השמחה על התחממות היחסים עם איחוד האמירויות משכיחה מאיתנו את אופיו הסמכותי של המשטר. ספק אם מישהו מאזרחי ישראל היה בוחר לחיות בשיטה כזו. מלוכה אוליגרכית, שלטון שבו הכוח מצוי בידי קבוצה קטנה, במקרה שלהם - קואליציה של ראשי שבטים. כל אחת משבע האמירויות מונהגת בידי ראשיו של שבט. שני החזקים והעשירים בהם הם שבט אלנהיאן, האוחז בידיו את אמירות (נסיכות) אבו דאבי, שהיא גם בירתם הרשמית, ושבט אל־מַכְּתוּם, שברשותו נסיכות דובאי.
פעם הם לחמו זה בזה, אך מאז עזבו הבריטים ב־1971 התאגדו כולם לכדי יחידה פוליטית אחת המכונה מדינת איחוד האמירויות. "מדינה" היא המצאה מערבית. גם הפרלמנט, בית נבחרים שמונה בידי העם, הוא רעיון מערבי. ואף החוקה ובתי המשפט המקיימים אותה. עד לפני כמאה שנה בקושי היו כאן מדינות, עם מוסדות, טריטוריה ושיטת בחירות. ישות פוליטית עם גבולות ברורים, משק לאומי ושֵם המוכר על ידי כלל האומות, זה חידוש עבור הערבים. במשך אלפי שנים הם ידעו מבנה פוליטי אחר. ארץ ללא גבולות, שבה המבוגר האחראי הוא ראש השבט. הכתובת לכל בעיה. יותר מזה לא צריך.
יש להם מודל לניהול שלטון. קוראים לו "שורא", ביטוי ערבי שפירושו "מועצה", או "מועצה מייעצת". עם לידתו של האסלאם במאה השביעית קיבל עקרון השורא תוקף דתי. בפרשת "המועצה" בקוראן, פסוק 38, משבח אלוהים את אלה "המנהלים את עניינם בהיוועצות". בכך מצווה האל על קבלת החלטות יחד, ולא בידי מנהיג אחד. שורא היא אפוא מועצת חכמים. השייח', או האמיר, ולצדו מקורבים בעלי יכולות, שבידם הופקד השבט או האזור.
כך התנהלו שבטים, אמירויות ונחלות פיאודליות בחברה הערבית במשך מאות שנים. בלי אופוזיציה וללא בחירות. באו צרפת ובריטניה, והטילו עליהם את מוסדות המדינה המערבית. אך עוד לפני שהניסוי הושלם, נטש הקולוניאליזם את האזור והותיר את הערבים לבדם. מנהיגיהם הבינו כי לא ביום אחד הם יצליחו ללמד את ההמונים דמוקרטיה מהי. ואפשר שבכלל לא רצו. אלא מה, חצי הדרך כבר נעשתה.
החליטו על יצור כלאיים. חציו דמוקרטיה, או דמוקרטיה מדומה, וחציו עולם ישן. יסדו פרלמנט, אבל קבעו כי הם עצמם יבחרו את חבריו. נתנו זכות הצבעה, אבל ניווטו את התוצאות. וקבעו גבולות. לא רק לטריטוריה, אלא גם לחירויות. שלא יפריזו האזרחים, חלילה. הקימו שירותי מודיעין חזקים, למקרה שהנתינים ישגו במחשבות סרק, כאילו האדם הוא במרכז והמנהיג הוא משרת ציבור.
האמנה הבלתי כתובה בין האזרח לשלטון קבעה כי האזרח מבטיח נאמנות, והשליט דואג לכל מחסורו. הכל עובד היטב, עד שאחד הצדדים מפר את האמנה. למשל, אם מישהו מערער על שלטון היחיד ותובע להיות שותף, או נכסי השליט מידלדלים, והוא מתקשה לספק ביטחון אישי לנתיניו.
דומה כי איחוד האמירויות הצליחה, נכון לעכשיו, למצוא את נוסחת הפלא ולמזג היטב בין ה"מדינה" ל"שורא". מנהיגיה הבינו כי ידע הוא כוח, וכסף מביא מעמד, וכי במערב יש שלל ערכים ודפוסים חברתיים שכדאי לאמץ. בניגוד לאחיהם הסעודים, הם אינם אדוקים במיוחד, ולכן הדת אינה משמשת להם מכשול בפני קדמה. הנוסחה שלהם עובדת, לפחות לעת עתה, בשקילות ובאיזון.
מספרים כי המנהיג בפועל, מוחמד בן זאיד, אמר פעם לשואלים: "יש לנו מסגד, יש גם דיסקוטק. אבל", הוא הוסיף, "יש לנו גם כלא". הרוצה בתפילה, ימצא את מקומו. גם אלה המבקשים לבלות כאוות נפשם לא יירדפו על כוסית ששתו. אבל אם מישהו ירים את ראשו, הוא ייענה באגרוף ברזל.
