לא זוכר בדיוק איפה זה קרה. האם כבר היינו על כביש 6 צפון או לפני. גיאצ'ו היה אמור לנמנם בשעה שבע בערב, אחרי יום כיף בבריכה פרטית בעומר, אבל אז הוא אמר לי: "אבא, אתה יודע שאמא קונה לי אוגר ליומולדת, נכון?". עניתי מיד שאיני יודע, אבל אני שולל את הרעיון על הסף, כי יש לנו כבר כלבה, ואיני בנוי לעוד חיית מחמד בבית. 

הוא לא אהב את תגובתי. "אמא, תגידי לו שהבטחת לי. שהבטחת לקיים". 

המידע הזה כנראה דלף מוקדם מדי מול התכנון המוקדם של כיפוש. היא אוהבת ליצור מציאות לפני הוויכוח, כי למדה ממני שיותר עדיף לבקש סליחה בסוף, מאשר רשות בהתחלה. 

"גיא, הנה הטלפון שלי, שב בשקט ושחק בו", היא גערה בילד. "מילה אני לא רוצה לשמוע. אם אני שומעת מילה, אין אוגר! אתה הבנת אותי?".

נו מה? ברור שהוא הבין, פראייר הוא לא. עד הגעת האוגר הוא בטוח יתנהג כמלאך. אז הוא רק הפטיר: "בסדר, בסדר. כל הזמן את מאיימת. אוףףףף". 

הבטתי בה ועברתי לאנגלית, כדי שהילד לא יבין. "תגידי, את אמיתית? את רצינית? אמרתי לך שאיני רוצה חיות יותר בבית. אמרתי או לא אמרתי?". 

אבל היה לה כבר מספיק זמן להתארגן בראש על תשובה. אם אתה תוקף מישהו בדיבור, אסור לתת לו לנשום, אז טעיתי טקטית ואסטרטגית. "מאמי, זה יומולדת שלו. אז הבטחתי לו, לא הייתה לי ברירה. הוא קרצץ לי על זה בלי הפסקה. הוא איתי יותר שעות מאשר הוא איתך. אתה בא מהעבודה, שואל אותו: 'נו, איך החיים מתייחסים אליך, גבררר?'. הוא כבר חצי רדום, ואתה מבסוט ממנו. הבטחתי לו, ואני נשבעת לך שלא תרגיש את האוגר. בסדר? זה עליי". 

# # #
מתאגרפים שחטפו כמה פעמים נוקאאוט בזירה מספרים בראיונות אחרי הפרישה שהם זוכרים כל שנייה מכל נוקאאוט. חוסר ערנות רגעי שגרם לשכחה של תוכנית הקרב, תחושה של ורטיגו לשנייה, והחבטה שסיימה את הקרב מבחינתם. כך אני הרגשתי. היא הייתה כל כך מתוקה כשהיינו בבריכה בעומר. הביאה לי פירות למים, דאגה שאשתה כדי שלא אתייבש, שיהיה לי אוכל זמין, שלא אתאמץ חסה־ולילה; אפילו המליצה לי על הכורסה המיוחדת לעיסוי של כל הגוף. 

"מאמי, אני מבטיחה לך שזה כיף. רק תהיה רפוי, אנחנו לא במלחמה עכשיו", אמרה. 

הסרט הזה רץ לי בראש תוך כדי נהיגה, כשניסיתי להסביר לעצמי מתי ואיפה טעיתי. איך לא ראיתי את האפר־קאט מגיע, חמוש בחיוך מקסים. ניסיתי לצמצם נזקים, מתוך כוונה להתרומם מהקנבס על הרגליים, ומקסימום להפסיד בנקודות, אבל לא לצאת מושפל מהקרב הזה. "כיפוש, תקשיבי לי. אוגר לא יכול לחיות לבד, צריך זוג. ואז הזכר יכול לאכול את הנקבה, כי אלה לא חיות על שתיים, הם סוגרים עניין מהר, אין להם עצבים לשטויות של הנקבות. וגם אם הזכר לא יאכל אותה, הם יתרבו ויהיו לנו עשרה אוגרים פתאום. אני לא בנוי לזה. אני נשבע לך, אני כבר משתגע". 

אבל זו כיפוש, והיא תמיד מכינה שיעורי בית, בניגוד אליי שמתבסס על אלתורים, ואף פעם לא מכין שיעורים. "מאמי, אני יודעת הכל", היא הגיבה. "בדקתי בגוגל, אוגר יכול לחיות עד שלוש שנים". 

