צריך לצפות בסרטון הזה שוב ושוב ועדיין קשה להאמין. גם התסריטאי המוכשר ביותר של "ארץ נהדרת" לא היה מעז להעלות טקסט כזה על דל כתביו.
ח"כ משה גפני, היו"ר הנצחי של ועדת הכספים של הכנסת, האיש עם היד על ברז המזומנים הלאומי, מעל דוכן הכנסת: "אנחנו לא אשמים! אתם, שהכנסתם אותנו לגור בצפיפות כזאת, אתם אשמים!! עוד מעיזים פה כאלה לבוא ולתקוף אותנו בשעה שהדברים אינם נכונים. עורבא פרח. תודה רבה".
17 שניות בסך הכל לקח לו להגיד את דברי התועבה הללו, בקול תרועה רמה ובלי קמצוץ של בושה. 17 שניות, המכילות את הטרגדיה כולה בקליפת אגוז. החרדים, אומר גפני, לא אשמים. הם לא אשמים במקדם ההדבקה הגבוה, הם לא אשמים במספר המתים המטורף, הם לא אשמים בפתיחה סיטונית של חלק נכבד ממערכת החינוך שלהם, הם לא אשמים באחוז התחלואה האדיר שלהם, הם לא אשמים באלימות, הם לא אשמים בצפצוף הסיטוני על התקנות. הם לא אשמים בכלום ושום דבר. לא היה כלום כי אין כלום. זה הכל אנחנו.
אנחנו עומדים ורואים איך הם מצטופפים בדירותיהם הזעירות, מערימים ילד על ילד, משפחות עם 8 או 12 ילדים בדירת שניים וחצי חדרים בקומת מרתף טחובה בבני ברק, ולא נוקפים אצבע. אנחנו רואים את הזוועה ומפנים את מבטנו לצד השני. אוזלת היד שלנו היא שהביאה את האומללים האלה לאן שהגיעו. חצופים שכמותנו. במקום לבנות להם שכונות של וילות צמודות קרקע מרווחות (12־14 חדרים בכ"א, כדי שכל ילד יוכל ללמוד כמו שצריך), אנחנו ממשיכים לצופף אותם בבני ברק, בירושלים, בבית שמש, בבית"ר ומודיעין עילית ותחת כל עץ רענן. ואחר כך אנחנו עוד מעיזים לבוא אליהם בטענות!!
בדבר אחד הוא צודק, גפני. החוצפה הלא תיאמן שלו ושל חבריו היא באשמתנו. רק באשמתנו. אנחנו גידלנו את הדבר הזה בחצר האחורית שלנו ועכשיו, כשגידולי הפרא מכסים את כל השכונה, אנחנו מתפלאים. יש להדגיש: אני לא מדבר על החרדים. אני מדבר על הנהגתם. החרדים בישראל מתקרבים בעשור האחרון לחברה הישראלית בקצב מואץ. הם מעורבים, הם מתעניינים, הם הרבה יותר ציונים ממה שהם מוכנים להודות. הטרגדיה שלהם (ושלנו) היא ההנהגה. עוד נחזור לזה.
את ההמחשה הטובה ביותר לשיאי האבסורד הנשברים כאן על בסיס יומי קיבלנו השבוע, כשהצעת החוק להגדיל את הקנסות נגד מפירי הסגר עברה בקריאה ראשונה בכנסת. מיד אחר־כך צולם גפני "במקרה" כשהוא מנהל שיחת צעקות עם נציגה בכירה מלשכת ראש הממשלה, מאיים עליה במילים בוטות, דורש תכף ומיד לבטל את העלאת הקנסות ומפליט, כאילו במקרה, ש"השותפות הזו מתחילה להימאס עלינו".
וראו זה פלא: שתי דקות אחר כך מתרצה ראש הממשלה נתניהו, בן הערובה של החרדים עד שתוכח חפותו, ומנסה להגיע ל"הצעת פשרה". שהקנסות לא יועלו משמעותית, או שרק קצין בכיר יוכל להטיל אותם, שאי אפשר יהיה להוציא צו סגירה מנהלי נגד מוסד חינוכי שיפעל בימי הסגר.
