אני לא יודעת למה החלטתי לעשות את זה לעצמי, ונכנעתי לטכנולוגיית ההיכרויות המודרנית, זו שסבורה שהתאמה על פי אלגוריתם היא המזור לכל הרווקים והרווקות בעולם. פעם זה עוד היה מצחיק וחינני. כולם באפליקציה, אפילו אנשים שאני מכירה היטב. פעם ראיתי שם את המורה שלי לתנ"ך, אז למה שאני לא אהיה, אמרתי לעצמי והתחלתי לעשות סוויפ ימינה וסוויפ שמאלה בגאווה גדולה ובראש מורם. אז מה אם יראו אותי, זו בושה? ממילא בסוף לא ייצא מזה שום דבר, אז למה לא להשתעשע.
אחר כך הייתי במערכת יחסים יפה וקסומה שפרחה לי מתחת לאף בלי קשר לאפליקציה ובלי נגיעה טכנולוגית. חשבתי שהיקום הציל אותי מהאינטראקציה המילניאלית שאני לא יכולה להתמודד איתה. כמעט בירכתי הגומל, אבל רצה הגורל ונאלצנו בצער להמשיך הלאה. אז מה עושים עכשיו?
אחרי תקופה ארוכה של סרבנות רשת וברוגז עם אלגוריתם השידוכים הכושל, נכנעתי לשכנועיה הנמרצים של חברתי המכהנת כיו"ר הבלתי רשמית של טינדר ששמה שמור במערכת. היא בקיאה ברזי האפליקציה לפרטי פרטים, עד כדי כך שהצליחה לשכנע אותי שהפעם זה יהיה אחרת.
הנסיבות המקילות: קורונה. ובמילים אחרות, לא זורם? נפנפי אותו, אל תעשי לו חשבון. היא טוענת שהשוק עמוס באופן מיוחד, גם בפליטי מערכות יחסים וגם בגברים שבימים כתיקונים הם סרבני דייטים, שהפעם החליטו שנמאס להם לשתות וויסקי לבד מול "ברידג'רטון", שבה הם צופים רק כי נגמרו להם האופציות בנטפליקס.
"תחשבי שאת בדוכן התמרים בשוק מחנה יהודה", עשתה לי חברתי דמיון מודרך. "יש מבחר כל כך גדול שאת כבר לא צריכה להתפשר".
אני עדיין לא מבינה איך נפלתי שוב בפח ופתחתי חשבון. לכי תבחרי עכשיו תמונה. אחת בלי פילטר, כדי שלא תצרי אשליה מוטעית לגבי עיני החתול שלך. כזו שלא תיראה מתריסה מדי. העצה שקיבלתי היא לשים תמונה שבה אני נראית פחות טוב בדרגה אחת מאשר במציאות. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מה, אני פרי אורגני? נראה פחות טוב מהמרוסס אבל טעים יותר?
אפרופו תמונות, הנה נקודה רגישה: אנחנו ילדים נצחיים. בגיל 50, 60 ואפילו 90 מתנהגים כמו נערים ונערות בני 16, עם אותו חוסר ביטחון, אותם שני קילו שנרצה להוריד, אותם שטיקים והתנהגויות שנראות פחות חמודות עם הגיל. אין גיל שלא נביט על עצמנו בתמונות ונסנן שאנחנו לא פוטוגניות. נעשה את זה בשקט כמובן, מכיוון שיש גיל שזה כבר לא חינני לרדת על עצמך, להיות ביקורתית, להצטלם ולבקש שוב ושוב מהצלם עוד טייק, כי אולי אז תצליחי להיראות כמו שאת מדמיינת את עצמך.
כמו האינסטגרם עם הפילטרים שעושים עיני חתול, שפתיים מנופחות, אף צר וכתם אדום על הלחיים. כן, סומק, שאף אחת כבר לא מורחת כי מי רואה. גם ככה אנחנו כל היום עם מסיכה. אני משתעשעת לפעמים עם הפילטרים האלה, תוהה אם מישהו שמכיר אותי באמת חושב שזה יפה כמו שאני לפעמים תוהה לגבי עצמי.
אומנם אני לא מסוגלת לראות פרצופים מפוצצים בבוטוקס, אבל מדי פעם אני מסתכלת על עצמי בראי ומתלבטת אם אני כבר צריכה כמה סי.סי בין הגבות שאני לא מצליחה להפסיק להזיז כשאני מתעצבנת.
בשנות ה־80 שידוכים אצל שדכנית נראו לי כמו הסיוט הגדול בעולם - אפליקציית היכרויות היא דבר נורא לא פחות. נסו להיות אנשים שהשם שלהם מופיע בגוגל. למי יש כוח להתחיל לדבר על עבודה, ועל פוליטיקה ושאלות על בן כספית (מתה עליך, בן, אבל דחילק), ולהתחיל מחדש את כל שאלון האישיות הזה.
ולא שיש אופציה אחרת. שידוכים זה גרוע, לאנשים שמשדכים יש כוונות טובות, אבל איכשהו המכנה המשותף מתחיל ונגמר בכך שגם הוא רווק. אם מישהו יתחיל איתי ברחוב, מיד אחשוב שהוא רוצח סדרתי. חוץ מזה, על איזה רחוב אני מדברת בכלל? לא רק שהכל פה פינוי־בינוי, אני חשה שכבר באפריל מיציתי את כל האוכלוסייה שמתגוררת בטווח 1,000 מטר מהבית שלי.
אז השבוע האחרון שלי נע בין "היי, מה קורה?" ל"בסדר, מה איתך?", וחוזר חלילה. אני וכל חברי הקבצה ב', שחצו את גיל 40 ומנסים להבין למה לא יורדים יותר לשחק תופסת בגינה מאחורי הבית.
תכלס, להגריל שיחה נעימה וזורמת בטינדר שנמשכת יותר מחמישה משפטים זה קצת כמו לקוות שתזכי בפיג'ו 208 בהגרלת מפעל הפיס. תמיד יהיו חסרות שתיים או שלוש ספרות חיוניות. בדרך כלל הן בסוף. אם הייתי רואה שהן לא קיימות עוד בהתחלה, הייתה נחסכת עוגמת נפש רבה. מצד שני, מי צריך פיג'ו 208 עכשיו, גם ככה אין לאן לנסוע.