בשעה בה המגיש כריס וואלאס, שהנחה את העימות שנערך הלילה (רביעי), איבד את סבלנותו כלפי דונלד טראמפ, צייצה בטוויטר מגישת המהדורה המרכזית של ערוץ 12, יונית לוי, ציוץ אמפתי. לוי, שלו היה נערך בישראל עימות בין המועמדים לראשות ממשלה הייתה מועמדת להגיש אותו, התעוררה בארבע לפנות בוקר וצפתה בעימות, ולא התרשמה.
"זה העימות הנשיאותי הכי פחות נשיאותי אי פעם. קשה לרדת יותר נמוך מזה, ויש עדיין שני עימותים לפני קו הגמר. תנחומיי לאמריקה", צייצה לוי.
לא היה הרבה תוכן רלוונטי לצופים הישראלים בעימות, למעט רגע אחד בו הקניט ג'ו ביידן את טראמפ ואמר כי הוא "איפשר את עליית האנטישמיות" ולא גינה את תומכי העליונות הלבנה. למעשה, לא היה בעימות הרבה תוכן כלל וכלל, וזוהי הסיבה שהישראלים שצפו בו הרגישו בבית.
מאז ימי התוכנית "פופוליטיקה" לפני 30 שנה, אנחנו רגילים לראות את הפוליטיקאים שלנו משליכים בוץ זה על זה, מבלי להידרש לנושאים כמו מדיניות או אידאולוגיה. הרבה שנים ישראל רצתה לאמץ את תרבות העימותים האמריקאית, ואף ערכה שניים כאלה, ב-1996 וב-1999. אך המסורת הזו לא החזיקה מעמד. בנימין נתניהו הפסיד בעימות של 1999 ולאחר מכן גם בבחירות, ומאז איש מהמועמדים לראשות הממשלה לא הסכים להתייצב לעימות.
במקום זאת, קרה התהליך ההפוך: ישראל שלחה את הפוליטיקה שלה לארצות הברית. להתראות לוויכוח על אג'נדות ולעימותים על נושאים במחלוקת, שלום להקטנות הדדיות וקטנוניות. אין זה פלא שבמקביל לעימות, יו"ר הקואליציה של נתניהו הטיח עלבונות במליאת הכנסת בחברת כנסת שהעזה להתנגד לחוק להגבלת ההפגנות.
כמו שאמרה לוי, נותרו עוד שני עימותים. לפני כן, המתמודדים צריכים ללמוד מה קורה בפוליטיקה הישראלית ולעשות את המיטב כדי להימנע מלאמץ את הדוגמה השלילית שלנו.