מה סוד הצלחתו של מנהיג, של ראש ממשלה? הרבה סודות להצלחה. נמנה מתוכם במיוחד את אישיותו הכריזמטית של המנהיג, ניסיונו הפוליטי והמדיני, נאמנותו לעקרונות והתנהלותו לאורם, יכולתו להביט קדימה ולדעת בבירור לאן הוא מוביל, להתמקד בעיקר ולהתעלם מרעשי רקע, לדעת להאציל סמכויות, לפעול בסגנון ממלכתי ושקוף, וגם לדעת לבחור את האנשים הקרובים אליו, יועציו, עוזריו, ובראשם מנהל לשכתו (היום יאמרו בסגנון אמריקאי, ראש הסגל).

כמעט כל ראש ממשלה שידע לבור לו עוזרים נאמנים, מסורים, מקצועיים, דבקים במשימתם, נכונים לעבוד ללא לאות, אידיאליסטים ומאמינים בדרכו, הצליח לעבור בהצלחה את משימת כהונתו התובענית ולהנחיל הישגים למדינה. וראש וראשון לעוזרים, למקורבים, הוא ללא ספק הרל”ש. זה הציר המרכזי בצוות היועצים הסובבים את ראש הממשלה, הממונה על סדר יומו, שפועל לניצול היעיל ביותר של משאב הזמן המצומצם, המתאם בין כל המטלות והפגישות, המגשר בין הלשכה לבין הציבור, המשיב על עשרות הפניות מדי יום ועוד.

להיות רל”ש של ראש הממשלה – היש זכות גדולה מזו? היש אחריות שעולה על זו? אכן כן – אחריותו של האיש הניצב בראש הפירמידה, ראש הממשלה. המנהיג שלבסוף מקבל לבדו את ההחלטה, שבפעילותו חורץ גורלות. איך נאמר כבר, ולא בלי צדק? ראש ממשלת ישראל זהו התפקיד הקשה ביותר עלי אדמות. זוהי שליחות לאומית ממדרגה ראשונה, ללא כל הגזמה.

ראש הממשלה מנהל כמובן את המדינה, הרל”ש מנהל את סביבת ראש הממשלה, מאפשר לו לפעול בתנאים המיטביים, מסייע לו בתהליך קבלת ההחלטות ויישומן על הצד הטוב ביותר, עוזר לנסח את הודעותיו, לנווט בסבך הבעיות המורכבות, להתגבר עליהן ולקדם את המדינה, ביטחונה, מעמדה הבינלאומי, כלכלתה ורווחת האזרחים. נדרשות ממנו רגישות וקשיחות, ויכולת עמידה בכל הלחצים.

כמובן, גם לחצים ודרישות שמגיעים מחדרו של ראש הממשלה עצמו. לשניהם אין יום ולילה, כמו שאומרים, והם מבינים זה את זה. הרל”ש הוא אחד האישים הקרובים ביותר לראש הממשלה, מלווה אותו על כל צעד ושעל, קורא אותו הכי טוב, מבין את שיקוליו וצרכיו, מתרגם אותם להחלטות, לפעילות, שהשלכותיהן ניכרות בכל תחומי החיים של מיליוני אזרחים. אי אפשר להפריז באחריות המוטלת על שכמו.

בניגוד לאיתן הבר, שראשית קשריו הקרובים עם יצחק רבין עוד שנים רבות לפני שנכנס לנעלי הרל”ש, לי כמעט לא היה קשר קודם עם יצחק “שלי”, יצחק שמיר, מלבד ראיון שעשיתי עמו כשעדיין היה שר החוץ. כמובן שהכרתיו והוקרתיו, דמותו סקרנה אותי, ידעתי את חוסר פשרנותו במיוחד בכל הנוגע לזכות העם היהודי על ארצנו בשלמותה. ומשבאה אליי הפנייה לשמש כיועצו הפוליטי תחילה, בדחילו ורחימו נעניתי. אחרי ארבע שנים, ואני כבר מנוסה בהוויית השלטון וזוכה לאמונו המלא של הבוס החשדן, קיבלתי על עצמי את התפקיד המתיש והמלהיב של הרל”ש.

יצחק שמיר קדם ליצחק רבין בראשות הממשלה. אני קדמתי אפוא לאיתן הבר בישיבתנו, כל אחד בתורו, בחדר הצמוד לחדרו של ראש הממשלה, כשבינינו חצצה תמיד אותה מזכירה – מרית דנון, הנאמנה, היעילה, המסורה. איתן הבר הגיע באופן טבעי לעבוד עם ראש הממשלה רבין. במשך שנים רבות הוא היה מעין איש סוד ושותף סמוי. גם בימים שרבין היה מבודד – איתן הבר היה שם, לוחש על אוזנו.

לעומתו, אני הגעתי אל הלשכה, מה שנקרא לימים “האקווריום”, במקרה למדי, לניסיון. שנינו נשלפנו ממערכות עיתונינו המתחרים, “מעריב” ו”ידיעות אחרונות”, אל מערכת השלטון המסקרנת, אני אל זו של המרכז־ימין ואחר כך ממשלת האחדות, איתן אל זו של המרכז־שמאל. אז הכרתי מקרוב גם את שר הביטחון בממשלת שמיר, יצחק רבין, ונוכחתי לדעת כמה קרובים הם זה לזה במבנה אישיותם.

