מרי אזרחי בלתי אלים הוא אמצעי מחאה לגיטימי במשטר דמוקרטי עבור מי שמוכן לשלם את המחיר. התפיסה שתומכת באי־ציות אזרחי מתחילה ביוון העתיקה, בסוקרטס, עוברת דרך הנרי דיוויד תורו בימי מלחמת מקסיקו־ארה"ב והובילה לימים את המאבק על שוויון לשחורים, בהנהגת מרטין לותר קינג.
היו גם מפגיני ימין שהטיפו לאי־ציות אזרחי בלתי אלים, נגד פשעי אוסלו וההתנתקות. מרבית ההפגנות שמתנהלות בימים האלו הן למעשה מרי אזרחי - המפגינים מתייצבים בהתרסה נגד חקיקה מפורשת ולגיטימית של שלטון דמוקרטי. אגב, לא אלו שמפעילים אלימות, שהם מחוץ למפת הלגיטימיות. רק שגם מפגיני השמאל, שעוברים ללא אלימות על איסורי החוק שמגביל הפגנות, מבקשים לקבל מרי אזרחי דה לוקס: גם למרוד בשלטון וגם לא לשלם את המחיר.
יש הרבה סיבות טובות למחות נגד הממשלה הרעה הזאת. חוסר התפקוד והמניעים הזרים של ההנהגה בתקופת מצוקה קשה מכעיסים ומתסכלים. שלא לדבר על הנזקים שהמחדלים והתמרונים האישיים של ראש הממשלה גורמים לרובנו. אבל יש משהו מקומם מאוד בהתגודדות מכוונת ומתריסה בימים של הדבקה היסטרית. שלא לדבר על דחיפת השוטרים להתחכך, לחטוף מטחי רוק ולהיאבק פיזית במפיצי קורונה פוטנציאליים. הפגנה עמוסה בימים האלו היא סטירה בפרצופה של החברה כולה - יש מספיק דרכי מחאה חלופיות.
אבל בשמאל גואה בימים האחרונים שיח המרי האזרחי, שמספק לגיטימציה לכל זה. מרצ מעבירה סדנה בפייסבוק על לגיטימיות אי־הציות האזרחי, עיתון "הארץ" מספק הצדקות והדרכה רעיונית. מנסים לשכנע אותנו כמה זה דמוקרטי לצפצף על החקיקה של הממשלה ולשים פס על כולנו. מפעילים את אמצעי התקשורת האוהדים, לוחצים על היועץ המשפטי לממשלה, והכל כדי לסדר מרי בתנאי חמישה כוכבים.
אבל הלגיטימיות של המורד היא רק כאשר הוא מסכים לשלם את המחיר על חציית קווי החוק. כלומר, הנכונות של המריין לעמוד לדין ואולי לשבת בכלא היא חלק בלתי נפרד מעסקת החבילה. זהו אמצעי קיצוני שנועד לאסוף מסה קריטית של מי שמוכנים לשלם את המחיר, לסתום את בתי הכלא ומערכת המשפט, לגרור אחריהם את רוב דעת הקהל. במטרה שבעקבות כך, הממשלה הלגיטימית תיאלץ לשנות את החוק.
בדיוק מהסיבה הזאת סירב סוקרטס לברוח ולחמוק משתיית כוס התרעלה. הוא הסביר לתלמידיו שהוא שוחר כבוד לחוקים, כלומר לכללי המשחק. אלו מחייבים אותו, אומנם, לסרב לקיים את מצוות השלטון הבלתי צודקת, אבל באותה מידה לשלם את המחיר.
אלא שאצלנו, מפגיני השמאל מנסים ליהנות מכל העולמות. הם יקירי הזרם המרכזי בעיתונות וזוכים לקידום חדשותי ולהגנה מקיר לקיר. אילו סיפורים מכמירי לב אנחנו שומעים בערוצים השונים אחרי כל הפגנה, של מי שמסרבים לשאת בכבוד בתוצאות הפרות החוק שלהם. בד בבד הם זוכים ליחס חיובי מפלה של צמרת מערכת המשפט, על פי מיטב המסורת אצלנו, של העדפת הערכים הפרוגרסיביים. לכן גם מופעל עכשיו לחץ על היועץ המשפטי לממשלה לכך שיעצור את המשטרה מלבצע את חובתה.
מדובר בניסיון לקבל פטור מציות ופטור מנשיאה בתוצאות הלא סימפטיות של חציית הקווים. דבר שהוא ההפך ממרי אזרחי לגיטימי, וממחיש עד כמה מובילי ההפגנות מנסים ליישם שיטה דמוקרטית שנהנה ממנה רק צד אחד של המפה הפוליטית. זאת שיטה בלתי ייחודית בעליל, כזאת שיושמה ומיושמת בהרבה מקומות בעולם, רק שבינה לבין דמוקרטיה אין כל קשר.
