במשך שבועות ארוכים ישבתי על הגדר אל מול ההפגנות בבלפור. עם חלק גדול מהמחאה הזדהיתי: בנימין נתניהו, מדינאי מצוין ואיש רדוף, נקלע למצב שבו אינו יכול להנהיג עוד את מדינת ישראל, בטח לא בשעה שמחייבת אמון מלא מצד עמיתיו (מושג שנדמה שאינו מכיר) ומצד כלל האזרחים. נדמה לי שתפקודו התמוה, בלשון המעטה, בשבועות האחרונים, מוכיח זאת גם לאנשים השפויים שתמכו בו. ובניגוד לחלק מהמפגינים שבטוח שיש לו מונופול על הרציונליזם, אני יודע שיש ביניהם ריאליסטים שבחרו בנתניהו מפני שהיטיב לשרת את השקפת עולמם.
הפיכת משטרת ישראל למיליציה אלימה לפיזור הפגנות דחקה רבים כמוני אל מעבר לגדר שעליה ישבנו בניחותא. במיוחד כואב לי על האנשים הצעירים, התקווה שלנו לעתיד טוב יותר, שמאבדים אמון לא רק במי שעומד בראשות הממשלה, אלא גם במערכות השלטון, אובדן אמון מהסוג המוביל לניכור בין אדם למדינתו - וזה כבר עניין מסוכן.
כתבתי כאן בעבר שבעת הפשע המאורגן המכונה "התנתקות", דרו בכפיפה אחת על האופנוע שלי מדבקה של מרצ, שהייתה אז מפלגת זכויות אזרח שוחרת שלום (לפני שהשתעבדה להזיה), עם שני סרטים כתומים, סמל למאבק נגד עקירתם מאדמתם וגירושם מבתיהם של אלפי ישראלים.
לא היה לי ספק שאם אי־פעם יהיה כאן פתרון קבע לסכסוך, הוא יהיה כרוך בפשרה טריטוריאלית, צמד מילים בטעם של פעם. אך עם כל תמיכתי העקרונית במתווה הזה - שלמען הסר ספק, כלל לא עומד כרגע על הפרק - ידעתי שאין לכל זה קשר להתנתקות שבמסגרתה הופרו זכויות האזרח של ציבור נאמן למדינה, ושבסופה נעקרו אנשים מבתיהם. לא למען אופק מדיני, אלא אולי, לפי הטענות, כדי לאפשר למי שהתעשרו על חשבון הציבור להימלט מאימת הדין (נשמע מוכר?).
הנערות שמיררו בבכי תוך כדי תפילה בבית הכנסת בנווה דקלים היו צריכות לקרוע את לבו של כל יהודי וישראלי. אלא שלא רק ללב הייתה צריכה לחדור שוועתן אלא גם לשכל הישר: הציונות הדתית, בהכללה, היא חלק מהשפיץ של המעשה הציוני ממש כמו ההתיישבות העובדת של ראשית ימי היישוב והמדינה. היה צריך להיות ברור כבר אז שהניכור שנוצר בין טובי בניה לבין מדינת ישראל עוד יחזור אלינו כבומרנג. ניכור לא רק נגד אריאל שרון ואהוד אולמרט, אלא גם נגד המשטרה שנהגה בהם באלימות, החיילים שגויסו לפעולות שיטור ומערכת המשפט שהכשירה את השרץ, בין היתר מפני שהתאים לתפיסה המדינית של קברניטיה.
התרעתי באוזני רבים מחבריי, אנשים מתקדמים ושוחרי טוב, שמה שנתפס בעיניהם כתקדים (פינוי חבל ארץ שלם מתושביו היהודים), או אפילו נקמה (על רצח רבין) עוד יפגע בנו ובילדינו: הפיכתו של ציבור האמון על התפילה לשלום המדינה למנוכר למערכות השלטון שלה גרועה בעיניי יותר מכל פשעי הכיבוש גם יחד. והם רעים גם עבור מי שיודע שהחלופה הביטחונית רעה יותר.
עתה אנו עומדים בדיוק באותה הנקודה: כאשר המשטרה כולאת ציבור של אזרחים אכפתיים בקרן רחוב רק כדי להפליא בו את מכותיה - הם חשים איך זה לאבד אמון במדינה שאותה שירתו באמונה. איך מרגיש אזרח נאמן בשעה שנדמה לו שהמערכת הפוליטית, המשטרתית ואפילו התקשורתית והמשפטית (והרי השתיים האחרונות היו תמיד מזוהות עם המחנה "שלו"!) חברו כדי לדכא מחאה שבעיניו היא לא רק זכות אלא גם חובה אזרחית מהמעלה הראשונה.
איני מפקפק במפגינים, באשר הם בשר מבשרי (שוב, מלבד התמהונים שבשוליים): אנשים טובים שלא מוכנים לשתוק עוד בשעה שארצם שינתה את פניה, שמזהים את הטירוף שמדריך את ראש ממשלת ישראל, שיוצאים בצדק רב כדי להפגין נגד שעבודה של מדינה שלמה לגחמותיו של איש אחד. איש שחמדנותו העבירה אותו על דעתו, שראה את התיקים נגדו נערמים אבל היה בטוח שיוכל להם במינויים שהתבררו כחרב פיפיות - ועתה, משסוכלה תוכניתו, נראה שהוא מכלה את זעמו בכלל אזרחי ישראל.
דור שלם של צעירים אכפתיים הופך למנוכר, לא רק כלפי ראש ממשלה המכהן חרף מצבו המשפטי, אלא בהדרגה גם כלפי מדינת ישראל כולה. בניגוד לניכור שיצרה ההתנתקות בקרב חלקים גדולים של הציבור הדתי־לאומי, שלבשה פנים של הסתגרות בתוך המחנה פנימה, הרי שאת הציבור הצעיר הזה, חילוני ברובו, ידחק הניכור החוצה מכאן, מערבה.
ועל כן, אנא זכרו רק זאת בלבד: את מידת הנזק שנגרם עתה למדינת ישראל של עוד עשור או שניים, אי אפשר אפילו לדמיין. 15 השנים שחלפו בין הפעם הקודמת שבה השתעבדה אג'נדה מדינית לשחיתות משפחתית (לכאורה) עדיין לא איחו את הקרע בין ציבור חשוב ואכפתי לבין מדינת ישראל. גט הכריתות שנכתב בימים אלה בין המדינה לבין חלק אחר, חשוב ואכפתי לא פחות, יהיה תחילת הסוף של המעשה הציוני.