אם ביום מן הימים צאצאיי הרבים (הלוואי) ישאלו אותי בכעס: "לאן הלכו כל החסכונות שלך, למה אין לנו ירושה?", אדע בדיוק לאן להפנות את האצבע המאשימה. הכל בוזבז על הבידור הכי זול שיש - טלוויזיה. בחודש האחרון התמכרתי מחדש למסך הקטן. עשיתי מינוי לאין ספור ספקי תוכן: הוט, זה כבר ברור. מדובר בבן בית אצלנו זה שנים; ערוצי הספורט המורחבים, אוויר לנשימה; ונטפליקס, שכבר חלק מהמשפחה. לאחרונה נוספו שני חברים לשבט: אפל טי־וי ואמזון פריים. 

הפחד מהריק שהקורונה מביאה עמה הכניס אותי להיסטריה. חייבים להרגיע את התודעה. מי שבאזור עם דיל שידביק אותי לספה וינקה לי את החששות - ברוך הבא. הכיס נפתח. יותר נכון לומר, מתרוקן. מדי יום ושעה אני מופצץ באינסוף אפשרויות צפייה שמרחיקות אותי מהעולם הזה על מכאוביו. אקשן, דרמה, ריאליטי, סטנד־אפ, טום הנקס, סדרת מדע בדיוני מוזרה, רצח מזעזע, מאפיה איטלקית, גיבורי־על, עוד גיבורי־על ועוד גיבורי־על.

עכשיו יש לחץ מסוג חדש שגומר אותי. הבחירה מתוך השפע הבלתי נגמר הפכה לעבודה בפני עצמה. שעות על גבי שעות האצבע מדלגת בין קדימונים רוטטים, שאף פעם לא נותנים תמונה מדויקת. ראיתי מעט דברים טובים והררי זבל. בין ההצלחות והנפילות היה לי גם מזל ותפסתי סרט דוקומנטרי מצוין, שבאופן אירוני החזיר אותי לבלגן בחוץ ועם זאת עזר לי לעשות סדר בכאוס שנחת עלינו. 

מסכי עשן הדילמה החברתית (צילום: באדיבות נטפליקס)
מסכי עשן הדילמה החברתית (צילום: באדיבות נטפליקס)

ב"מסכי עשן, המלכודת הדיגיטלית", סרט שזמין לצפייה בנטפליקס, מספרים בצורה בהירה וחדה על ההליך שבסופו השתלטו הרשתות החברתיות על מוחנו. אפשר להשוות את התהליך למה שאירע בימי המהפכה התעשייתית. זו פרצה לעולם כשהיינו חסרי הגנה והבנה באשר למשמעות הטכנולוגית של המיכון החדש. באותה מידה אנחנו כעת קורבנות של חוסר ריסון. אז זה היה זיהום אוויר, ניכור, התעשרות כבירה של יחידים כוחניים נטולי סולידריות, נהירה לעיר, יצירת משכנות עוני ועוד. בסיבוב שלנו העוצמה דומה והנזק אחר.

הרשתות החברתיות שהחלו כדבר חיובי, שמטרתו לחבר בין בני אדם וליצור שיח מפרה, הפכו לגורם ממכר, שזורע לא מעט הרס. סם של ממש. המערכת נבנתה במתכונת של מוצר צריכה שמטרתו המרכזית היא שהמשתמש ישהה בה זמן רב ככל האפשר, ובקיצור, שלא יעזוב לעולם. המנגנון לא מפסיק להשתכלל והגענו למצב של שעבוד מוחלט. אם מזללה של מזון מהיר הייתה יכולה להפוך אתכם לצרכנים של המבורגרים שחוזרים שוב ושוב, יום אחרי יום, האם בעליה לא היו עושים כך? בוודאי. זו המהות של קפיטליזם. 

ועכשיו, חשבו כמה מכם מסוגלים להתנהל בעולם בלי המכשיר הנייד צמוד אליכם. בלי טוויטר, אינסטגרם ופייסבוק. הבינה המלאכותית שנוצרה כדי לקלוע לתחומי העניין שלנו הלכה והתפתחה, עד שלפתה אותנו לחלוטין והביאה לכדי אובדן עצמי. ומה עובד עלינו הכי טוב? מה מדביק אותנו לנייד? כעס, שנאה ופחד. מתוך פעולה טכנית לחלוטין הכלים הללו מקדמים ומעצימים סוכנים אנושיים של התחושות הללו, ואנו נשאבים ומקצינים לתוך עולם זועם. 

יש תבלין נוסף שהופך את החומר הזה לפצצת אטום קטלנית - פוליטיקת הזהויות, שמנתצת את השיח והמחשבה. בעידננו, החברה התפצלה לתת־יחידות קטנות ונפרדות. אין שיתוף ומטרות מאחדות, אלא רק אינדיבידואליזם אינסופי. כל יחיד על מחשבותיו, רעיונותיו ודרכו, זכאי להגדרה עצמית, והזולת נדרש להכיר בזכות הזו. 

אם בעבר אדם תפס עצמו כישראלי כשמסגרת החריגים הייתה נוקשה, כיום יש הגדרות מפותלות בתוך הקולקטיב, עד שהקבוצה מתפוררת. בעולם החדש משמעות הזהות היא "האני שלי". מהות קיומי. אם פלוני מעביר ביקורת או חולק על דעה שנמצאת ביסוד של אותו "אני", הדבר מערער את עולמו של המבוקר עד השורש ומנתץ את מהותו. את זה אף אדם לא יכול לספוג. 

דיאלוג טומן בחובו מחלוקת על דברים מהותיים. לכן אין אפשרות כיום לנהל דיאלוג אמיתי. זה דו־צדדי, אגב. על פי ההיגיון ההופכי, את השונה קשה לעכל, כי אם אקבל את החריג, אבגוד בעקרונות שמגדירים את ה"אני" ולמעשה אבטל את עצמי. יש שקוראים לזה אובדן האחדות, אבל בעיניי זו פשוט המציאות שמתקיימת כשחיים בתת־קבוצות שלכל אחת מהן תפיסת עולם שקודמת לכל ההגדרות שחשובות בעיני האחר. הפגנה בטלה מול תפילה ולהפך. בלי התפילה הקיום שלי חסר ערך. לחלופין, בלי להפגין הזהות שלי כישות דמוקרטית מתפוגגת. 

ואיך נילחם במגיפה כשהאילוצים שהיא כופה מתנגשים עם הגדרתי העצמית? תוסיפו את החגיגה ברשתות שציינתי לעיל ותגיעו למסקנה שהולך להיות פה חורף חם מאוד ובעיקר, נטול פשרות.