אחרי הפסקה ארוכה מדי ראה אור בסוף אוגוסט "Squeeze me", ספרו החדש של קרל היאסן (Carl Hiaasen), עיתונאי ובעל טור בפלורידה ואחד ממחברי ספרי המתח השנונים והמצחיקים באמריקה. פעם ידעו אצלנו שאם אני מתעורר בלילה מסיוטים זה בגלל ספר חדש של ג'יימס לי ברק, ואם אני צוחק בקול רם זה בגלל היאסן. עניינו של הספר החדש הוא קאזה בלקוזה, אתר תיירות, מגרש גולף והבית הלבן לחורף (סטייל מאר־א־לאגו), שבו שוכנים לעתים הנשיא מַסטודון (כינויו בפי השירות החשאי), רעייתו המכונה זמיר ומיטת השיזוף של הנשיא, המצריכה תחזוקה תמידית בשל נטייתה לתקלות מסוכנות.
מסטודון מנהל רומן עם מי שהוא מכנה הדיאטנית שלו, שהיא בעצם חשפנית; הזמיר גומלת לו בחפוזים עם סוכן השירות החשאי קית' ג'וזפסון, ששמו האמיתי אחמט יוסוף הוחלף כדי לא להרגיז את הנשיא הידוע בטינתו למוסלמים (כמו כל סופר טוב, היאסן אינו מתפקד בחלל ריק: טראמפ לא אהב את האופן שבו הותקנה בבית הלבן מיטת השיזוף שלו. הוא כעס על הדרך שבה נרכשה, הוברחה לאגף המזרחי ונמצא לה מיקום דיסקרטי).
כאשר פיתון ענק אוכל את קיקי פיו פיצסימונס, אחת החברות בלהקת המעודדות העשירות והמקשישות הסוגדת למסטודון בפאלם ביץ' והנקראת Potus Pussies או בקיצור Potussies, מחליט הנשיא לצאת לפעולה. באמצע משחק גולף הוא עורך מסיבת עיתונאים מאולתרת, שבה הוא סופד ל־Kikey (שיבוש שמה של קיקי וכינוי גנאי ליהודים) ונשבע להילחם עד חורמה בכנופיית מהגרים בלתי חוקיים שלה הוא קורא MSNBC־13 ולהעמיד לדין את דייגו בלטראן, שאינו אשם בדבר, תחת הססמה ""No more Diegos!.
"מי מאיתנו שהכירו היטב את קתרין, קראו לה Kikey Pew". בחמ"ל השירות החשאי העוקב אחרי כל תנועות הנשיא, שואל מישהו, "מאיזה חור הוציא מסטודון את תיאוריית הקשר המופרכת הזאת?" "מהתחת", עונה לו אחראי המשמרת, "מאיפה שהוא מוציא כל דבר אחר. זה עובד טוב אצל הבייס".
אוי כמה שהיאסן נהנה. מסטודון "לבש פיג'מת משי ארגמנית וישב יחף על קצה המיטה. רגליו היו כמו כיכרות לחם לחות, בהונותיו המיניאטוריות נראו יותר דקורטיביות מאשר פונקציונליות. זמיר התקשתה לעתים להאמין שזה הגבר שאיתו התחתנה; הוא נראה כמו אדם אחר עכשיו - כאילו שמישהו דחף צינור כיבוי לישבנו ומילא אותו במרנג". העוזר האישי של הנשיא מעסיק במשרה מלאה גבר במידות הנשיא החובש פאה כשיערו, המנסה פעמיים ביום את מיטת השיזוף הקפריזית כדי להבטיח את תקינותה. "מסטודון חי מסירופ תירס וקפאין", הוא מסביר לכפיל השיזוף, "והוא זולל אדרול כמו סוכריות. כך הוא נשאר ער כל הלילה ומצייץ". "הכדורים גורמים לו לשכוח כיצד לאיית?", שואל הכפיל. וזו רק ההתחלה.
