את הצירוף "עבודת שורשים" מכירים כל מי שלמדו במערכת החינוך הישראלית. זה קורה בכיתה ז', כשהתלמידות והתלמידים נשלחים לתור אחר קורות משפחותיהם, מוצאן ומנהגיהן. פרט לעבודה שאני עצמי עמלתי עליה כתלמידה, זכיתי כאמא לשני בנים להיות שותפה לעבודות שורשים נוספות ולשחזר איתם את החוויה. מרגש אותי לראות איך אל השורשים שלי הצטרפו שורשים נוספים מאזורים אחרים של העולם ויחד רקחו שורשים חדשים והסתעפויות מרגשות. זו, בעצם, יכלה להיות תמצית הסיפור הישראלי: זנים חדשים של שורשים שהצמיחו פה המון דברים יפים תוך שמירה על הצמיחה המקורית.

לפני זמן קצר אמא שלי נזכרה איך אז, כשישבנו היא ואני על העבודה שלי, התבקשנו לארח בביתנו חברות וחברים לכיתה בשביל שיכירו את המנהגים שלנו. המנהגים שלנו כללו הרבה קופסאות אוכל במקרר, הודות לעובדה שסבתא שלי, אמו של אבי, הייתה טבחית; אמא ואבא שלי עבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה בבית חולים ובמפעל ביטחוני; והיה לנו בית הומה בילדים קטנים – חברים של אחיי. לא בדיוק פולקלור אקזוטי עם ריקודים שבטיים סביב מדורה במרכז הסלון. ערכתי סיור לחבריי מהכיתה והצגתי את אמא שלי, שבדיוק ישבה על מספור של פרפרטים של תאי עצב, תאי שריר ועוד כמה רקמות שהביאה מהעבודה כדי שבדיקות לא יעוכבו. כשאמרתי שהיא נולדה בארץ ושסבא שלי נולד בעיר פאס וסבתא שלי בעיר מקנז שבמרוקו, ושהסבא והסבתא מצד אבי הגיעו מקצה אחר של העולם - רוסיה ואפגניסטן, היה ילד אחד שנעץ באמא שלי מבטים, נעץ, נעץ, ואז אמר בפליאה כנה: "דמיינתי את אמא שלך עם מטפחת, מדברת עם מבטא ומבשלת אוכל ממש טעים". הוא לא יכול היה לפספס יותר בקשר לאמא שלי.

מה שהילד הזה תיאר היה בעצם סבתא שלי, להוציא עניין הסירים והאוכל. סבתא שלי הבהירה לכולם בשלב מוקדם מאוד בחייה שהיא לא שפחה של אף אחד, ומי שרוצה לבשל – מוזמן. אותי האמירה של הילד הזה הצחיקה מאוד. את אמא שלי, הרבה פחות. שנים ארוכות היא סחבה את זה כרגע מעליב וגזעני. לא מזמן ישבנו ועיבדנו את זה. יחד הגענו למסקנה שהילד ההוא פשוט לא הכיר אנשים שאינם ממוצא אשכנזי. הוא אמר באמת את מה שהוא חשב עד אותו זמן. אני מאמינה שגזענות לא הייתה פה, מה גם שלי אין שום בעיה או תסביכים הנוגעים למוצאי.

והנה בימינו קמה שוב המילה "גזענות" וזקפה את ראשה. היא מוטחת כל היום בין בני אדם, ואיכשהו, הרב־תרבותיות שכה התגאינו בה, לקחה רוורס וחזרה לשנות ה־50, לימי העלייה ההמונית: ברשתות החברתיות, ברחוב, בשיחות אקראיות וגם בשיחות חבריות. כל דבר שיש בו מן הביקורת, הופך ל"גזעני". אני מציינת שיש נבחרת ציבור אחת שאפילו מדברת בשגיאות כתיב, ומיד קופצים עליי: "זה גזעני! אם היא לא הייתה ממוצא כזה וכזה, לא היית מעזה". ואני רוצה לשאול: מי כאן הגזען? מי הסיק באופן אוטומטי שהעובדה שהיא עילגת וגסה קשורה באיזשהו אופן למוצאה? מי מיד הלביש את המוצא כסיבה לעילגות ולגסות? בוודאי לא אני. ואם כבר, איזה מסר אנחנו מעבירות ומעבירים לילדים שלנו כשאנחנו מסיטים את הדיון מהעניין העיקרי?