כבר תפסתי עצבים. "את שומעת את עצמך? עד, רק 'עד' שלוש שנים. גם האדם יכול לסגור 100 שנה, אבל אם הוא נשוי, הוא מת מרוב אושר בגיל 70. ואני כבר בן 61 וחצי, מה קורה לך תגידי?".

לא נרשמה התלהבות יתרה מהנימוק שלי, רק הובטח לי שהעניין הזוגי יישקל בכובד ראש, ויהיו או שני זכרים או שתי נקבות. 

"טוב, בסדר", סיכמתי את הסוגיה, "רק תביאי אותם אחרי שנצא לחופש. אני לא מתכוון לקחת אותם איתי, ובטח שלא לממן להם בייביסיטר, שתאכיל אותם וכאלה. ברור?". 

# # #
הגענו לתל אביב וטלפנתי לרוברט, כדי לוודא שהוא עדיין חי בבידוד, ולא ניתר בקפיצת ראש מקומה חמישית למדרכה. מצד שני לבנאדם יש הרי קלאס. הוא ייסע לסניטס בשווייץ ויגמור את הסיוט עם לימונדה, בלי לכלוך וכאלה.

"הכל בסדר, קוף. בדיוק עכשיו עזבו השוטרים. פעם חמישית שהם באו לוודא שאני לא שובר בידוד. אגב, כל יום סמל לי־טל ממשטרת תל אביב מתקשרת לוודא שאני בבית. בוא'נה, המשטרה של אוחנה מאוד יעילה", הוא צחק והוסיף: "יש 25 אלף איש בבידוד כרגע, נכון? תחשוב על זה ששוטרים נוסעים לכל אחד הביתה. בנאדם, צריך עוד משטרה רק בשביל האירוע הזה". 

סיפרתי לו על האוגר שאמור להצטרף למשפחתנו, והוא נקרע מצחוק. "אוי קוף, אתה כל כך טיפש, שזה מדהים אותי כל פעם מחדש. עוד לא הבנת שכיפוש וגיא לא סופרים אותך? לא צריך לשאוג שאתה לא רוצה, פשוט בשקט בסטקטו, לומר 'לא' וזהו, נגמר. לא מדברים על זה יותר. אבל אתה מנהל שיח ושיג, ולא לומד כלום". 

הוא נאנח והודיע לי שאין לו סבלנות אליי יותר, אבל המשיך לתת לי בראש. "גם לאריק יש ילדים קטנים", אמר, "נראה לך שהוא יכניס אוגרים או כלב הביתה? גם אם מיקי תרקוד על עמוד זה לא יקרה. ומה עם שרי? אתה יודע שהיא תהיה עצובה מהחבר החדש? אני התנדבתי שנים בתנו לחיות לחיות. אני מבין בכלבים, מעולם לא הכנסתי אחד הביתה, אבל אני אוהב אותם. דע לך שהיא תהיה מאוד עצובה, בגלל השטויות שלך". 

בסדררר, איזה מאוס עם הדידקטיות שלו. פוי.

# # #
מה עוד היה לנו השבוע? הכנסת ה־23 לקראת פיזור, ביבי דורש לפתוח את ההסכם הגועליציוני. יש לו רק שתי דרישות פעוטות: שהוא יקבע את שומרי הסף: מפכ"ל ופרקליט מדינה. זה ממש לא קשור לעובדת היותו נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. זה בכל העולם ככה, שהנאשם קובע מי ינהל את מערכות האכיפה, אז למה שדווקא אצלו זה יהיה שונה? 

הדרישה השנייה היא להאריך את תקופת ההתחייבות של כחול לבן מחצי שנה לשנה וחצי, אם בג"ץ יחליט שנאשם אינו יכול להיבחר לתפקיד רה"מ. זה באמת קטנוני מצד גנץ לא לוותר גם הפעם, בעיקר הפעם, אז הוא יוותר. אבל גם אם יוותר נלך לבחירות, כי רוטציה זו מילה פסולה בבלפור. כחול לבן זו מפלגה מתה קלינית, אז נראה למישהו שביבי יפרגן להם רוטציה?

