כשיהושע פתח את ארון העץ במטבחו הצנוע, הדלת כמעט נפלה עליו. שלא כמו בפעמים קודמות, הפעם, למזלו, הצליח לבלום אותה ברגע האחרון וחוץ משריטה מפוארת על היד, אף אצבע לא נשברה לו. לא משנה כמה שימן את אותה הדלת, הדביק, הצמיד (היה לילה אחד שאפילו מרח עליה דבק מגע מיוחד שנתן לו אשרף, השכן השיפוצניק, שנשבע באמא שלו שדבק כזה יכול להדביק גם את הירח לשמש, ובתנאי שאחרי שמורחים אותו נשארים על ידו, אומרים לו מילים טובות ומחזיקים חזק את מה שצריך להידבק) - זה לא עזר. 

שלוש שעות עמד כך יהושע, מצמיד בזרועו העייפה והמדולדלת את הדלת לארון ומברך אותה במילים טובות: "תיצמדי אל הארון, על מה הריב? מה הוא כבר עשה לך? אז אולי קיבל אל תוכו יותר מדי כוסות ואולי מדי פעם חטא עם כמה כפיות מבריקות, אבל זו סיבה מספיק טובה לברוח לו בכל פעם? יאללה, תסלחי לו, תיצמדי, הרי הבאתי לך את הדבק הכי חזק ואיתן בכל העיר!".

בשתיים לפנות בוקר נדמה היה כי הדבק ביצע את עבודתו נאמנה והדלת עייפה מדי מכדי להתנגד. יהושע, שגם רגליו עוד רגע וכשלו משום שהוא כבר נושק ל־70, לא צעיר כשהיה, הרפה את אחיזתו בעדינות ובכמה פסיעות אחורנית, כמו הפסיעות בסוף תפילת שמונה עשרה, נפרד בעדינות מדלת הארון הסוררת, כשהוא מברך בלחישה את אשרף ודבקו החזק, נכנס למיטתו הקטנה ונרדם. 

קול שבר גדול נשמע עוד לפני שעלה השחר והעיר את יהושע משנתו. הוא ידע שהדלת סירבה לשלום בית עם הארון ולקחה איתה כמה כוסות, היחידות שהיו לו, בתור עדות.

יהושע הביט בשעון המחוגים העגול והקטן שנח על שידת העץ שלו וראה כי טוב - נותרו לו עוד 40 דקות עד שיצטרך לקום לתפילין, לבית הכנסת ולתפילת השחרית. הוא החליט לעצום את עיניו ולישון עוד קצת, אולי השברים ירחמו עליו ויאספו את עצמם ובבוקר יגלה שהיה זה רק חלום, ואם לא - הכל יכול לחכות למחר.

בבוקר, בסמטאותיה של העיר הישנה, שאותה אף אחד לא מטפח, כי שני קברי צדיקים גדולים, כמה מקוואות ושלוש מסעדות בשר מספיקות לה כדי להתקיים, שאף יהושע אל אפו את ריח השמרים מהמאפייה הקטנה שסמוכה לבית הכנסת. 

לא פעם ביקש הרב עמרם מבעל המאפייה לחכות קצת, לפחות עד אחרי השחרית ורק אז להתחיל לאפות, מפני שקהל מתפללי בית הכנסת חושב על בורקס וחלות במקום על הגדול מכל גדולים. בעל המאפייה, שהיה אתאיסט (כי איך אפשר אחרת כשעל ידיהם של שני הוריך קעקועי מספרים?), צחק לרב עמרם בפנים וגירש אותו ממאפייתו, לא לפני שהניח שקית בורקס בידו, כי מאמין או לא, כל יהודי צריך לאכול.

רגע אחרי "קדוש, קדוש, קדוש" עלה הרב עמרם על בימת בית הכנסת וביקש ממתפלליו להטות אוזן רק לרגע, הבטיח כי הפעם הדרשה לא תהיה ארוכה אבל בימי סליחות אנו ויש לשמוע דבר תורה, ואם הוא נוגע בצדקה ובגמילות חסדים, פי כמה. בכל שנה נשא הרב את אותה הדרשה, ובכל שנה הרגיש יהושע את אגלי הזיעה על מצחו, תחת בית התפילין, מאיימים להתגלות ולהסגיר את בושתו.

כחכח רבי עמרם בגרונו והתחיל: "ג' מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, רחמנין, ביישנין וגומלי חסדים", ציטט, "ובעירנו, ברוכה שתהיה ככל שתהיה, הרבה משפחות, הרבה מדי", אמר בצער והנמיך את קולו, "שאין להן מה להניח על שולחנן בארוחה המפסקת בעוד כמה ימים".