קץ האוטונומיות
מרבים לדבר בימים האחרונים על פירות הבאושים של האוטונומיות הישראליות. האוטונומיה הערבית, מלכת החתונות בימי מגיפה וקיסרית פריעת החוק בימים רגילים, וזאת החרדית, שפעם הייתה קוריוז שולי ומעצבן, והפכה עם השנים לאיום על יסודות החברה הישראלית.
המגיפה מזעזעת את החברה ברחבי הגלובוס, ואצלנו היא מרחיבה סדקים שפעורים זה זמן מה, עד כדי סכנת שבירה. אם כי אולי ההמחשה שאנחנו מקבלים היום לתוצאות השלטון העצמי שהקנינו לערבים ולחרדים תקדם את היקיצה הנדרשת.
השלטון העצמי הערבי לא ניתן להסבר פרט לאוזלת יד, פחדנות ורשלנות מנהיגותית. האוטונומיה החרדית נובעת מסיבות קואליציוניות. היא טופחה בעשרות השנים האחרונות על רקע העימות הפוליטי חסר התוחלת בעניין הפלסטיני. בייחוד בגלל המשחק בנדמה לי של מי שהאמינו שיוכלו "לעשות שלום" עם הפלסטינים, אם רק יקנו את החרדים.
הצעות המחיר המאמירות מהשמאל הושוו מהצד של הליכוד, ואנחנו הלכנו ושקענו בבוץ. כך חוזקו והעמיקו היסודות המורעלים שעליהם בנויה עצמאות החברה החרדית, בתוככי המדינה הציונית. מה שהיה פעם קומץ לומדי תורה הפך לאימפריות מתרחבות, שחיות לפי אמות מידה עצמאיות של הרבנים המובילים אותן. איכשהו הסכנו עם ציבור גדל והולך הפטור לחלוטין מחובות לאומיות. ובה בשעה, שיא החוצפה, הוא משגשג ומתבסס בכספי המסים של הציבור הלא חרדי. הציבור הזה התרגל שהוא נשמע רק לרבניו, לא למוסדות הנבחרים, בעוד הוא נהנה ממעמד של בן מועדף דווקא במדינה הציונית.
התוצאות העכשוויות מזעזעות במיוחד, קודם כל מבחינה פנים־חרדית. בהרבה חצרות, לא בכולן, נערכת היום העדפה של הסדר החברתי הפנימי על פני החיים והבריאות. כלומר, אף שמובילי העדה יודעים היטב שהקורונה הורגת ושאורחות החיים הקהילתיים הם אם כל סכנה, הם מורים להמשיך להתאסף, להצטופף, להסתכן מאוד בהדבקה. עכשיו ברור מהי המשמעות העמוקה של המושג "חרדים", המנהיגים חרדים שמא האחיזה שלהם בחסידים תתרופף, ואלו יגלו חלילה את האור בשדות זרים. לכן רבים מהמנהיגים, בהחלט לא כולם, מפקירים את החיים, הבריאות והנפש של הקהל, עבור הנצחת השיטה והמשך השליטה.
אלא שמנקודת המבט של המדינה, המציאות הנוכחית בלתי נסבלת. מאות אלפי אנשים מסכנים את נפשם ואת נפשנו, ובד בבד עורכים סוג של מרי אזרחי שאומנם לא נועד לשבור את השלטון, אבל תפקידו לאפשר להם להמשיך לעשות מה שבא להם, בניגוד להנחיות ולחוק.
מילא לו אפשר היה לערוך הפרדה, יידבקו, יחלו וימותו להם כאוות נפשם, כל עוד הם לא מסכנים את יתר הציבור ולא מטילים עומס על הרופאים ובתי החולים שלנו. מילא לא היו מטרפדים את עצם היכולת של יתר האזרחים להתפרנס, לחזור לפסים נורמליים של חיים. אבל דווקא בסרבנותם הם מסכנים את כולנו בריאותית, מרחיקים אותנו מהחזרה לתלם.
לכן, ללא קשר לסיבות ההיסטוריות שמחייבות לשים קץ לאוטונומיות, המגיפה מדליקה לנו נורה אדומה מהבהבת. הן מרסקות את החברה, מרחיקות את הסולידריות ויובילו בהכרח לפיצוץ. כדי לשים קץ לאוטונומיה הערבית צריך למנוע מהשותפים הקואליציוניים הטבעיים שלהם, כמו מרצ, מלהגיע לממשלה. היתר הוא רק שאלה של מנהיגות.
אבל כדי להפסיק את השלטון העצמי החרדי צריך הרבה יותר. נדרש שידוד מערכות פוליטי כמעט מקיר לקיר. כזה שיניח למחלוקות חסרות המשמעות המעשית, שלופתות אותנו כבר 50 שנה. ערבול מחודש של הגדרות הגושים בנוסח ברית האחים של נפתלי בנט ויאיר לפיד, שנכשלה בזמנו, אבל עכשיו הפכה לקריטית. זה יעזור לכולנו, זה יסייע גם לאזרחים החרדים והערבים עצמם.