הנטייה הזו, לצקת תוכן ומשקל מיותרים לעובדות יבשות, בעיקר מעציבה. יום אחד טיילתי עם הילדים במטרה לחפש חולצה עם רקמה רומנית. נכנסתי לחנות של מעצבת שהראתה לי משהו רקום. אמרתי: "רקמה יפה, אבל ערבית. זה לא מה שאני מחפשת". כתגובה, קיבלתי מהילדים שלי הרצאה שלמה והטפה על הגזענות שבי. הקשבתי יפה, חייכתי ואמרתי: "אני רק ציינתי שזו רקמה ערבית. יש בה דגמים גיאומטריים, ואני צריכה רקמה רומנית מאוד מסוימת, עם שרשרת פירות יער שמסמלת חיי נצח".

רק למען הסדר הטוב: גזענות היא פילוסופיה שקובעת שיכולות, הופעה, אינטליגנציה והתנהגות של אדם או של קבוצה נקבעות על פי השתייכות לגזע. גזע, כלומר אוכלוסייה בעלת תכונות משותפות. הגזענים נוהגים לחלק את העולם ל”עליונים” ו”נחותים” ומאמינים שלעמים העליונים זכות לשלוט בנחותים. שימוש במילות גנאי, שהרשתות החברתיות העלו לדרגת אמנות, הוא אולי מכוער ותוצאה של חינוך כושל, אבל גזעני זה לא. מה כן גזעני? לייחס דברים באופן אוטומטי למוצאו של אדם, למקום שבו הוא גדל ולחינוך שהוא קיבל. ככה מעבירים לילדים פרוטוקולים שלמים של גזענות, מבלי בכלל להבין, וחבל. יש לנו מספיק צרות גם בלי זה. 

קריאה ראשונה

"קוד המנצח לצעירים" הוא ספר שמציע "10 קודים להצלחה מעשית בחיים". מחבריו, אלון אולמן ומיכל סולומונוביץ', מתוודים כבר בפתח הדבר שאת הספר הזה כתבו כדי להעניק לקוראיו כבר בגיל צעיר את מה שלא היה להם בעבר: ידע, כלים, שיטה, מנטורינג וסביבה תומכת כדי להצליח בחיים. אני לא יודעת מה ההגדרה של הצלחה בחיים, וסביר להניח שהיא משתנה מאדם לאדם, אבל דבר אחד ברור לי: ההצלחה נמצאת בכל מקום שנעשים בו דברים בעלי משמעות. הספר, המבוסס על תוכנית לימוד שאושרה על ידי משרד החינוך, בנוי באופן נהיר וידידותי. הקוד הראשון, כמובן, הוא התמסרות ומחויבות ל"תהליך", שזו המילה החביבה על מאמנים, והטמעת כללי יסוד, כמו "הצלחה בחיים זה לא פוקס". הפרק האחרון, "טיפים להורות מנצחת", מזכיר עד כמה יצירת אווירה של אמון חשובה ליצירת תחושה של מסוגלות והצלחה. נכון, אפשר היה לוותר על ריבוי סימני הקריאה בטקסט, ובוודאי על האימוג'ים בפרק להורים, אבל הספר ראה אור בתקופה מוכת ייאוש, שעמום ואולי אפילו חידלון, ודווקא העיתוי הופך אותו לנחוץ ומעניין לילדים ולבני נוער.


"קוד המנצח לצעירים" מאת אלון אולמן ומיכל סולומונוביץ'
הוצאת כתר. מחיר: 98 שקלים

הקוד המנצח לצעירים (צילום: סטודיו מודן )
הקוד המנצח לצעירים (צילום: סטודיו מודן )

בדק בית

כמי שמכירה רמקולים בעיקר בגרסה גדולת הממדים, רמקול הבלוטות' הזה צד את עיני: הוא מגיע בגודל של פקק במגוון צבעים, נכנס לכל כיס (מידות: 3.7*3.7*3.2 ס"מ) ונטען בכבל USB כך ששעה של טעינה תאפשר חמש שעות השמעה. חוץ מזה, יש בו פונקציה לצילום סלפי. ר' בן ה־8 דיווח: "ירדתי לדשא עם חברים שלי ושמתי להם מוזיקה בטלפון הנייד. הייתי צריך להגביר עד הסוף, אבל הם נהנו והשכנים לא התעצבנו כי זה לא היה גבוה מדי". 

רמקול מיני של לקסון. מחיר: 129.90 שקלים, להשיג באתר swagg.co.il

רמקול בלוטות’ Mino TWIN - קרדיט: אתר Swagg (צילום: ללא)
רמקול בלוטות’ Mino TWIN - קרדיט: אתר Swagg (צילום: ללא)