הקטע המעניין הוא של הערב לשלמות הגועליצייה בהסכם בין הליכוד לכחול לבן: אריה־גאנעב, זכאי־צדיק־תמיד. "אני נתתי את כל הערבויות, ואני נותן את כל הערבויות שזה יתקיים, ואם לא יתקיים, אנחנו ש"ס נתמוך בגנץ", התחייב האסיר המורשע, "אמרתי לו את הדבר הזה". אבל "אדון ערב" שכח את מה שהבטיח. מה כבר קרה? לא ידענו שזה יקרה? ידענו, בארדו ידענו. אי אפשר אפילו להעמיד פני מופתעים. כשבעייסק מעורבים נאשם ועבריין מורשע שעלול להיות נאשם פעם נוספת, אסור להאמין לאף אחד מהם. גנץ האמין? הציבור ישלם את המחיר. 

נגיד בנק ישראל טוען שישראל במקום האחרון ברשימת המדינות המתפתחות בתחום סיוע לעסקים. לא להאמין איזה שמאל רדיקלי זה הנגיד הזה! מתי מפטרים ומדיחים כבר את הבוגד הזה? הבנאדם טוען שלא ניתן לנהל מדינה בלי תקציב כמעט שנתיים? הוא שכח מי מינה אותו, הא? בסדרררר, כבר המאכערים יוצאים עליו. בנאדם בושה. 

אגב סיוע לנזקקים, כיפוש וגיא קיבלו את החאווה של ביבי 750 פלוס 500 שקל. אני לא קיבלתי. אפילו לא ביררתי מדוע. השלטון הרקוב והמושחת הזה, ובעיקר רה"מ נתניהו, כל כך דוחים אותי, שסכום של 750 שקל לא יפצה אותי על הגועל והבחילה. אגם הדרעק מתעסק בעיקר בגחמותיו של הראיס, והמדינה באמת על הזי"ן. מי שהקשיב שלשום לעימות הילדותי בין ביבי ליהיר לפיד, שהתמקד בעיקר בקריאות: "אבא שלך; לא אבא שלך; אבא שלך אמר; גם אבא שלך אמר", חייב להפנים שיש כאן עימות קלוש בין עבריין בפוטנציה לבין מגלומן. הצרות של הציבור כנראה לא מעניינות להם שערה בעכוז. רק האגו פעיל אצלם, וכל השאר באמת פארש. כמו עוד מגלומן, דונלד הנכד של פרידריך הגרמני, הם מתנהלים רק בטוויטר.

מיליון מובטלים? שיעשו הסבה מקצועית; בתי חולים קורסים? נסתדר, הם משקרים; חמאס שורף את השדות בעוטף עזה? נשלח את יוסי כהן הרמס"ד שיתחנן לעראברים כמו קיביצר, שימשיכו לשלם את החאווה לפחות עד סוף השנה. בחורף אינשאללה יהיה גשום, אז לא יהיו בלוני תבערה.

לביבי יש לא מעט עבדים, מאכערים וספונג'דורים, שמוכנים לשקר ולעשות הכל כדי לרצות את אדונם. הנה פרופ' אבי שמחון, היועץ הכלכלי של ביבי טוען שכדי להכין תקציב דו־שנתי תידרש תקופה של חודשים. זה שקר, לפי הצהרות ראשי האוצר. לדבריהם תקציב עד סוף השנה דורש עד חמישה ימי הכנה. תקציב דו־שנתי, עד סוף 2021, דורש עשרה (10 למתקשים) ימי הכנה. זו המציאות, אין אחרת, אבל אם אפשר לשקר לציבור, אז למה לא? נלך על זה. 

הנה עוד ספונג'דור, כמו טופז לוק, ילדון־לא־אפוי־דיו וחברו של הילד"ז, שאין לו דם בגוף ולא בושה בפרצוף, לבוא לאולפן חדשות 12 ולומר לעופר חדד: "גנץ צריך ללבוש תלבושת אחידה, ולהגיע לבית הספר". לוק, שאת שירותו הצבאי בילה כפקיד־עזר בדובר צה"ל (כמו הילד"ז שעשה את אותו ג'וב בסניף בירושלים), מסתלבט על רמטכ"ל ששירת 40 שנה, רובן כלוחם ומפקד, חווה מלחמות ופיקד בהן - לאו דווקא בקרבות על מקום בסטייקיית "פם־פם" (או "אמא" בירושלים), או עם הקומקום החשמלי הסורר במשרדי דו"צ שברחוב קפלן בתל אביב.