האתגר של סנוואר
חגיגות השלום עם איחוד האמירויות הסיטו את תשומת הלב מן המתרחש בעזה. לא רק בציבור הישראלי, אלא גם בצמרת. את המשבר האחרון, שבו הותקפו יישובי העוטף ב־450 בלוני תבערה בתוך כשלושה שבועות, ניהלו בעיקר משרד הביטחון ומתאם פעולות הממשלה בשטחים. טביעות האצבע של המטה לביטחון לאומי (מל"ל), שאצלו הופקד תיק עזה בשנים האחרונות, הורגשו פחות. בזמן שבו הלכו ונסגרו סעיפי הרגיעה, הודות לכספי השליח הקטארי, הובילו ראשי המל"ל את המטוס לאבו דאבי. ההסכם עם איחוד האמירויות חשוב מאוד, אבל לישראל אין לוקסוס להזניח את המתיחות בדרום. ככל שנברח מעזה, היא תרדוף אחרינו.
בימים אלה החל הליך הבחירות ללשכה המדינית של חמאס. לבחירות הללו עשויות להיות בעתיד הקרוב השלכות על המתיחות עם ישראל. זהו הליך חשאי, שמתבצע במוסדות חמאס בארץ ובחו"ל, והוא יבוא לידי סיום בעוד כחודשיים. מיהם חברי הלשכות השונות, מי עומד בראשן, ובעיקר, מי נבחר לכהן כראש הלשכה המדינית. איסמעיל הנייה מתמודד לכהונה שנייה כראש הלשכה המדינית, אבל לזירה חזר ח'אלד משעל, והוא רץ מול הנייה במאמץ להשיב לידיו את המושכות. גם סגנו של הנייה, סלאח אל־עארורי, העמיד את עצמו לבחירה. הנייה עשה השבוע בלבנון, שם הוא נפגש עם ראשי חיזבאללה, ביקר במחנה הפליטים עין אלחלווה, התראיין לכלי תקשורת ונהג כבעל בית. זהו מסע בחירות.
שלושתם שונים זה מזה. הנייה הוא איש עזה, שגדל ברצועה ועדיין פועל ממנה. אל־עארורי, שנולד ברמאללה, נע בין ביירות לאיסטנבול. הוא חוליית הקשר עם האיראנים, מקורב גם לטורקים ובעל עבר צבאי ושנות כלא. אל־עארורי דובר העברית הוא דמות חזקה ודומיננטית. גם משעל הוא כזה. חביבם של הקטארים, בשטחם הוא מתגורר, אבל בעל היכרות טובה עם האיראנים. שני האחרונים במתיחות רבה עם סנוואר.
אם אכן ינוצח הנייה, ינדוד מרכז הכובד של התנועה מן הרצועה החוצה. אין לדעת כיצד תיראה חמאס המונהגת מדוחא או מאיסטנבול. אבל היא בהחלט תיראה אחרת. הנייה הביא סגנון אפור, שהציב את עזה במרכז, ועסק בשאלות של כאן ועכשיו. משעל ואל־עארורי הם אידיאולוגים בעלי שאיפות גדולות. ניצחון של אחד משניהם יהווה בעיה עבור המצרים, כי דמויות חדשות יבחשו בחצרה האחורית, עזה, ויתערבו בענייניו של בן טיפוחה סנוואר. ניצחון כזה עשוי להוות אתגר גם לישראל.
סנוואר וחבורת דוחא חלוקים ביניהם לא רק על הקרבה לקהיר או לטהרן. גם על הדרך. סנוואר שואף, כמו שהוא הצהיר, שהיולדת העזתית תיהנה מחלב ללא הפסקה לתינוקה. לשם כך הוא יצר שלל אמצעי לחץ בלתי קטלניים על ישראל כדי לאלץ אותה להסיר את הסגר. גם משעל, אל־עארורי וחבורתם רוצים בהסרת הסגר. אבל לשיטתם, היא לא תושג במשא ומתן אלא באלימות. סנוואר קשוב מהם לציבור, וגם נתבע על ידיו להישגים. הוא יודע היטב כי מלחמה תשקיע את עזה במצולות.
בשנים האחרונות כתבתי כאן רבות על הקשר שנוצר בין סנוואר, מנהיגה בפועל של הרצועה, לבין לשכת נתניהו. היו ימים ששניהם החליפו מסרים כמעט מדי שבוע באמצעות מתווכים. הם התקוטטו כזוג נשוי ברגעי שפל, אבל הבינו זה את זה וידעו לשמור על גבולות. גם כאשר הג'יהאד האסלאמי טמן לשניהם פחים שנועדו לגרור אותם למלחמה. שניהם אחראים לכך שעזה לא הידרדרה למערכה כדוגמת צוק איתן. מצבם הוא תמונת ראי.
לסנוואר, כמו לנתניהו, יש אופוזיציה סוערת, המעודדת אותו לנהוג באויב ללא רחם: הרחוב העזתי, הג'יהאד האסלאמי וראשי חמאס בחו"ל, החותרים תחתיו כל הזמן. סנוואר גרם לנתניהו לאבד קולות בגלל עזה, ועתה ייתכן כי נתניהו יגרום להנייה להפסיד, ויכפה על סנוואר בוס שממנו הוא סולד.
בקרוב נדע כיצד תיראה צמרת חמאס בשנים הקרובות.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]