הכותרת שניתנה במוסף חג הסוכות של “ידיעות אחרונות” למאמרו של נחום ברנע על מערכת הבחירות בארצות הברית הייתה בת שתי מילים: “ברית הבריונים”. המאמר טיפל במערכת הבחירות בארצות הברית וב”התנהגותו הבריונית של טראמפ”. המאמר של ברנע באותו עיתון מיום 1.3.2010 נשא כותרת זהה, “ברית הבריונים”, ועסק בעיתונאים ש”מהלכים אימים על שופטים, פרקליטים וקציני משטרה”.
כעבור שנתיים, מאמרו של נחום ברנע ב־2.4.2012 על האלימות בכדורגל הוכתר בכותרת – ניחשתם נכון – “ברית הבריונים”. עמיתו, העיתונאי המחונן של “ידיעות אחרונות”, איתן הבר, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, אף הוא השתמש בצמד המילים הזה בשניים ממאמריו ב־2011: כך במאמרו מ־9.2 (על “המאבק המלוכלך” למינוי הרמטכ”ל) ומ־14.12 (על “התפרעויות בריוני המתנחלים נגד צה”ל”).
מכאן אולי כבר הובן כי לכותב שורות אלה, כבנו של מייסד “ברית הבריונים” המקורית, יש תחביב מוזר. איסוף מאמרים אקטואליים שכותרתם כשם הארגון המחתרתי שהרים ראשון את נס המרי נגד השלטון הזר הבריטי בארץ ישראל. בקלסר מיוחד שמורים עמי עשרות מאמרים כאלה, מכל העיתונים, שכותרתם אמורה לשקף מעשי בריונות בתחומים שונים.
עורך שהכתיר מאמר או ידיעה בעיתונו במילים “ברית הבריונים”, כנראה מתענג על ההברקה שלו. אולם מה הוא יודע באמת על “ברית הבריונים” המקורית? מה הוא יודע על אורי צבי גרינברג, משורר הקטרוג והאמונה, שהעניק את השם הזה לקבוצת הצעירים בהנהגתו של ד”ר אב”א אחימאיר, שראשונה פתחה במרי בתקופת המנדט?
“בריונים” על שום מה? על שם הבריונים והקנאים שלחמו בכובש הזר הרומי לפני אלפיים שנה, על אפו ועל חמתו של הרוב בקהילה היהודית בירושלים הנצורה. משמעות המילה “בריונים” אז הייתה לוחמים. פחות במשמעות של אנשים פורעים ואלימים, כמקובל היום. המילה נגזרה מהמילה “בירה”, בירת ישראל. הבריונים דאז ראו עצמם כמגיני הבירה.
צריך להודות: היה זה מתריס לאמץ מושג טעון כזה בשנות ה־30 של המאה ה־20 (“קמנו, שבנו צעירי אונים, קמנו, שבנו, אנחנו בריונים”), כאשר אותם צעירים אינטלקטואלים, אידיאליסטים, נרדפים גם על ידי היישוב ה”מאורגן”. הפעולות שביצעו עוררו עליהם את זעם ההנהגה הכנועה.
גם אחרי פרעות תרפ”ט, גם אחרי הספר הלבן מבית היוצר של שר המושבות הבריטי פאספילד, שכלל הגבלות חמורות על העלייה – היישוב נשאר פסיבי, לא הגיב. שלטון המנדט ראה על כן לנכון להעדיף את האינטרסים של הערבים על פני אלה של היהודים, ולצמצם את משמעות הבית הלאומי היהודי. השקט ביישוב הופר על ידי קבוצת צעירים, נוער לאומי, שנהה אחרי קריאותיהם של אחימאיר, אצ”ג וייבין, לקום ולמחות.
ראשונה להפגנות התרחשה לפני 90 שנה בדיוק, ב־9 באוקטובר 1930, כשהתריסו ה”בריונים” נגד דרומונד שילס, סגן שר המושבות הבריטי בלב תל אביב הקטנה. המפגינים נאסרו, מחאתם ומשפטם עשו כותרות ראשיות בעיתוני התקופה. המסר עבר. מי זוכר את האירוע החשוב הזה כיום? “לימים נשתכחה ההפגנה נגד שילס מלב הבריות”, כתב אבי כעבור 30 שנה בפרק זיכרונות, “שכן ההיסטוריה הציונית נכתבה על ידי אלה שלא האמינו במלכות. ואולם עוד בוא יבוא היום, שבו ידעו היסטוריוני אמת וצדק להעריך נכונה את פעולת ‘ברית הבריונים’, שלא כהערכת משכיחיה”.
הפגנות לא אלימות יכולות לגלגל כדור שלג שילך ויתעבה, ירמוס במורד כל מה שבדרכו. ככה זה כשההפגנה צודקת ומטרתה ברורה, ואינה רוויה שנאה. באותם ימים רחוקים המטרה הייתה לחולל שינוי תפיסה בעם היהודי ועידוד הנוער לצאת למאבק לשחרור לאומי. המפגינים היו נכונים לשלם מחיר אישי יקר, בספיגת מהלומות, בכליאה, בנזק גופני, בקריאות בוז.
באנלוגיה לימינו, כבר היו מי שניסו למשוך קו אחד מההפגנות ההן, לפני 90 שנה, נגד השלטון הבריטי, אל ההפגנות כיום נגד השלטון בישראל תחת הסיסמה “רק לא ביבי”, שאביו בנציון, הסטודנט באוניברסיטה העברית בהר הצופים, היה חבר ב”ברית הבריונים” בשנות ה־30. זוהי השוואה נלוזה.
ההתקהלויות המפונקות בבלפור הן נגד ממשלה לגיטימית, נבחרת, ונגד העומד בראשה, כאילו אין איום גדול יותר המסכן את שלום העם והעולם בדמות הקורונה. כאילו עדיין איננו חיים במדינה יהודית דמוקרטית עצמאית. מדינה שקמה במאמצים ובהקרבה עילאיים אחרי אלפיים שנה, לאחר שהבריטים גורשו ממולדתנו, האויב הערבי נהדף שוב ושוב, ועדיין לא הובטח קיומה של ישראל בוודאות.
והנה בחסות המגיפה קם ציבור שאינו מקבל את ההכרעה הדמוקרטית. התפתחה כאן תרבות רחוב מסוכנת של אזרחים, המערערים בסיסמאותיהם הבוטות ובדגליהם השחורים על שלמות האומה וחוסנה של המדינה. האם המפגינים (ובהם לוחמי עבר עתירי זכויות) לא יתעשתו לבסוף, לפני שהקרע יעמיק ללא ריפוי?