סוף־סוף נמצא למשפחת נתניהו יריב שראוי לה. מי צריך את כל החכמולוגים האלה בתקשורת שמחפשים אותם בכל מיני פינות נידחות של גנבנות קטנה של הגברת, הסרחות נבזיות של יאיר וחבורת פרחחי המקלדת ונזקי המדיניות ההרסנית של האב. ומי צריך את הראיונות עם נהגי מוניות ובאסטיונרים, כשברקו (ערוץ 12) צורח "מה זה החארטה הזאת של השלום כשיש כאן מיליון מובטלים?", ואופירה רותחת "זאתי אישה מוכה, זאתי?! שתלך למקלטים לנשים מוכות ותבין מה זה אישה מוכה!" (התמלול מהפייס וחבל שלא ראיתי).

אלא שהנרמול הוא אירוע היסטורי אמיתי, הגם שלא במובן שבו הציגו את זה נתניהו ושות' ודני קושמרו ושות'. התיוג כ"היסטורי" שייך לעובדה שהקואליציה של נתניהו ויתרה על הסיפוח כאופציה להמשך ניהול הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים. שר החוץ של האמירויות אנוואר גרגש אמר לכריסטיאן אמנפור (CNN): "מה שקרה הוא WIN WIN - כולם הרוויחו. כולל הפלסטינים". במהלך הראיון חזר גרגש ואמר לפחות עשר פעמים ש"הדבר החשוב ביותר הוא שהורדנו את עניין הסיפוח". אפילו מפקד משטרת דובאי לשעבר, דאחי תמים, שחשף את עובדי המוסד שלטענתו היו מעורבים בחיסול מבחוח אמר (על דעת השלטונות, כמובן): "התנאי לשלום הוא שלום עם הפלסטינים בגבולות בינלאומיים".

חרף הקריצות של נתניהו ("כל האופציות של הסיפוח על השולחן") מדובר בכניעה, ויתור לדורות ופתיחת המו"מ על גבולות הקבע באיזו ממשלה שלא תהיה. עלייתו בסקרים של בנט לא נובעת מתמיכה בהתנחלויות אלא מהאלטרנטיבה שהציג לטיפול בקורונה מול הטיפול הכושל של נתניהו והנגזרות הכלכליות. כל הסיפורים על כך שהמפרציות מתעלמות מהפלסטינים לטובת ישראל הם במחילה קשקוש. תסתכלו על מעמדם של חכמי הדת בארצות המפרץ, בעיקר בסעודיה, ותבינו שמדובר בתרגיל שסיכול הסיפוח הוא רק הספתח שלו. רוצים את בחריין או עומאן? תפדלו, התנאי הוא שכל מדינה שמצטרפת לנרמול תקבל את הוויתור הישראלי "שלה" בעניין הפלסטיני.

למי שמתקשה להבין: מעבר לטקס העתידי בבית הלבן, זו תוכניתו של בן זאיד להסדר בינינו ובין הפלסטינים. אז מה רע? הרע הוא שרוצים כאן גם את סעודיה ואת המחיר אנחנו משלמים כבר כיום בעזה. צה"ל שותף למלחמת הסונה־שיעה בצד הסעודי. זה קרה בסוריה בניסיון שכשל להפיל את אסד, וזה קורה כיום כחלק ממלחמתם של הסעודים באחים המוסלמים בעזה ובכלל. כאילו מה? צה"ל הוא לגיון הזרים של סעודיה?

להזכירנו: יש כיום בלגן בעזה? ממשלת ישראל מפרה את התחייבויותיה ל"תהדייה" שעליהן הסכימה אחרי הכניעה והנסיגה בצוק איתן.
בנוסף, הקשר המפרצי, על פי נתניהו, כולל איחוד האמירויות, מטרתו בעיקר להילחם באיראן, שמאיימת להשמידנו. קשקוש. טראומת הפגיעה במתקני הנפט הסעודיים הבהירה למפרציות כולן שאם הן רוצות שהחיים והנפט יזרמו בשקט הן חייבות להתנהל בשקט מול איראן. באיחוד האמירויות חתמו עם איראן על הסכם לשיתוף פעולה צבאי להגנת השיט במפרץ הפרסי, ובאבו דאבי פועלות כיום יותר מ–3,000 חברות איראניות. האיראנים "זועמים" על ההסכם העתידי מול ישראל? בהחלט. אלא שהנרמול מול איחוד האמירויות הוא גם פתח משמעותי לנרמול מול איראן. בייחוד אם אתה ראש ממשלת ישראל ששמו לא בנימין נתניהו ולא מתעקש לקחת צד במלחמת הכל בכל במזרח התיכון.

הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות (צילום: gettyimages)
הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות (צילום: gettyimages)

האינטרס העליון

האיש שמנהל את ההצגה כיום הוא מוחמד בן זאיד. הוא מזן הדיקטטורים הנאורים יחסית לסביבתו. איש לא מאיים עליו, לא מבחוץ ולא מבפנים. אין שום בהילות במהלכיו, והוא פנוי לנהל מהלך אסטרטגי שתואם את האינטרסים שלו, שהם להפוך את ארצו למדינה מובילה כשהוא בראש. דוד מידן, בכיר במוסד, מכיר את בן זאיד טוב יותר מכל אדם אחר בישראל ואולי טוב יותר מהפרופיילינג של פרשנים מערביים, רובם מוטים. מידן מעריך אותו כמנהיג הערבי הרציני, המפוכח והקשוח אבל גם ה"מערבי" מבין כל מנהיגי ערב כיום. יש לו צבא בעל חימוש מתקדם (אגב, צבאו מורכב משכירי חרב מכל העולם, מפקיסטנים עד הודים, אבל המפקדים הם לעולם אזרחי האמירויות).

האינטרס העליון של בן זאיד הוא שקט תעשייתי בעולם הערבי ובייחוד במזרח התיכון. אם צריך לירות, אגב, הוא יורה בלי היסוס. עכשיו צבאו נלחם בלוב, עד לפני שנתיים ירה גם בתימן (עד שקלט שמוחמד בן סלמן הסעודי והאמריקאים לא מסוגלים לנהל מלחמת הכרעה והסתלק משם). להערכתי, כטיפוס של כמה צעדים קדימה, בן זאיד מגיע לסיפור של נורמליות תמורת סיפוח על סמך חששותיו מיציבותו, הן הפוליטית והן המנטלית, של נתניהו.

מוחמד בן זאיד (צילום: gettyimages)
מוחמד בן זאיד (צילום: gettyimages)

ברגע של איבוד עשתונות לקראת בעיות צפויות בבחירות או בחקירות, עשוי נתניהו ללכת על סיפוח פראי כדי ליצור כאוס שיציג אותו מול הישראלים כאיש היחיד על הגה הספינה המיטלטלת. הדרך היחידה לבלום את נתניהו (אם אני מבין נכוחה את הראש של בן זאיד על פי פרופיילינג פומביים) היא להציע לו ממתק "היסטורי" שישווק כ"שלום". תרגיל שעשוי להיות פתח לחידוש הלגיטימציה של נתניהו בקהל ההתייחסות האמיתי בישראל, או לפחות טיעון לאומי חזק לצורך הקלה בעונש במשפטו.

אין לבן זאיד בעיה לרתום את טראמפ, שזקוק לכל פירור של מנהיגות בינלאומית לאחר הפיאסקו בקוריאה הצפונית, סין, ונצואלה והבריחות מסוריה, עיראק ואפגניסטן. שלא לדבר על רכש אמל"ח אמריקאי בסדר גודל של 20 מיליארד דולר, כולל F־35, ותרגיעו: הוא לא מסכן את ישראל ושווה סיכול סכנת הסיפוח.

יש לי חשד קונספירטיבי שקושנר־את־טראמפ, שהפכו את הבית הלבן לנכס מניב (לכיסם), רואים במפרציות את השותפים העסקיים העתידיים שלהם, וזו הסיבה שג'ארד לא היסס להקריב את ביבי (תודה, ג'ארד). חרף קשקושי כל האופציות של הסיפוח על השולחן, הנחרצות של טראמפ וקושנר אותתה שמדובר בוויתור לדורות והצבת נקודת פתיחה במו"מ העתידי על גבולות הקבע באיזו ממשלה שלא תהיה.

טראמפ נגרר, משום שלפני בחירות הוא זקוק ל"הישג היסטורי", לאחר שכשל בכל מקום שבו נגע בענייני חוץ וביטחון - שלא לדבר על מפולת פנימית בענייני בריאות וכלכלה מול האיום מצד ביידן.

זו ההיסטוריה האמיתית. כל פעלולי ה"שלום", המשלחות והטקסים הם זיקוקין דינור ומסכי עשן לצורכי שיווק הכניעה של נתניהו והבלוק הימני.

[email protected]