הדבר הכי פחות מתחשב שעשה עמי, מופת של חברות טובה עטופה בטונות של קסם אישי, היה למות בתחילת ספטמבר. אולי עצוב למות באמצע התמוז, אבל הרבה יותר לח בספטמבר - וכאשר מתכנסים בבית העלמין עשרות רבות של אנשים שבלבם עדיין חי האיש שדפק אקזיט מהעולם הזה בגיל 49, החום עולה עוד יותר.
ביום שישי בבית הקברות שבקיבוץ התכנסו מי שפעם היה נהוג לכנות אותם "מלח הארץ", לפני שאיבדו את ארצם לאחיהם הרבים מהם. הדיבורים נעו משיחות חולין בין אנשים שמאוד מחבבים זה את זה (אבל עם כל העבודה והילדים נפגשים רק פעם בשנה, באזכרה), לדיונים על כדורגל עם נצים משני צדי המתרס (מכבי חיפה, שעמי אהד בכל לבו, והפועל חיפה, שאף על פי שהיא חקוקה על לוח לבי, הצלחתי לאהוב את עמי "המכביסט"). היו כמובן גם שיחות על המצב, כאשר עיקר החלוקה הייתה בין כאלה שמפגינים בשבתות על הגשר הקרוב למקום מגוריהם לבין הבלפוריסטים, שלא יוותרו על "הדבר האמיתי".
גם אם אתם סבורים שהם טועים, בדבר אחד אל תפקפקו לרגע: מידת אהבתם למקום הזה. הם חונכו לאהוב ולתת, היו חניכי תנועות הנוער, שירתו ביחידות הכי קרביות בצה"ל, עבדו כדי לממן את לימודיהם ואחר כך כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם. הם עמוד השדרה של החלק הגבוה יותר במעמד הביניים - והמסים הכבדים שהם משלמים מסייעים בחיזוק אוכלוסיות שבזות להם בחלקן: על חילוניותם, על שאיפתם לשלום, על שהם מבקשים את המערב.
שתינו קצת פסטיס עם קרח, אף על פי שבחום הכבד ששרר, יעיד כל רופא, הרחבת כלי הדם באמצעות אלכוהול אינה מעשה נבון. מצד שני, אולי יענה לו הפסיכולוג, אין דרך אחרת לשרוד את נגינת הסקסופון עם "בדרכי" של סינטרה ועם "איפה ישנם עוד אנשים" - שסחטה את בלוטות הדמע שלי (מזל שאפשר היה להאשים את הלחות).
כבר איבדתי בחיי אנשים. רובם, למרבה ההקלה, בגיל שיבה, ומיעוטם בדרך שבה נטו בני גילי למות כשהיינו צעירים: לבנון או תאונות דרכים. עמי לעומתם, הסתלק מעמנו כפי שחי, בדרך שלא מתאימה לשום משבצת, בוודאי לא לזו של מי שעלול למות. גבוה, רזה, ספורטיבי, איש רעים להתרועע - לא חולה, נטול גנים רעים, לא דיכאוני. שום דבר שרמז על כך שהאיש עומד להזדכות על העולם הזה, בנסיבות טבעיות, כבר בגיל 49 - ועוד בלי להיפרד כדרכו בסדרה של חיבוקים ונשיקות. הן כבר כתבתי: המעשה האנוכי היחיד שעשה בימי חייו היה למות.
שמונה שנים חלפו מאז, באחרונות שבהן הפכתי לגדול ממנו במניין שנותיי, נזכר בגעגוע איך אייר לי פעם נייר פרגמנט שעטף את המתנה ליום הולדתי ה־40 - סט של כוסות קריסטל כבדות לוויסקי שנחנכו עוד באותו הערב בעזרת בקבוק לגבולין. לא גדלנו יחד. פער של שש־שבע שנים, אפילו למי שנולדו באותה העיר, הוא גדול מאוד בקרב חיפאים שנוטים לעבור למרכז לאחר השירות הצבאי. הגורל הפגיש בינינו דווקא בלב תל אביב: שלוש בנותיו הן מאותם שנתוני ייצור של ילדיי. וכך, מיום הולדת אחד למשנהו בגן וממסיבת חנוכה לפורים בבית הספר, הפכנו לחברים שנפגשים גם לארוחות שישי, נסיעות של סוף שבוע, מנגל או דרינק.
אפילו את השעה וחצי בציפייה לקטנות שיסיימו את חוג הבלט העברנו עם קמפארי קטן בסודה וקרח מול המתנ"ס, במה שהפך לשעת הטיפול הפסיכולוגי הזוגי שלנו: מקשקשים על החיים, מזמינים עוד קמפארי - ואחר עולים במדרגות כדי לעשות את מה שגברים אמיתיים נועדו לעשות: לארוז נעלי בלט וחצאיות טוטו בזמן שנשותיהם עושות לביתן. ההסתלקות של עמי מעל אוהביו הרבים נותרה בעיניי חידה - ואולי משום כך גם לא התעכלה באמת. כמו השנה ההיא שבה נסע עם משפחתו לשנה בגואטמלה וקוסטה ריקה. נו, אז עכשיו הוא נסע לחופשה ממושכת יותר, שממנה עוד ישוב. אין לי ספק בכך.
את רוב האזכרות של השנים האחרונות החמצתי: אישה שעושה לביתה במערכה הראשונה, טסה לכנס בשלישית. ולגברת יש כנס שנתי חשוב שנערך בדיוק בתאריך האזכרה, ובכל פעם במקום אחר בעולם, כך שנזקקנו לביטולו מחמת הקורונה כדי לחזור ולגלות שהגעגוע הוא ממש כמו בראשונה.
ובכל זאת היה משהו שונה ממרחק השנים: לא רק את עמי ביכו המשתתפים אלא גם קצת אותנו. זו הייתה התכנסות של מי שמתחילים להכיר בכך כי אפשר, אולי אף מוטב, שילדיהם לא יחיו בארץ שעליה חלמו הוריהם. זה היה כנס של גולים מארץ שמוסיפה להתקיים בעיקר בזיכרונותיהם. לא רק על עמי זלגו הדמעות הפעם, אלא גם על כל אותם הדברים שהיו ושאינם עוד. שכן כמה זמן עוד נוכל להעמיד פנים שהטיפה במורד לחיינו היא אגל זיעה?