה לא מתאים כי הבנים לא מסתדרים. מה דעתך?
“יחסי אחים הם הדוגמה או האימון הכי משמעותיים ליחסים החברתיים בהמשך חייהם. אני מציעה לכם להחליט החלטת ביניים. תחליטו שאתם מקיימים שיחה עם הילדים ואומרים להם שאתם מחלקים את החדרים לבנים ובנות לתקופת ניסיון, ואז בהמשך תוכלו לחשוב על פתרון חלופי”.

בתי בת השש ביקשה להתחפש לנינג’ה בפורים. ניסיתי לשכנע אותה להחליף תחפושת, אבל לצערי היא לא מתרצה. למה זה קורה, ואיך אוכל לשכנע אותה?
“פעם הייתה הפרדה ברורה בין תחפושות לבנים ולבנות. ההורה היה הולך לרכוש לילדים שלו תחפושות כאשר כולם יודעים שהוא זה שבוחר וקובע, ולילדים כמעט ולא הייתה בחירה. בעידן שלנו יש לילדים יותר בחירה, אבל זה לא בהכרח תואם את רצונם של ההורים. אני רוצה שתתרכז רגע בשאלה מה יקרה אם היא תתחפש לנינג’ה: יעליבו אותה? יכעסו עליה? נכון, זה יכול לקרות, אבל מהדברים האלה היא תלמד הכי טוב. ככה לומדים בחיים. האם הסיבה שבגינה אתה רוצה למנוע ממנה להתחפש לנינג’ה היא, בדומה להורים רבים, הפחד לתת לה להתמודד עם תוצאות הבחירה שלה, או שאתה אומר ‘ייהרג ובל יעבור, הבת שלי העדינה לא תהיה נינג’ה'? בשורה התחתונה אתה חייב לתת לה להתמודד עם התוצאות של ההחלטה שלה לרע ולטוב, והכי חשוב זה שתלמד לעמוד יציב מול כל תגובה שלה, לא משנה מה תחליט. כשהילדים שלנו רוצים משהו שאנחנו לא מסכימים לו, אנחנו עומדים בעצם בפני שתי אפשרויות; האפשרות הראשונה היא לתת לילדה את מה שהיא רוצה ואז זה עומד בניגוד לרצונות שלך. האפשרות השנייה היא לעמוד בפניה ולהחליט שאתה לא קונה לה. הרי תזכור שאם אתם לא תקנו לה את התחפושת היא לא תתחפש לנינג’ה”.

אני אבא לשני ילדים חכמים ומקסימים בני שמונה ותשע. חמי עבר באחרונה קטיעת רגל בעקבות מצבו הרפואי הלא פשוט. הם אומנם לא בקשר רציף, אבל אני חושש שהם יפחדו מאוד מהמראה של סבם. כיצד לדעתך עליי להנגיש להם את הסיטואציה מבלי לגרום להם חלילה לנזק?
“לתפיסתי חשוב להגיד לילדים מה קורה בהתאם לגיל שלהם, ועל כן אני מציעה להגיד להם בפשטות מה קרה. תספר להם שקטעו לסבא את הרגל בעקבות מחלה קשה, ושלפעמים בכדי להציל את שאר הגוף חייבים לקטוע רגל. תסבירו להם שהוא גם ככה רוב היום נמצא בבית, ולא מטייל הרבה, ולכן הוא מתמודד עם המצב בסדר. תבהירו להם שלא עושים את זה לילדים קטנים, רק למבוגרים מאוד שממש חולים, זאת בכדי לא לעורר אצלם חלילה פחד מיותר, ותבנו סיפור לא מפחיד כמה שרק אפשר. אפשרות נוספת שיכולה להתאים היא לא לספר להם שום דבר עד שאתם, כהורים, תחליטו שהם הגיעו לגיל שבו נכון להם לדעת נתון כזה. בפעמים שהילדים מגיעים לבקר את הסבא תדאגו שהוא ישב על כיסא גלגלים כשרגלו מכוסה. אם הדבר יתגלה באחד מהביקורים שלהם, מסיבה כזו או אחרת, ייתכנו שני תרחישים: האחד, הילדים לא ישאלו דבר על הרגל של סבא ואתה לא תציף את הנושא עד שיהיו בוגרים מספיק. השני, אחד הילדים יפנה אליך וישאל מה קרה לרגל של סבא, במצב כזה הייתי מתייחסת לנושא והייתי פותחת במחמאה על תשומת הלב של הילד, ולאחר מכן מספרת את הסיפור כפי שאמרתי”. 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM