ההודעה של הנשיא דונלד טראמפ ובעקבותיה האישור של השליט העליון של איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, עוררו לחיים כהרף עין את הדיון המדיני בנוגע לעתיד המזרח התיכון ויחסיה של ישראל עם שכנותיה. הצדק מחייב להודות כי המהלך מועיל לאינטרסים של ישראל. הוא בוודאי עולה בקנה אחד עם האינטרסים של איחוד האמירויות, ואין כלל ספק שהוא מסייע לנשיא האמריקאי. משאמרנו זאת, יש מקום לבחון קצת יותר לעומק את השפעתו של המהלך על כל אחת מהמדינות ועל כל אחד מהמנהיגים המעורבים.
לטראמפ יש סיבה להיות מרוצה. אחרי כמעט קדנציה שלמה שבה ניסה להותיר חותם כלשהו בזירה הבינלאומית, עלה בידו ליצור מומנטום חיובי ביחסים שבין ישראל לבין מדינה ערבית סונית מתונה. האיום הצפון קוריאני, שמלכתחילה הוצג באופן מופרז, חזר לממדים הסבירים שלו, ובהדרגה הקהילה הבינלאומית איבדה עניין בו. גם מלחמת הסחר שניהל מול סין לא הצליחה לבנות לנשיא דימוי של רפורמטור ששינה את כללי המשחק בזירה הבינלאומית.
רבים סבורים כי לטראמפ יש טענות צודקות נגד התנהלותה של סין בתחומי הסחר, אך בשלב זה לפחות מאמציו לא הבשילו לכדי הצלחה מהדהדת. מועד הבחירות המתקרב יצר ציפייה להישג בזירה כלשהי שטראמפ יוכל להתהדר בו ולמנף אותו בסקרים לקראת מועד הבחירות. אין ספק שהמאמץ הממושך שהשקיע הנשיא בגיבוש "תוכנית המאה" שלו לפתיחת משא ומתן בין ישראל לפלסטינים לא יצר את ההבקעה המיוחלת.
בסופו של דבר, הקשרים שטווה ג'ארד קושנר במזרח התיכון ובעיקר במפרציות הבשילו לכדי מהלך שמצטייר בצדק כהצלחה של הנשיא.
טראמפ זכאי להיות מרוצה, אך האם ההישג הזה ישנה את מערכת הבחירות בארה"ב וישפר את סיכוייו להיבחר שנית? אני מטיל ספק בכך. כמה אמריקאים באמת מתעניינים לדעת מה חושב שליט אבו דאבי על ישראל, וכמה מתושבי אוסטין, ניו אורלינס או ממפיס מתעניינים במדיניות הסיפוח של נתניהו?
ההישג הדיפלומטי של טראמפ אולי נוגע לבוחרים האוונגליסטים שרואים בסיפוח השטחים חלק מהגשמת החזון המשיחי שלהם, אך כלל לא ברור אם שיפור היחסים בין ישראל למדינות סוניות מתונות תוך מתן התחייבות ישראלית להימנע מסיפוח יגבירו את תמיכתם בטראמפ, או שמא יחלישו אותה. מכל מקום, סביר להניח כי ההישג הדיפלומטי הזה, שכאמור בושל בכישרון על ידי קושנר, לא ישנה את מאזן הכוחות הפוליטיים בארה"ב.
מבחינת איחוד האמירויות, ההצהרה של מוחמד בן זאיד מיקדה את תשומת הלב הבינלאומית באבו דאבי לזמן מה. בן זאיד הוא אדם משכיל, נבון, נחוש, השולט בסיוע חמשת אחיו על פדרציה שמספר תושביה הזרים גדול בהרבה ממספר אזרחיה. האמירויות עשירות בנפט ובמחצבים אחרים, ורמת החיים בהן היא מהגבוהות בעולם. האיום המרכזי על נסיכויות סוניות אלה הוא איראן השיעית, המלחמתית והתוקפנית. באופן טבעי, העוינות לאיראן יצרה ברית אינטרסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, שנבנתה בעמל רב במשך 15 השנים האחרונות. בכל השנים האלה נבנו ערוצי קשר יעילים בין ירושלים לאבו דאבי, שכללו שיתוף פעולה, יחסים מסחריים ואספקה של ציוד חיוני.