"Squeeze Me" אינו ספר אופייני בסגנון הספרים החושפניים על דונלד טראמפ בבית הלבן. מחוזות האבסורד הדמיוני של היאסן והחירות הנתונה לו חופשיים מאיום צווי המניעה שניסה טראמפ להוציא נגד ספרים עליו. הוא ספר מענג, שאינו מכריח את הקורא לנסח תגובה מוסרית או פוליטית או משפיע על בחירתו. הוא אפקטיבי, משום שהקורא יודע אמיתות קשות יותר על הנשיא. כאלה שהוא נתקל בהן בשוטף. במילים שנופלות משפתיו של הנשיא עצמו ומהתחקירים ומהספרים הנכתבים עליו.
את הסכר פרצו, וגם הגדירו את הז'אנר, "Fire and Fury" מאת מייקל וולף ו"Fear" מאת בוב וודוורד, שנמכרו מהם יותר משני מיליון עותקים. אחריהם הקלידו מנהמת לבם אנתוני סקרמוצ'י, קליף סימס, אומרוסה מניגו ניומן, ג'יימס קומי, ג'ון בולטון ואנונימוס. האחיינית מרי טראמפ מוציאה מהדורה 20, ובולטון מכר יותר ממיליון עותקים. בפרספקטיבה היסטורית נכתבים ספרים רציניים על הנשיאות ממרחק הולם של זמן וכאשר נשיא מתחלף. או כאשר נשיאים מכהנים, כביל קלינטון או ג'ורג' וו, עושים משהו מטומטם וחסר אחריות כמו לנהל רומן בבית הלבן ולהכחיש אותו או לצאת למלחמה ללא עילה. הנחת העבודה היא שככל שהנשיא הוא דמות מפלגת ושערורייתית יותר, כך מרתק יותר לקרוא מה אומרים עליו מקורביו, כיצד הוא מתבטא מאחורי דלתיים סגורות ומה הוא מוכן לעשות כדי להישאר בשלטון.
בארבע השנים האחרונות, סיפרו לאחרונה ב"ניו יורק טיימס", נכתבו על טראמפ 1,200 ספרים בהשוואה ל־500 שנכתבו על אובמה במהלך כהונתו הראשונה. ספרים רבים כל כך נכתבו על טראמפ, שתכף ייצא "על מה חשבנו", ספר מאת מבקר ספרותי ב"וושינגטון פוסט", שבו הוא מנתח 150 ספרים על טראמפ. תהליך ההדחה והצלתו בסנאט הפכו גם את החוקה לרב־מכר הנמכרת בעותקים רבים כספר.
בספטמבר ייצאו לאור "Rage", השני של וודוורד על טראמפ (וודוורד תמיד כותב שני ספרים על קדנציה); ספר מאת אנדרו ווייסמן, החוקר הראשי של בוב מולר; ספר על חקירת הקשר טראמפ־רוסיה, שבמרכזו סוכן ה־FBI פיטר סטרוק; "דונלד טראמפ נגד ארצות הברית" מאת מייקל שמידט, תחקירן חתן פוליצר של ה"טיימס" שמספר על הלילה שבו הובהל טראמפ לבית חולים וסגן הנשיא פנס הועמד בכוננות; ריק גייטס, סגנו של פול מנפורט שהלך לכלא, יתרום את שלו; ו"Disloyal" מאת מייקל כהן, פרקליטו האישי של טראמפ ויד ימינו, שקיבל פטור מהכלא בגלל הקורונה וכתב ספר דולף טינה אישית וחומצתית צורבת כמו סוללה ישנה.
וודוורד וכהן הם המסקרנים ביותר. הראשון משום שהפעם ישב טראמפ עם חושף פרשת ווטרגייט ל־17 ראיונות, אישית ובטלפון, ומשום שוודוורד נוהג להקליט בהסכמת המרואיין, מה שמקשה להתחמק ממנו לאחר מעשה; וכהן משום שהיה תקוע עמוק במעללי טראמפ כשהיה עדיין איש עסקים וכוכב ריאליטי, ומי שמצוי בכל הפחד והמשטמה שאפיינו את האופן שבו התנהל טראמפ מול העולם עם כהן כפרקליטו של השטן. לעתים רחוקות רואה ספר המשורר בשבחו של טראמפ. כמו "טראמפ וצ'רצ'יל: מגיני הציוויליזציה המערבית" מאת ניק אדמס. אף שטראמפ דיווח ל־86 מיליון עוקביו בטוויטר בגאווה על הספר, נמכרו ממנו 2,810 עותקים בלבד.