צקצוקי המתפללים נשמעו בחלל ההיכל. "כואב, כואב", מלמלו."ואמרו לי אתם, צדיקים", המשיך הרב, "איך יעריך אדם את הצום, התענית, התחנונים, יבקש מחילה, כפרה, תיקון, כשאינו מרגיש את החוסר באוכל? הרי מה ישנה ומה ייחד את יום הכיפורים הזה ואיך יאמר ונתנה תוקף, אם בכל השנה בטנו מקרקרת ורעבה?".

עד סוף התפילה, בקופסת הקרטון העטופה בפרוכת מקטיפה שהכינה בתו של הרב עמרם, נאספו עשרות שטרות, כרטיסי מתנה לחגים שקיבלו העובדים במפעל וכמה צ'קים נדיבים שנתנו בעלי המפעל, כל אלו הספיקו בהחלט להאכיל בארוחה מפסקת ומפוארת את כל יהודי העיר שחוסר גדול בכיסם.

יהושע חיכה שכולם ייצאו, "חזק וברוך" נשק לידו של הרב עמרם ואחז מטאטא בידו, כדי שיחשוב הרב שהוא נשאר אחרי כולם ודואג לניקיון ההיכל.

"השם ישמור אותך, יהושע", בירך הרב ברחמים את האיש הצדיק והערירי, שאף אחד לא יודע וגם לא ממש תוהה על קנקנו. כשנשאר יהושע לבדו בבית התפילה, ניגש אל קופת הפרוכת שעמדה ריקה וכל תכולתה נשלחה כבר אל הסופר הקרוב ואחז אותה בידו. איתה הוא ניגש אל ארון הקודש, הניח יד אחת בוטחת על פרוכתו, לחש תפילה ונשק לו: "גם בטני מקרקרת לא יום ולא יומיים, ואתה הרי יודע זו, כי אין סתר ומסתור ממך, ואני יודע שכל בקשת זכות שאבקש, תנוכה לי מהעולם הבא, אבל גם כך אף אחד לא מחכה לי שם, אז אולי תוריד זכות אחת כאן אליי ותן גם לי להשתתף בגמילות החסדים?".

ובבית הכנסת אין קול ואין עונה, יהושע ממשיך לדבר עם יוצר האדם ותוהה, כמו בכל שנה, אם דרשתו של הרב נכונה, ואם בטנו מקרקרת כל השנה, הרי שהוא אינו יכול לקיים את מצוות התענית והצום כהלכתן.

דקות אחר כך, כשפסע לאחור כדי לא לבזות את קדושתו של ארון הקדוש ואת כבודם של הלביאים השומרים עליו, יצא מבית הכנסת והלך אל ביתו. בלבו צער על דלותו אך בגופו רוח אמונה שגם השנה, כמו בכל שנה, ימצא רב החסד זמן להיענות לתפילתו וגם אם תקוזז לו זכות בחיי העולם הבא, תהיה שווה היא כל בן מצווה שיגיע אל צומו הראשון שבע וטוב לב.

בכניסה הרעועה אל בניינו העייף פגש את אשרף השיפוצניק ועוד שניים מעובדיו שגרים מעבר לקו עם החיילים, ואלו מעמיסים דליי צבע אל הטנדר האפור והמאובק. "אשרף", ניגש אליו יהושע. "כן, חביבי", ענה לו. "הדבק, אולי אמרתי לו מילים לא טובות מספיק, לא החזיק לי את הדלת", התנצל. 

"אתה בטוח במילים שלך? איך זה?", שאל אשרף ותרגם בערבית לעובדיו שגם נראו מופתעים. "אשרף, אתה עובד בשיפוצים", קטע יהושע את שיחתם, "אולי ובמחילה ממך, תיתן לי כמה גרושים ותיקח את ארונות המטבח? הם מעץ משובח! ואני לבד, אין לי מה לשים בהם, ולך הדלת תקשיב, אתה יותר קשוח".

דקות אחר כך דידו עובדיו של אשרף מעל שברי כוסות הזכוכית שהתנפצו בלילה ופירקו את ארונות המטבח שלו. כשסיימו, מיוזעים, הגיש להם יהושע מים בשלוש הכוסות היחידות שנשארו לו, שעה שאשרף דוחף לכיסו שני שטרות של 200 שקל.

רגע לפני תפילת המנחה, נכנס יהושע אל בית הכנסת, ניגש אל קופסת הפרוכת ושלשל לתוכה 380 שקל. לאחריה ניגש שוב אל ארון הקודש והתחנן לקדוש ברוך הוא שיסלח לו שמשאיר לעצמו 20 שקל, כי פעם אחת, אחרי שנים רבות כל כך, רוצה להגיע אל יום הכיפורים שבע ממרק, קצת לחם ושתי רגלי עוף, ולהתענות כשיירד הערב וייכנס הצום.

ביום הכיפורים ההוא, בין הצדיקים לעבריינים, שאיתם מותר להתפלל בכיפור, בכה יהושע לצלילי כל נדרי, שעה ששליח האלוהים מלטף את ראשו ומשיב לו, בהדרת כבוד גדולה, את כל זכויותיו.