אין פה בהכרח הכרזה על שלום, כי מעולם לא הייתה מלחמה בין ישראל לאמירויות. ההגדרה שניתנה למהלך הזה מייצגת בצורה נאמנה את התהליך הצפוי: נורמליזציה, או אם תרצו חשיפה הדרגתית ומבוקרת של מערכת היחסים שכבר קיימת בינינו לבינם, פתיחה הדרגתית של המדינות לביקורי תיירות והמשך הקשר הביטחוני, שהוא האינטרס המובהק של אבו דאבי, אבל גם של ישראל.
ההכרזה על צעדים לנורמליזציה משולבת בהתחייבות מפורשת של ממשלת ישראל להימנע מסיפוח שטחים, להקפיא בנייה בהתנחלויות ובפועל להסכים למתווה תוכנית השלום של טראמפ, המבוססת על קיום שתי מדינות זו לצד זו - ישראל והמדינה הפלסטינית שתקום.
בן זאיד לקח סיכון קטן יחסית כשחשף את קיום היחסים בין האמירויות לבין ישראל, והוא יכול כעת להתגאות בהישג משמעותי: ראש ממשלת ישראל ביצע שוב סלטה מורטלה, ומהצהרות נלהבות על סיפוח חד־צדדי של חלקים מיהודה ושומרון, כולל בקעת הירדן, ושינוי מעמדן של חלק ניכר מההתנחלויות - הסכים לוותר על ליבת תפיסת העולם האידיאולוגית שלו תמורת הכרה פומבית של מדינה ערבית, שערכה לא מבוטל. ובדרך גם הסכים לא להתנגד לעסקת נשק גדולה שעליה "שכח" לדווח לשר הביטחון.
כל מי שחשש מפני סיפוח חד־צדדי, כל מי שנבהל מהצעדים ההרפתקניים שתכננו נתניהו והכנופיה שלו - חייב להביע שביעות רצון מהמהלך הזה. לא לי לעשות חשבון עם נתניהו על גמישותו האינסופית בנושאים שלכאורה הם בבסיס השקפת עולמו. את זה עושים ויעשו המתנחלים ומנהיגיהם, שראו בו פורץ דרך ומנהיג הנחוש להגשים את חלומם על סיפוח כל יהודה ושומרון לגבולות מדינת ישראל. אני חייב דווקא לשבח את ההחלטה שלו. מה שנעשה תוך איבוד עשתונות, כניעה ללחצים של הקהילה הבינלאומית, חנופה מיותרת לטראמפ ורצון לעזור לו - נראה בעיניי כצעד שראוי להכרה ולהוקרה.
במשך שנים עמדתי בקו החזית הראשון של המאבק נגד הסיפוח ובעד נכונות ישראלית לחזור לקווים המבוססים על גבולות 67', עם סיפוח זעיר בשלושה אזורים: סובב ירושלים, גוש עציון וגזרת אריאל וסביבותיה בשומרון. חשבתי בכל אותן שנים, וגם עכשיו, כי הפתרון הטריטוריאלי הזה הוא בלתי נמנע, וככל שיקדם כן ייטב לישראל.
אני סבור כך גם היום. מי שעמד בראש החזית ההפוכה היה נתניהו. את מה שאני הצעתי לוותר עליו, הוא דרש לספח. כאשר רציתי להתפשר, הוא דרש בתקיפות להתנגח בפלסטינים כדי לממש את חזון ארץ ישראל השלמה. כל מי שהיה בצד שאני ייצגתי - נחשב על ידי נתניהו לבוגד. כל מי שעמד לצדו - הוצג על ידו כמגן ישראל.
עתה עבר נתניהו לצד השני. עוד לא לגמרי. הוא עוד לא מצהיר על נכונותו לנסיגה מרוב השטחים. עדיין לא ברור לו ממה יפיק תועלת גדולה יותר במאבק האיתנים שלו להיחלץ מהמשפט ולהציל את עצמו ואת בני משפחתו. הוא עדיין חושש שיפסיד הרבה מכוחו למפלגות הימין, לנפתלי בנט ואולי למפלגה ימנית יותר שתקום כדי לייצג את האגף המשיחי של המתנחלים.
אך מנקודת המבט של ישראל הנורמלית - כניעתו של נתניהו למשאלותיו של טראמפ, ההתחייבות לוותר על סיפוח, הנכונות להשלים עם "תוכנית המאה" ועם פתרון שתי המדינות - הן צעד של מדינאות שראוי להערכה ולברכה.