עוד לפני שלקחתי אותו ליד, הדיף "Disloyal" של מייקל כהן ריח של גלל טרי שנפל מישבן דשן. האיש הוא עבריין מורשע, עורך דין שהיה קונסיליירי ומחסל בשירות טראמפ שנים רבות, מי שקנה את שתיקתן של הנשים שאיתן שכב הבוס והילך אימים על יריביו. לא רק שכהן יודע היכן קבורות הגופות, הוא מי שרדף אחרי רוחות רפאים להשמידן ב־Pine Barrens. אילו טראמפ היה רק אויב פוליטי ולא מי שחתום על השמדה שיטתית של הערכים שהפכו את אמריקה למקום ראוי - מילא. כאשר אתה נאבק בכוח להשחית, המוכן לעשות הכל כדי לדבוק בכיסאו מאחורי המכתבה בבית הלבן, אפילו מטאטא ככהן יורה. כמובטח, הספר הוא כמו ביצה טובענית הפולטת גוויות במצב מתקדם של ריקבון ואקדחים שמספריהם נמחקו.
אין בעיניי סיפור מצחין יותר מאשר שנאתו של טראמפ לנשיא אובמה, שאותו כינה "שליח מנצ'ורי" עוד כשהיה איש עסקים. עד כדי כך ש"היה לטראמפ כפיל שחור של אובמה שאותו צילם בווידיאו שבו הוא משפיל את אובמה־דמה בשיטתיות ואחר כך מפטר אותו". זו סטיית תקן קשה ושריטה חמורה, המעידה על הפתולוגיה של טראמפ, והיא תככב בראש מצעד הדברים המבחילים שטראמפ עשה. כהן גם מפרסם צילום מרשיע של טראמפ במשרדו מול הכפיל השחור.
הספר של כהן הוא מפגש חד־פעמי בין עורך הדין עם פרצוף העגל התמה והעיניים הכבויות ברחמים עצמיים והדברים שראה ועשה. כמו בית בפלורידה ששוויו 45 מיליון דולר שאותו מכר טראמפ לאוליגרך רוסי ב־91 מיליון באמונה שהקונה המסתורי הוא ולדימיר פוטין. כהן אינו מגמגם כשהוא מכנה את טראמפ "רמאי, שקרן, תרמית, אלים, גזען וחיית טרף".
פה ושם מרחיב כהן בנושאים שעמדו לחקירה והיו מקור לחדשות, אבל קשה להשתחרר מהרושם שיותר מכל חשובה לו נקמה כואבת, אישית, פוגענית ומעליבה. לכן הוא מתאר את שערו של הנשיא כ"פריזורה תלת־שלבית", שכל תכליתה להסתיר את הפדחת הנשיאותית "כולל צלקות דוחות למראה מניתוח להשתלת שיער כושל בשנות ה־80". הבנתי את עיקר הדברים והפסקתי לקרוא את הספר כאן: "כאשר שערו אינו עשוי, זנבות שיער צבוע בזהוב משתפלות מתחת לכתפיו ומצד ימין של ראשו ועל גבו כמו חבר מקריח באחים אולמן או היפי מסטול משנות ה־60". לא בגלל העלבון לאחים אולמן הנחתי את הספר מידי.
וודוורד, כמובן, יורה גבוה יותר ומכוון להישג עיתונאי בר מישוש. כמו 25 המכתבים האישיים שהוחלפו בין טראמפ וקים ג'ונג און וטרם ראו אור. קים מתאר בהם את הברית שנרקמה בין שני המנהיגים כמשהו שנלקח מסרט פנטזיה שבו לפותים השניים ב"מינואט דיפלומטי נדיר". נוסף ל־17 השיחות עם טראמפ, מבוסס הספר על מאות מרואיינים, עדי ראייה ושמיעה, יומנים אישיים, אי־מיילים ומסמכים חסויים. וודוורד אמר בראיון שהוא רצה לתאר "מה באמת קרה בבית הלבן, כי אנשים רבים מדי איבדו את הפרספקטיבה שלהם וירדו מדעתם בקשר לטראמפ. נקודת המוצא שלי היא להניח לעדויות מוצקות לדבר. להציג את המסמכים ואת תיאור המעשה וכיצד הדברים קרו, ולהניח למערכת הפוליטית להגיב". טראמפ, כהרגלו, לא חיכה לספר לפני שהגיב. "Fake news" וכדומה, קבע בסופת ציוצים.