ככה זה עובד כאן שנות דור. כך נוצרה המוטציה, שבמסגרתה הפכה מדינה שלמה בת ערובה של מיעוט הגדל במהירות ומאבד את האיזונים והבלמים כל הדרך לקופה הציבורית. אני תקווה ותפילה שבני גנץ יחרוג ממנהגו ולא יזוז מילימטר מעמדתו אתמול: אין הארכת סגר, אין ישיבת ממשלה ואין כלום - עד שהצעת החוק להגדלת הקנסות עוברת בלי שום פשרה. מי שרוצה להאריך את הסגר ילמד קודם כל לאכוף אותו על כו־לם. חילונים, ערבים, חרדים.
החרדים הם האחים שלנו. בשר מבשרנו. הטרגדיה שלהם היא הטרגדיה שלנו. הם חיים את המדינה, הם יודעים להעריך את המדינה, הם מעורבים בחייה. רובם הדומם יודע שהסידור הנוכחי לא יוכל להימשך לנצח. ככל שיגדלו ושיעורם באוכלוסייה יצמח, כך יתברר להם שהאיזון השביר שעליו מונחת המדינה הזו זקוק לכוונון. הם יצטרכו להשתתף יותר בשוק העבודה, ללמוד לימודי ליבה וכן, גם להגדיל את שיעור הגיוס שלהם לצה"ל. הם יודעים את האמת הזו, החרדים. הבעיה שלהם היא ההנהגה, שממשיכה להיאחז בכל כוחה במאה ה־18.
להם יש את ההנהגה שלהם, לנו יש את שלנו. ההנהגה שלנו מבטלת את עצמה לחלוטין בפניהם מסיבות שכל ישראלי מכיר: נתניהו חייב את 16 האצבעות של החרדים בכנסת כדי להמשיך במסע ההימלטות שלו מאימת הדין. תמורת זה הוא משלם מהכיס שלנו. תמורת זה הוא משעבד את המשילות, את החוק, את הסדר, את המאבק במגיפה. נהוג לחשוב שהחרדים שפוטים של נתניהו ועושים כמצוותו. במציאות זה הפוך.
ח"כ גפני היקר. לא, לא אנחנו אשמים. אני מקווה שאתה לא מאמין לקשקושים של עצמך. לא אנחנו הורינו לכם להקים משפחות של 12 ילדים. אצלנו משפחות מביאות ילדים לעולם רק כשברור שיש עם מה לגדל אותם. לא אנחנו צופפנו אתכם בשכונותיכם. לא אנחנו כפינו עליכם חיי בערות ודלות. לא אנחנו דרשנו מכם לא להקנות השכלה מודרנית לילדיכם. לא אנחנו משאירים אתכם בכוללים ובישיבות עד גיל מאוחר. לא אנחנו לימדנו אתכם לתלות את יהבכם ב"סיעתא דשמיא" כפתרון קבוע למצוקה ההולכת וגדלה במחוזותיכם.
לנו, מר גפני, אין "סיעתא דשמיא". לנו יש את העבודה שלנו, ההשכלה שלנו, האחריות שלנו, הזיעה שלנו. הבעיה היא שהסיעתא הנ"ל הופכת פעמים רבות שם קוד לקופת המדינה. וגם כאן אנחנו אשמים. התלות שלכם בנו הולכת וגוברת, באשמתנו. אנחנו פינקנו אתכם כל השנים, השלמנו עם תרבות הדלות, טיפחנו את הרעיון המופרך של "חברת לומדים" הגדלה בקצב עצום, נטולת מסד כלכלי כלשהו וסמוכה על קופת המדינה וקופות שנור שונות ומשונות. בסוף אתה צודק, גפני. האחריות הכוללת היא שלנו, ומי שצריך לשלם המחיר זה אנחנו. האמת היא שזה די מגיע לנו.