לא גבה לבנו. באנו ביראת כבוד לתפקיד, העמדנו עצמנו ללא היסוס לשירות האיש שלנו, ראש ממשלת ישראל. היינו ונשארנו עיתונאים בנשמה. אין ספק, ניסיון עיתונאי חשוב מאוד, מועיל מאוד, לעבודת הרל”ש. בעיקר בקטע שהכי פחות נחשב הן ליצחק שמיר והן ליצחק רבין - הקשר עם התקשורת. שניהם ראו בתקשורת מעין מטרד. אבל ניסיון עיתונאי מועיל לרל”ש גם בכתיבת הנאומים. גם איתן, גם אני, ידענו להוסיף בין השאר לחלוחית לנאומים של שני המנהיגים המסוגרים.

איתן הבר בימי שירותו הצבאי, לצידו יצחק רבין ז''ל (צילום: עיתון במחנה)
איתן הבר בימי שירותו הצבאי, לצידו יצחק רבין ז''ל (צילום: עיתון במחנה)


ציטוט מז’בוטינסקי
הבר הגיע לתפקיד מיד לאחר ניצחונו של רבין והעבודה על שמיר והליכוד ב־1992. באותה עת כבר לא הייתי שם, בלשכה, כי אחרי ארבע שנים כרל”ש שמתי פעמיי לכנסת. איתן מפעם לפעם טלפן להתייעץ, בעיקר בעניינים פרוצדורליים אישיים. כמוני, גם הוא ביקש רק פסק זמן מהעיתון, בידיעה שכעבור כמה שנים יחזור אליו, אל המקצוע האהוב על שנינו יותר מכל – עיתונות. הוא רצה להבין ממני איך מסכמים את תנאי “החופשה ללא תשלום”. לא פעם ביקש ממני איזה ציטוט מז’בוטינסקי.

כרל”ש, אתה מלווה את ראש הממשלה לא רק ביומיום האפור - אם יש כזה בכלל יום אפור, יום של שקט, בעבודת הלשכה שעיני כל נשואות אליה – אלא גם באירועים היסטוריים. זכינו כל אחד ללוות את היצחקים במעמדות שנחקקו לעד בתולדות המדינה, ולסייע להצלחתם ככל האפשר. אני עשיתי זאת באירועים כמו מלחמת המפרץ, ועידת מדריד, העלייה ההמונית מברית המועצות ואתיופיה, וגם כמה מערכות בחירות.

הרל”ש הבר עשה זאת באירועי הסכם אוסלו, בהסכם השלום עם ירדן, ולבסוף – בפרידה הכואבת, עם שלוש היריות הנוראיות בכיכר וההודעה העצובה שנשא באיכילוב. שנינו גילינו יכולת להתגבר על היצר העיתונאי הפועם בתוכנו. הבוסים ידעו תמיד שאם ישנן הדלפות – לא מהרל”ש הן יצאו.
איתן הבר, יצחק רבין ז''ל, ביל קלינטון (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)
איתן הבר, יצחק רבין ז''ל, ביל קלינטון (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)


בעדינות ובעוקצנות
היושרה של איתן הבר הייתה אצלו מעל לכל. האמת הייתה נר לרגליו. פעם הצליח להפתיע גם אותי. השתתפנו באירוע במרכז מורשת בגין בירושלים בנושא מורשתם של מנהיגים. כשהגיע תורו של הבר לשאת דברים על מורשת יצחק רבין ז”ל, הוא הפתיע את הנוכחים כשאמר בגילוי לב: אני יודע רק על מורשת אחת של יצחק רבין – מורשת הרצח. כן, המורשת האיומה, שמדליקה גם כיום אור אדום לכל היריבים, בכנסת, ברחוב, ברשתות החברתיות.

בשנים האחרונות חזר הבר במידה מסוימת לשורשיו הרוויזיוניסטיים, מבית אביו יהודה הבר ז”ל, איש האצ”ל ובית”ר. לא נמניתי עם חוג ידידיו הקרובים, אבל הוא הוסיף ושמר איתי על קשר, בעיקר בתוקף תפקידי כמנכ”ל מכון ז’בוטינסקי. באמצעותי הוא העביר אל ארכיון ז’בוטינסקי מסמכים שהיו שמורים עמו מהימים שהיה מתנדב במכון, בין השאר תצלום מ־1954 של ביקור הנשיא השני יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית במוסד המורשת של האופוזיציה החירותניקית.

הוא היה אז נער בן 14 שגר ברחוב בורוכוב הסמוך ושימש כמתנדב במוזיאון שבמצודת זאב. במאמרים שפרסם בשנותיו האחרונות הסתמך לא אחת על ציטוטים מז’בוטינסקי ומבגין, בעיקר כשביקר – בעדינות ובעוקצנות יש לציין - את ממשלות נתניהו.

בין בכתיבתו, בין בשירותו הממלכתי, דבר אחד היה חשוב לאיתן הבר יותר מכל – ביטחון ישראל. כה יאות לו המילים שהוא עצמו כתב על חברו – “אחי הבכור” כפי שהגדירו – זאב שיף ז”ל, כתבו הצבאי של עיתון “הארץ”, שהלך לעולמו ב־2007.

בקובץ שיצא לזכרו, שהבר ערך יחד עם אהוד יערי, כתב איתן בין השאר על “וולפי”: “פטריוט גדול, אוהב עמו וארצו. בשיחותינו האחרונות התרעם על עורכים ועיתונאים, שמבינים היטב את אויבי ישראל ונותנים להם ביטוי נרחב בתקשורת, ואינם מוכנים להבין ולהאזין לגרסאות הישראליות. אדם אוהב”. האין מילים אלה כאילו נכתבו על איתן הבר עצמו, איש המילים הגבוהות והפטריוט הגדול?