אי אפשר להסביר את העווית שיוצאת לי מזווית הפה באופן בלתי רציונלי בכל פעם שאני שומעת שאחד מבכירינו - שר, חבר כנסת או אישיות ציבורית כלשהי - הפר את ההנחיות הדרקוניות שהוא עצמו הצביע בעדן. ההפרות הללו רק מקדמות את טענתי שאין לצפות מאף אדם להתנהגות הגיונית במקום שאין בו היגיון. ובואו נודה באמת, בלי להיכנס לנבכי הפוליטיקה המטונפת, אין שום היגיון בהנחיות, איך שלא נהפוך את זה.

ובלי קשר לזה, אנחנו הישראלים נכשלנו ללא ספק במבחן המיצ"ב הגדול שהציבה לנו ההיסטוריה של המדינה - או יש שיאמרו האנושות - שציפתה מאזרחיה לקבל ציון עובר, אך בשל אחת התכונות הכה בולטות של העם היושב בציון, החוצפה, היא כשלה כישלון מר. כשזה קורה לאנשים שבמחי יד גרמו לכל המצב הבלתי הגיוני הזה רק מכיוון שהם התגעגעו להורים או למשפחה המורחבת ואירחו אותם בסוכה, הדבר המרגיז והמורם מעם הזה הופך לקצת אידיוטי. והתירוצים? נו, בחיאת.

נאומו של ריבלין בבית הנשיא. צילום: לע"מ

היום לפני שנתיים הייתי בנורווגיה. עמדתי בתור לסופרמרקט שכונתי, ומישהי שיכולה הייתה לעקוף אותי לא עשתה זאת אלא חיכתה בסבלנות ובלי פרצופים עקומים עד שאואיל בטובי להפסיק להתכתב בוואטסאפ. נחמדות ונימוס יתר הם משהו מידבק. כישראלי, אם מישהו עושה לך ג'סטה, זה מיד נראה חשוד. אני זוכרת את עצמי נבהלת לרגע ומהדקת את כף היד לכיס עם הארנק, כי עלתה לי בראש מחשבה שהמתרחש הוא חלק ממזימת־על שנועדה לכייס תיירים שהולכים לאיבוד בסופרמרקט.

בדרך כלל לוקח לי 48 שעות להתרגל למצב צבירה חדש. במקרה של נסיעות לחו"ל, לשקט נפשי מסוג אחר. כל המלחמה הקיומית שיש לי בישראל מול אחרים מתבטלת. אם זה לשמור על התור בסופר, לעמוד על המשמר בתור לרופא (על אף הדיגיטציה), או להיכנס ראשונה למטוס. אני הופכת להיות לביאה ששומרת על גוריה כשאני עומדת בתורים, גם בתורים שמורים.

מה הסיפור שלנו בלהיכנס תמיד קודם למטוס? או לצאת ממנו ראשונים? למה לעזאזל אנשים ממהרים בדרך לחופשה? ואם התור לרופא הוזמן מראש ושמך רשום על הדלת, למה להיות דרוך כמו כלב שישן עם עין אחת פתוחה במקרה שהבעלים יפתח את המקרר? מעניין כמה זמן לוקח להעביר את הנפש הסוררת אילוף מהיר ויעיל כדי להפסיק לחיות בדריכות הזאת, זו שרק מחכה לצעוק על ההוא שיחתוך אותה: "למה מי אתה?", כי למה מי אתה באמת שתעקוף אותי? ובאמת, למה מי אתם שתגידו לי לשבת בבית? למה מי אתם שתגידו שאפשר לשחות אבל אי אפשר לשכשך? ולמה מי אני שלא אעגל פינות כשאתם בעצמכם מבינים שאי אפשר אחרת.

מכיוון שאני אזרחית שומרת חוק, אני לא נוהגת לעגל יותר מדי את הפינות. תמיד לא נעים לי. הפשעים הגדולים שלי הסתכמו באישורים בריאותיים מזויפים לשיעורי חינוך גופני בתיכון, ובכמה הברזות מפוארות אחרי שהרגתי כמה קרובי משפחה שכבר מתו ממילא כדי להגיע להלוויה. מנגד, אני אוהבת את העובדה שהישראלים הם לא עם צייתן. חוסר הצייתנות הזה הוא שהופך אותנו לאומת סטארט־אפ, לאנשים שחושבים מחוץ לקופסה ויודעים לשאול את השאלות הנכונות, להשיג השגות ולא לקבל אמת אחת לאמיתה. כי אין.

ועדיין, אם תסתכלו מה קורה בסצינת מכירת הקפה המחתרתית בערים, תבינו שישראלים יכולים להיות מאוד צייתנים אם יהיה בסיס הגיוני בבקשה. הם ימלאו אחרי ההוראות שיקבלו מבתי העסק, ולא יעגלו שום פינה כדי לא להפיל בפח את העסק שמוציא להם קפה בסתר. אחוות שותי הקפה במחתרת הפכה להיות הדבר הכי מרגש שראיתי בעיר זה זמן מה. סולידריות כזו הייתם מתים לראות במדינה כולה. מעבירים בשקט מספרי טלפון, כספים דרך ביט ומסיכה ספייר. זר מחפה על ההיא שרוצה להוציא את כוס הקפה מהשקית האטומה בפינת רחוב. אחוות לוחמי שטח, יחידת שדה. ישראלים אמיתיים.

צחוק, צחוק, אבל בשורה התחתונה כדאי למי שמתכנן לעמוד בעתיד ברשויות הציבוריות של המדינה (אני פשוט משוכנעת וקצת מקווה שאלו לא יהיו אותם אנשים שאנחנו רואים היום), שיפנימו שהחוק הראשון בלהיות מנהיג טוב הוא להיות פני האומה, להבין שהצורה שבה תנהגו תהיה הצורה שבה העם ינהג. שהדוגמה האישית צריכה להיות הערך העליון לצד טובת הכלל. ואז, אולי לעם הלא צייתן אך הנפלא הזה, תהיה עוד תקווה.