על התהייה אם סביבתו של טראמפ רעילה גנטית בשל קשר דם או אם הוא מדיף נשורת רדיואקטיבית קטלנית, עונה ספרה של סטפני ווינסטון וולקוף, "מלאניה ואני: עלייתה ונפילתה של ידידותי עם הגברת הראשונה". אם מישהו תהה בעניין המוטיבציה המניעה את אשתו השלישית של טראמפ והניח לה ליהנות מחמת הספק, הוא מגלה מהעמודים הראשונים של הספר שמצא מין את מינו, גם בניכוי העלבון של וולקוף באשר לאופן המעליב והפוגעני שבו נפלטה ממעגל ההשפעה הנשיאותי. החצים שוולקוף יורה לעבר הצ'ילבה אינם החדים באשפה; חלקם מדיפים ריח של חלב שתאריך התפוגה שלו עבר. והם בעיקר מאוששים את מה שנדמה היה לנו שידענו: שהאג'נדה של הגברת הראשונה אינה שונה מהותית מזו של בעלה, וכי אין תקומה לתקווה שהיא תעזוב אותו בטריקת דלת ותיסע לדרכה בראש שיירת לימוזינות עמוסות במזומן. חוץ מזה, כמו רוב האנשים בחייו, היא חתומה על NDA, הסכם חשאיות.
לא היה מראה עיניים אינפורמטיבי ומסגיר יותר טינה וסלידה מאשר החיוך המאולץ שנפתח בפניה של מלאניה כמו אולר, כאשר חלפה איוונקה טראמפ על פניה בערב האחרון של הוועידה הרפובליקנית, והתחלף מיד למראה בונקר בטון עם חריץ לעיניים שרשפו בוז וסלידה. וולקוף מגלה שאלה אכן פני הדברים. מהרגע שהגיעה באיחור לבית הלבן, נלחמת מלאניה בהגמוניה של איוונקה ובשאיפות הטריטוריאליות שלה. זה החל כבר בעת השבעתו של טראמפ בינואר 2017, אירוע שממנו ניסתה מלאניה לטהר כל עדות לנוכחותה של איוונקה, לדחוק אותה מהפריים. וולקוף כותבת ש"מבצע חסימת איוונקה", כך כינו אותו, עלה יפה.
מלאניה עברה לגור בבית הלבן עם הבן ברון חצי שנה אחרי בעלה. התירוץ הרשמי היה כי היא רצתה שהבן יסיים את שנת הלימודים בניו יורק. וולקוף כותבת כי אחת הסיבות הלא פחות מהותית, הייתה שמלאניה לא רצתה להשתמש במקלחת ובשירותים של מישל אובמה והמתינה בניו יורק עד שאלה שופצו על פי הנחיותיה. לא מדובר בהעדפה אסתטית.
וולקוף היא אשת חברה מחוגי האופנה ותכנון מסיבות במנהטן ובעלת טור ב"ווג". היא הכירה את מלאניה כשהייתה דוגמנית, והשתיים התיידדו. וולקוף הייתה אחת המתכננות של אירועי ההשבעה של טראמפ, עבדה בבית הלבן ונאלצה לעזוב בעקבות כתבה ב"ניו יורק טיימס" שבה נטען שעשתה שימוש חורג בחלק מהתקציב שעמד לרשותה. וולקוף גילתה שמלאניה אינה החברה שהתיימרה להיות ועזבה כשהיא טוענת בתוקף לחפותה. "להיות עם מלאניה היה כמו להיות עם האחות שלא הייתה לי", כותבת וולקוף, "אבל האנוכיות שלה כה עמוקה, שהיא מניחה לה לשמור מרחק ביטחון משאר העולם".
