הגיע הזמן להודות: בישראל יש תרבות אונס. זו אומנם קביעה קשה ואמירה נחרצת, אבל מאחוריה עומדת תיאוריה שלמה, שמספקת הסברים למציאות הבלתי נתפסת שבה נשים בישראל נאלצות לחיות.

לפני כחודש הזדעזעה המדינה מפרשת האונס הקבוצתי באילת, שפרטיה הולכים ונחשפים בימים אלה עם הגשת כתבי האישום נגד המעורבים בפרשה: הצעירים שלקחו חלק פעיל במעשה הנפשע, ואחרים שבחרו לצפות במעשיהם, משל היה מדובר במופע בידור ולא בפשע שפל שאת קיומו לא מנעו.

עם היוודע דבר המקרה, געשה הרשת. פוליטיקאים וכוכבי תרבות ובידור גינו את המעשה בכל פה. הרחובות התמלאו באנשים שיצאו להפגין נגד האונס האכזרי שעברה נערה בת 16. הייתה תחושה שמדובר באירוע חריג ויוצא דופן. האומנם?

מבהיל לגלות שבחמש השנים האחרונות התקבלו במרכזי הסיוע בין 200 ל־300 דיווחים בשנה על תקיפה מינית קבוצתית. ב־60% מהמקרים הנפגעות הן נערות בנות 13־18.

השלט שנתלה בכניסה לתיכון בכפר סבא (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של הדס שטייף)
השלט שנתלה בכניסה לתיכון בכפר סבא (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של הדס שטייף)

גם כתובות הגרפיטי והשלטים מעודדי האונס וההטרדות המיניות המזעזעים, שהתגלו השבוע בתיכון בכפר סבא, מספרים את אותו סיפור. יש לנו נטייה להאמין שמדובר בעשבים שוטים. חלקנו בוחרים לעצום את העיניים מול המקרים הללו. יש מי שרומז ברשעות שהפושעים הם אנשים בעלי זהות מסוימת, שלא מקבלים חינוך טוב בבית. אחרים יטענו שהוריה של הנערה חסרי אחריות, משום שהרשו לה לנסוע בגיל כה צעיר לאילת. רבים אחרים מטילים על הצעירה את האשמה, משום ששתתה עד לשוכרה. דבר אחד משותף לכל התגובות הללו: כולן מהוות חלק מתרבות האונס, ששורשיה הרעילים נטועים עמוק בחברה הישראלית.

עצם השימוש במונח "תרבות האונס" מעורר אנטגוניזם, מאחר שהוא לא רק מטיל את האשמה לביצוע המעשה הנאלח על האנס, אלא בוחן במקביל גם את הגישה הרווחת של כלל החברה כלפי אלימות מינית על צורותיה השונות.

תרבות האונס הוא מונח סוציולוגי הלקוח מתחום לימודי המגדר, שנטבע לראשונה בשנות ה־70 בארצות הברית ושמגלם בתוכו את האופן שבו חברה תבחר למסגר את הנרטיב של אירועי אלימות כלפי נשים.

התנהגות אופיינית בתרבות האונס כוללת, בין היתר, החפצה של נשים בעולם הפרסום והתקשורת, לצד הדרת נשים ממוקדי קבלת ההחלטות החשובות בחיים. יש בה האשמת הקורבן, לצד סלחנות כלפי התוקף, שהרי מדובר רק בנער שעליו ללמוד מהטעות שעשה ולשקם את חייו, וכן זלזול בחומרתם של מעשי אונס.

בפרשות בעלות אופי מיני שנחשפו בשנים האחרונות בתקשורת הישראלית, אפשר למצוא בקלות את המוטיבים החוזרים של מאפייני תרבות האונס. הבנות הצעירות ש"הטרידו" את הכדורגלנים; פרשת האונס הקבוצתי בקפריסין, שבה הוצגו הנערים כצדיקים שנקלעו לעלילת דם; והאופן שבו חלקים מהחברה מתייחסים לאונס הקבוצתי באילת, כאילו הנערה ביקשה לקיים סקס עם מספר נערים והאשימה אותם באונס רק לאחר שהבינה שיש סרטונים העלולים לפגוע בשמה הטוב.

לאירועי הזוועה האלה יש גם ביטויים תרבותיים, כאלה שהתרגלנו אליהם ושאנחנו לא יודעים להעריך את השלכותיהם המסוכנות. למשל, טקסטים שכוכבי הנוער בוחרים לשלב בשיריהם, או פרסומות לגלידות שמפשיטות נשים והופכות אותם לקולב.

