שלושה מועמדים דמוקרטים יתחרו בעוד כמה חודשים על תפקיד חשוב: ראש ועדת החוץ של בית הנבחרים. התפקיד נפתח למכרז מחודש לאחר שמי שמילא אותו, חבר הקונגרס אליוט אנגל, הפסיד בפריימריז ונזרק מהזירה הפוליטית אחרי עשרות שנות שירות. עניין קטן לכאורה, אבל את ישראל הוא מעניין. ועדת החוץ עוסקת, בין השאר, בעניינים שלנו. אנגל היה מגדולי ידידינו. מי שיחליף אותו יהיה כנראה ידיד, אבל אולי קצת פחות. לא נטריח אתכם בפרטים. רק נזכיר ששלושת המועמדים השמיעו מחאות חריפות נגד כוונות הסיפוח של ישראל, עד כדי איום בעצירת הקצבות. אולי עשו זאת משום שכך הם חושבים שצריך לעשות. אולי משום שהם מבינים שזו הדרך לזכות בתפקיד.
המפלגה הדמוקרטית ערכה השבוע את ועידתה. בשבוע הבא תורם של הרפובליקנים. מערכת הבחירות המשונה - אחת המשונות בתולדות אמריקה - נכנסת לישורת האחרונה. מה אמרו על ישראל בוועידה? כמעט כלום. לקראת בחירות הפוליטיקאים מתמקדים במה שחשוב לבוחרים, בריאות וכלכלה. אבל מאחורי הקלעים מתחוללים מאבקים. במפלגה הדמוקרטית אלה מאבקים בין מי שרוצים להמשיך את הקו המסורתי, האוהד לישראל ומקרב אותה, לבין מי שרוצים לזעזע את היחסים. כאשר נכתב מצע המפלגה, התחולל קרב קצר. הוא נגמר בניצחון המתונים. המילה ״כיבוש״ לא נכנסה למצע. ומצד שני, בשאלת איראן המצע לא מותיר מקום רב לספק: המפלגה הדמוקרטית רוצה לחזור להסכם שחתם הנשיא ברק אובמה עם טהרן.
כל זה לא חשוב כל כך בעולם המעשה. נשיאים אינם כפופים למצעי מפלגות. לא אובמה - שהמצע שלו הבטיח ״ירושלים בלתי מחולקת״, ולא ג׳ו ביידן, שהמצע שלו מבטיח הסכם עם איראן. אם כך, מדוע יש טעם לעלעל במצע? משום שהוא מבטא הלכי רוח. במקרה הדמוקרטי, אפשר לזהות בו את קו השבר המתרחב בין מה שחושבים מנהיגי המפלגה, הנוקטים קו מסורתי ביחסם לישראל, לבין מה שחושבים חלק מבוחריהם, ובעיקר, בוחריהם באגף האקטיביסטי. מה המשקל של אלה מול אלה? על זה ניטש ויכוח. חבר הקונגרס טד דויטש סבור שסיעה קטנה של דמוקרטים עוינים לישראל מקבלת תשומת לב מוגזמת. אישהן טארור מהעיתון "וושינגטון פוסט" כתב השבוע שהדמוקרטים משנים את דעתם על ישראל - ולא לטובה. הוא סבור שמדובר בתופעה משמעותית.
ישראל היא כמובן רק סעיף אחד, משני למדי, במערכה גדולה. המפלגה הדמוקרטית של ביידן שונה מאוד מזו של ביל קלינטון בשנות ה־90. אז, כמחצית מהבוחרים הדמוקרטים תייגו את עצמם ״מתונים״, לעומת רבע ״ליברלים״ ורבע ״שמרנים״. היום, מחצית מהבוחרים מכנים את עצמם ״ליברלים״. המתונים הם בערך שליש, שמרנים כמעט לא נותרו.
כאשר קלינטון היה נשיא, לרפובליקנים היה יתרון בקרב אמריקאים משכילים. היום היתרון הגדול הוא של הדמוקרטים. מפלגה אחרת מחייבת טון אחר, ולעתים גם מדיניות אחרת. במיקח וממכר הפנים־מפלגתי הנשיא מוכרח לוותר קצת, כדי שיהיה לו חופש פעולה היכן שחשוב. השאלה היא היכן הוא מוותר, ועל מה. השאלה היא אם היחס לישראל על שולחן המשא ומתן.
רוב הדמוקרטים מייחסים לעצמם עמדה פרו־ישראלית. הסוקר מרק מלמן, המנהל ארגון שמטרתו שימור של תמיכה דמוקרטית בישראל, הוכיח זאת בסקר שערך לפני כחודש. יותר ממחצית הדמוקרטים רואים את ישראל באור חיובי (57%), רק רבע - או שאולי רבע זה די הרבה? - באור שלילי. רק מעט בוחרים אומרים על עצמם בגלוי שהם נגד ישראל. הרוב המוחלט בעד ישראל, השאלה היא כמובן מה ה״בעד״ הזה כולל.
העובדה שאין לערער עליה היא שחברות הקונגרס שהפכו את ביקורתן על ישראל לדגל של פרובוקציה נבחרו כולן מחדש. כלומר, לא נמצאו מספיק בוחרים שחשבו שעמדתן בנושא הישראלי צריכה למנוע מהן כהונה נוספת. האם זה מאכזב? הכל תלוי בציפיות, וגם בהשוואות. הנתונים על עמדות המצביעים הדמוקרטיים נראים סבירים, עד שמביטים ימינה, על עמדות הרפובליקנים. בשבוע הבא יכנסו גם הם ועידה וירטואלית, ויש להניח שישראל תוזכר בה יותר. מדוע? משום שהיא כלי לשכנוע מצביעים לתמוך בנשיא דונלד טראמפ, שכבר הסביר השבוע שהעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים למען מצביעיו האוונגליסטים.
הנה, כך נראית השוואה של דמוקרטים ורפובליקנים, והפעם מתוך סקר שאין לו מטרת תעמולה. סקר של גאלופ. האם אתם רואים את ישראל באור ״מאוד חיובי״? התשובה, מחצית הרפובליקנים (47%) אומרים שכן, לעומת מיעוט קטן (15%) מקרב הדמוקרטים. התמיכה במדינה פלסטינית גבוהה מאוד בקרב דמוקרטים (70%), ונמוכה בהרבה בקרב רפובליקנים (44%). רוב רפובליקני תמך בסיפוח ביהודה ושומרון (56%), רוב גדול של דמוקרטים (79%) התנגד לסיפוח.
אפשר כמובן לומר שאין קשר בין תמיכה במדינה פלסטינית לבין אהדה לישראל. או בין רצון לחתום על הסכם עם איראן לבין תמיכה בישראל. למעשה, רוב תומכי ההסכם עם איראן והמדינה הפלסטינית יאמרו שעמדתם היא ביטוי של אהדתם לישראל. הם יאמרו שזה מה שטוב לישראל. אלא שקשה שלא לזהות את הקשר בין עמדות מדיניות לבין אהדה כללית לישראל. ובניסוח אחר: בשלב מסוים הביקורת על מדיניות ישראלית - נאמר, כוונות סיפוח, או ההתנגדות הנחרצת להסכם הגרעין עם איראן - הופכת לחוסר אהדה לישראל. אפשר לטעון שזו אשמת ישראל, המרחיקה מעליה את המצביעים הדמוקרטים. אפשר לטעון שזו אשמת הדמוקרטים, המסרבים להכיר במציאות המזרח תיכונית. הכל לפי עמדתו האישית של הטוען.
כך או כך, אפשר להצביע על שני פערים במגמת התרחבות. הפער הראשון הוא פער בין שתי המפלגות, ובין בוחרי שתי המפלגות. אלה יותר אוהדי ישראל ואלה פחות. הפער השני הוא פנים־מפלגתי, ומתייחס למפלגה הדמוקרטית בלבד. זהו פער בין הנהגה מתונה למדי (ביידן הנשיא המיועד, קמלה האריס סגניתו המיועדת, יו״ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, מנהיג הדמוקרטים בסנאט צ׳אק שומר) לבין סיעת בוחרים קולנית התובעת שינוי במטוס לישראל. סיעה שאולי אין לה רוב, אבל יש לה מגפון. סיעה שאולי לא יכולה לכפות מדיניות אחרת, אבל יכולה לנהל עליה משא ומתן של תן וקח. תן ישראל, קח משהו אחר. או קח ישראל, ותן משהו אחר. הכל על פי סדר העדיפויות.
סטיית תקן
1. לקראת הוועידות, הסטטיסטיקאי נייט סילבר העלה סוף־סוף את התחזית שלו לבחירות - המודל המדובר והמוכר ביותר מבין אלה שמנסים לדעת מראש מה תהיה התוצאה. זה מודל מורכב, אבל השורה התחתונה היא הסתברות של 73% לעומת 27% לניצחון של ביידן על טראמפ. זה נראה כמו יתרון גדול מאוד לביידן, אבל יחסית למודלים אחרים זו תוצאה שהפתיעה קצת בכך שהיא נותנת דווקא לטראמפ סיכוי לא מבוטל לנצח. המדינות הצמודות ביותר הן אריזונה, וויסקונסין ופלורידה. הפער בסקרים הארציים עומד כרגע על כ־7%. כלומר, קצת הצטמצם.
2. לשם השוואה, המודל של "אקונומיסט" קובע שההסתברות לניצחון של ביידן היא 87%. הרבה יותר גבוהה. פריימרי מודל של פרופ׳ הלמוט נורפות׳ רואה הסתברות של 91% לניצחון ביידן. זה המודל היחיד שנתן הסתברות גבוהה לניצחון של טראמפ בשנת 2016.
3. שמונה מכל עשרה דמוקרטים חושבים שמעורבות של מדינות זרות (רוסיה, סין) בבחירות באמריקה היא בעיה חמורה. רוב הרפובליקנים חושבים שזו בעיה, אבל לא חמורה.
4. ספק אם נפתלי בנט באמת יקבל 19 או 18 מנדטים בבחירות הבאות, אבל בדיקה של שני סוקרים בשבועיים האחרונים העלתה שלפחות חלק מבוחריו החדשים נחושים למדי לא להתפתות שוב לליכוד. כלומר, הקריסה המקובלת ערב בחירות תהיה פחות כואבת.
5. יתרון הימין נשמר ונשאר קטן. 62 מנדטים חזויים על פי תחשיב משוקלל של סקרי אוגוסט (תחשיב משוקלל במקרה הזה נותן משקל גבוה יותר לסקר שמועדו קרוב יותר, ולסקר שיש בו מספר נשאלים גדול יותר).
השבוע השתמשנו בנתונים של גאלופ, "ג׳ואיש ג׳ורנל", ברוקינגס, מלמן גרופ, פיו, האריס, רופר, אי.ג׳י.סי, "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", ישראל פרוג׳קט, מרטילה וקלי, אי.די.אל, "וול סטריט ג׳ורנל", ערוץ 12, ערוץ 13, "מעריב", "אקונומיסט", 538, פריימרי מודל.