1. הצרה האמיתית שהינה תולדת מגיפת הקורונה היא האיסור לחבק ולנשק את הנכדים והנכדות, הנינים והנינות, ולנו יש ב”ה לא מעט כאלה, שלא אחשוף כאן את מספרם מחמת סכנת עין הרע. מי יכול לעמוד בגזירה כזו? אנו משתגעים ותוהים: איך אפשר לא לנשק אותם, אפילו לא ללטף, ורק לראותם ממרחק מסוים כשהם מגיעים שמחים וצוהלים ומבקשים לזנק לזרועותינו, כרגיל.
ומנגד, “איזה באסה”, קובעת־קובלת אחת מהם, בת כשנתיים ומשהו בסך הכל, המתקשה להבין מדוע באו היא ומשפחתה רק עד פתח הבית של סבתא וסבא ואינם נכנסים לתוכו כרגיל, אלא מדברים איתם בחילופי צעקות משביל הכניסה לבניין אל חצר דירת הגן שבקומה הראשונה על העמודים, שם ניצבים סבתא וסבא.
ואיך יגיעו אל הילדים למטה השוקולדים והסוכריות ושאר הממתקים שסבתא מחלקת להם תמיד בבואם לביקור (הירגעו, הם הגיעו), ואיך יוכלו לשמוע את ה”חוכמות” של סבא כאשר המכוניות החולפות ברחוב רועשות ומחרישות אוזניים. מה נאמר ומה נדבר, ממש רחמנות, גם על הנכדים וגם על סבתא־סבא.
ובצד הבעיה הפרטית, הביאה מכת הקורונה בכנפיה גם כמה גילויים ציבוריים. ראשית, יש בישראל משרד בריאות - ידעתם את זה? - והוא משרד מרכזי וחשוב. במשך כל השנים, למן קום המדינה, הוא נחשב משרד מדרג משני ונמסר בדרך כלל לידי שרים מהמפלגות הקטנות או הבינוניות. כשכבר הגיע המשרד הזה לפרסום נרחב, זה היה שלא בטובתו. זה קרה ב־1962 בהיותו בשליטת המפד”ל, והתגלתה בו פרשת שוחד שהייתה קשורה בבניית בית החולים וולפסון שבחולון. שר הבריאות היה אז מנהיג המפלגה משה שפירא, סגנו היה יצחק רפאל וסמנכ”ל המשרד היה יהודה שפיגל, שנטל על עצמו את הפרשה, נשפט ושילם בישיבה של שנתיים בכלא.
במאמר מוסגר - אפיזודה אישית: בראשית שנות ה־50 התמנה יוסף סרלין ממפלגת הציונים הכלליים לשר הבריאות. הוא התגורר שני בתים מאיתנו ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, וכל השכונה התהדרה והתגאתה ב”שכננו המיניסטר”.
קורונה גם גילתה לנו את פרופ’ גבי ברבש. לא שהיה עלום שם ופנים לחלוטין – בכל זאת, מנכ”ל משרד הבריאות ובית החולים איכילוב בעבר – אבל הופעותיו היומיומיות בטלוויזיה, דיבורו השקול, תוכן דבריו ואופן הגשתם, בהחלט הרשימו. צופי הטלוויזיה, כך נראה, נהנו ממנו אישית גם כשבישר בשורות איוב. חבל, לטעמי, שהממשלה לא הגיעה איתו להסכמה על חלוקת הסמכויות אם יסכים להוביל את המאבק במחלה גם בעתיד. צריך עכשיו להתפלל להצלחת מחליפו פרופ’ רוני גמזו, שיהיה גם זו לטובה.
2. בני גנץ, ראש הממשלה החליפי, אינו מה שהיה בעבר. מצד אחד השתחרר מהכבלים של טירון פוליטי המוגבל ומהוסס משהו בהופעותיו הציבוריות ובנאומיו, כבלים שעטפו אותו בראשית דרכו הפוליטית וגרמו לו מדי פעם למעוד. הוא הלך והשתפר, והיום הוא חופשי ובטוח יותר בהופעותיו, לפעמים אפילו תקיף ומשכנע. אין ספק שעכשיו הוא עולה בהופעותיו על רבים מחברי הכנסת.
אבל מאידך גיסא – שוד ושבר. בסקרים הוא ומפלגתו בירידה תלולה. האחרון שבהם פורסם ביום שישי שעבר ב”מעריב” והעניק לגנץ תשעה מנדטים בלבד. מספר חד־ספרתי לא הכירו בכחול לבן זמן רב אם בכלל. עכשיו נהפכה המפלגה לטרף קל למדי ליש עתיד־תל”ם ( 18 בסקר), לימינה של בנט המחולל בה נפלאות (12) ואולי אפילו לישראל ביתנו (9).
בהופעה האחרונה של גנץ בטלוויזיה נראה גבי אשכנזי יושב מאחור בצל, והתגנבה המחשבה, אולי חילוף מקומות בין השניים והוצאת אשכנזי לאור ייטיבו עם כחול־לבן.