אחרי שנים שבהן העלמנו עין, הגיעה העת להבין את ההבדל בין חברה ליברלית ומתירנית לבין חברה שמקדשת את תרבות האונס. לא מדובר רק בנורמות ובקודים תרבותיים, גם לממסד יש תרומה ניכרת לתרבות האונס שהתפתחה כאן. הדוגמאות, על אף התחושה שישנו שיפור בתחום, הן עדיין רבות.

הישראלים ששוחררו מקפריסין חוגגים בנתב''ג (צילום: אבשלום ששוני)
הישראלים ששוחררו מקפריסין חוגגים בנתב''ג (צילום: אבשלום ששוני)

החינוך מתחיל בבית

לא ייתכן שבישראל של שנת 2020 צריכות נשים שנאנסו להעתיק את מקום מגוריהן מחשש שייתקלו בגבר שתקף אותן. השבוע נחשפתי לסיפורה המזעזע של א', שנאנסה באכזריות על ידי תוקף המתגורר ברחוב שבו היא גרה. כעת, עם השחרור הצפוי של האנס מהכלא וחזרתו לבית מגוריו, א' מבינה שאין לה ברירה - והיא ובני משפחתה יעקרו את חייהם מהמקום שבו התגוררו שנים רבות ויעתיקו את מקום מגוריהם. בשל מצבם הכלכלי הם נאלצים לגייס כספים לביצוע המעבר, וכל זאת משום שלא חוקק חוק שלפיו על האנס להתגורר במרחק רב מהקורבן שלו.

ישנם ליקויים רבים שמביאים לכך שנשים שנפגעו ונאנסו הופכות לנפגעות המערכת. רק השבוע נחשף על ידי יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, ח"כ עודד פורר, שבחוזר משרד הבריאות לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, ישנו סעיף שבו יש לתשאל נאנסת או מוטרדת על הרגלי האוננות שלה. האבסורד הוא שגם בטיוטת הנוהל החדש של המשרד, שבא לתקן את הנוהל משנת 2003, מתכננים לשנות את הנוסח ל"הרגלי נגיעה". כל אלה, אם במפורש ואם במרומז, תורמים לתחושה שהקורבן - האישה - היא הבעיה.

אולי האשמה הגדולה ביותר של הממסד היא בכך שמרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית קורסים. במרכזים מדווחים על כך שכמות הפניות אליהם עלתה ביותר מ־100%. בחודש מאי האחרון למשל, התקבלו 2,080 פניות לקו הסיוע 1202.

המרכזים הללו הפכו לפושטי יד. הם אינם מצליחים לשרוד מבחינה כלכלית. במקום לקבל כספים מהממסד, הם ממשיכים לקבל הבטחות ונאלצים לעבוד עם כוח אדם מצומצם. האתגר הופך לקשה עוד יותר בשל המשבר הכלכלי שמקשה על גיוס כספי תרומות לפעילות הנדרשת. בחצי השנה האחרונה נאלצו במסל"ן, מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב, לפטר שתי עובדות סוציאליות ולהוציא לחל"ת שמונה עובדים שיש ביכולתם לסייע לשיקום הנפגעות ואולי אף למנוע את המקרה הבא בעזרת תוכניות חינוך המיועדות לצעירים ולצעירות.

הפגנה נגד תרבות האונס (צילום: מתנדבת בעמותת רוח נשית)

בשבוע שבו נחשפה פרשת האונס המזעזעת באילת הייתה תחושה שמשהו עשוי להשתנות. אבל השינוי הנדרש הוא עמוק. יש לשנות את האופן שבו החברה מתייחסת לנשים, להביא לכך שהתרבות הפופולרית תפסיק להחפיץ אותן, ולגרום לכך ששלוש הרשויות ייקחו חלק במיגור התופעה: הממשלה בהקצאת משאבים, הכנסת בחקיקת חוקים רלוונטיים, רשויות המשפט בענישה מחמירה והמשטרה באכיפה משמעותית.

את השינוי ייקח הרבה זמן ליישם, ונדרשים משאבים גדולים כדי לבצעו. ואולי קודם כל צריך להתמקד בחינוך של אחת ואחד מאיתנו בקרב בני משפחתו. באופן שבו מתייחסים לנשים בבית ובהסברה לבני הדור הצעיר, שלנשים יש זכויות שוות ושהן ראויות להתייחסות נאותה של החברה. השינוי יתחיל בבית, ומשם יגיע גם לרחוב. 
 
[email protected]