וולקוף כותבת שאף שערה בראשה של גברת טראמפ לא זזה כאשר נחשפה הקלטת שבה מדבר טראמפ על האופן שבו הוא חופן ערוות נשים. וולקוף מצטטת את מלאניה כמי שאמרה לה, "אני יודעת עם מי התחתנתי". אהבת שררה משותפת לזוג. מרגע בחירתו ועד השבעתו של טראמפ התעקשה אשתו שיקראו לה "הגברת הראשונה הנבחרת", מונח שאינו קיים כלל וכמובן שהיא לא נבחרה לדבר. וולקוף מעידה על החיים הנפרדים שהזוג הנשיאותי מנהל בבית הלבן. חדרי שינה נפרדים. סדר יום עם נקודות השקה מעטות בלבד. התנזרות כמעט מלאה של הגברת הראשונה מהופעות עם בעלה. סירובה להניח לו להחזיק בידה בפעמים המעטות והפומביות שהם נראים יחד. לפי וולקוף, מלאניה, איוונקה וג'ארד קושנר הם אוהדים גדולים של שבט קנדי והמיתוס של קמלוט. "זה אינו מקרה ששמות שלושת ילדיהם של איוונקה וקושנר - ארבלה, ג'וזף ותאודור - מתכתבים עם שמות משפחת קנדי: את אדוארד טד קנדי ואת ג'וזף קנדי אתם מכירים; ארבלה קנדי הייתה התינוקת של ג'קי ו־JFK שמתה בלידתה".
כאשר מנסים לנתח כיצד והאם השפיעו 1,200 ספרים על טראמפ וסיכוייו לקדנציה שנייה, בעיקר משום שרובם היו ביקורתיים ושליליים, נותרים עם הקצה השמוט והרופס של הדמוקרטיה האמריקאית. הספרים באו והלכו. כל אחד מהם נושא איתו גל גבוה של ציטוטים עסיסיים וחשיפות חדשות. כל ספר הקים תומכים לעניין שעיבו אותו ומתנגדים מטעם שסתרו והכחישו. כל ספר הבהב בתודעה כמה שבועות עד שהודח על ידי הספר שבא אחריו. המו"לים והמחברים עשו קופות גדולות. הקוראים תהו באשר לטיבו של האיש ששלחו לבית הלבן והתפנו לענייניהם השוטפים. הכתיבה עצמה הייתה לרוב זריזה, ירודה ונטולת ברק, וביקשה לתפקד כקריאה לפעולה ולתיאור מרתיע של היסטוריה בהתהוות, בתקווה שניתן יהיה לעצור את טראמפ לפני שיגרום נזק בלתי הפיך. כאשר גרם נזק כזה באוזלת ידו בבלימת קוביד־19, היו רוב הספרים כבר בדפוס והבחירות קרובות מדי.
הפזמון החוזר בספרים והחוט המקשר ביניהם היו מקהלת קולות דעתניים מגובים בראיות חלקיות ועובדות נבחרות שהצטברו יחד לרעש לבן. יותר מאשר רצו המחברים לעצור את טראמפ ולהתריע על מעלליו, הייתה להם שאיפה להרגיע את מצפונם. מגיע להם קרדיט מסוים על שניסו להעמיד מחסה פסיכולוגי מהמצוקה שגרמה לאמריקאים רבים הקדנציה של טראמפ בבית הלבן ולסמן יתרת זכות לחשיבותה של נורמליות בחיים ציבוריים ואת כוחם ותוחלת חייהם של מוסדות ציבור.
בספרו "אזהרה" כתב אנונימוס: "אנשים נורמליים המעבירים זמן במחיצת דונלד טראמפ חווים מצוקה ממה שהם עדים לו. הוא כושל, מקלל, מתבלבל, מתרגז בקלות, אינו מצליח לעבד מידע רוב הזמן... ברגע שאנחנו מבינים מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, אנחנו חופשיים למחוק אותו ולחזור לשגרה שלנו".