כל המלל הזה שמפגר ברמתו כבדיחה עצובה, נעשה בברכתו, בהנחייתו ובהמלצתו של ביבי. אין מילה או תמונה שיוצאות לטיפשורת מטעם הלשכה, שביבי אינו מאשר באופן אישי. כך אנחנו נראים, מדינה קרקס. עכשיו הכניסו גם את הגברת שרה לקמפיין. היא הודיעה לאומה שחוותה התעללות מינית (ממש!) בהפגנות בבלפור. נכון שהקטע עם איברי המין מבלונים חצה את גבול הטעם הטוב ובסופו לא השיג שום תוצאה חיובית. אבל מכאן ועד התעללות מינית המרחק רב, ו־אם.איי־בי.איי־פסיכולוגית צריכה להבין בהבדל הזה. 

גם ההגנה שלה, על בנה הבכור, הייתה בוחן מציאות לקוי. הילד"ז לא מפסיק להסריח את הרשתות בגזענות, בהסתה, בהתרסה - והלו גברת שרה, זה ילד שלא עשה כלום עדיין בחייו, למעט היותו טפיל על הקופה הציבורית. טלי קורה מבין עינייך. מאחר שהיית סגנית חתן התנ"ך, את לבטח זוכרת את פרק ב' במסכת אבות: "במקום שאין אדם, הֱיה אדם". 

היו כאלה שהזהירו אותנו לפני הרבה שנים מתסמונת ביבי, והאשמה היא בציבור שלא הקשיב לאזהרות. "איזו דרך יש לך, איזו עמדה יש לך? מי נתן לפלסטינים 13% משטחי איו"ש, אני? לא, אתה נתת להם. אבל באת לממשלה ולא אמרת את האמת. לא רק זה, באת גם לכנסת ולא אמרת את האמת. לא עדכנת את שר החוץ, לא עדכנת את שר הביטחון. הפגישות בקבינט? אחת לשבועיים או שלושה, שלא הייתה לך סבלנות לשמוע בהן אף אחד. ביבי, אריק שרון אמר עליך שאתה מסכן את מדינת ישראל. יצחק שמיר אמר עליך שאתה מלאך חבלה. תחשוב רגע: אולי יש משהו לא בסדר בערכים שלך, באמינות שלך, ביושר שלך". 

את הדברים האלה אמר יצחק מרדכי לנתניהו, בעימות טלוויזיוני בלתי נשכח, שהנחה ניסים משעל ב־1999. אז חלפו 21 שנים, הראיס אותו ראיס, רק שהציבור סובל יותר, כי ל־20% אין עבודה ללכת אליה מדי יום.

# # #
טוב, נמאס לי מבלפור וממה שהמקום הזה עושה לבטן הרגיזה שלי. אני עדיין מאמן את ניסים, "הזמיר הטורקי", בתחרות הפחתת המשקל. יש לי קצת בעיות עם הקליינט, כי בשקילת ביניים ביום שני התברר שהוא הוסיף 2.240 ק"ג, לעומת השקילה ביום חמישי. 

הייתי חייב להיות מודע לסכנה, כאשר הלכנו אליו לארוחת ערב ביום שישי. הוא שלח לי אחר הצהריים, כששנ"צתי, קליפ קטן על מה שמצפה לי על השולחן. הראיתי לכיפוש, שמיד פיתחה רעב: דג לוקוס חריף ברוטב, דוד של עלי גפן (עבודת יד) שבושלו עם צלעות מתחתיהן, דוד של כרוב ופלפל ממולא, דוד של חצילים קטנים ממולאים, מקלובה, וכמובן סלטים. 

ישבתי לידו, הוא אכל יפה מאוד, ולא הפסיק לחייך. אחרי הפירות הבת שלו הביאה עוגת קצפת וקרמל. הוא בלע פרוסה בגודל של הראש של גיא, אבל לזכותו ייאמר שהוא לא נגע בלחם. 

כל השבוע הוא הקפיד על סלטים, אבל עם גבינות שמנמנות תוצרת חוץ, דגים מלוחים וזהוווו. היו קצת טעימות של דגים מטוגנים, אבל לא נכחתי בהן, רק דווח לי על ידי המרגלים שנכחו. אני צופה עלייה מאוזנת של 4.5 ק"ג בשקילה היום. נשנה משטר אימונים, אני חייב. הטאלנט שלי זה מגרסת מזון, הכל טעים לו. 

# # #
בשעה טובה הגיע האוגר עם כלוב מפונפן. שמו בישראל, ג'ק, כך קרא לו גיא. "הוא בן אפס, אבא, רק נולד", סיפר לי הילד המאושר. "אמא אמרה שאם אטפל בו יפה, ולא אעשה שטויות, היא תקנה לי עוד אחד". 

בהיתי בו, אבל זה לא נגמר כאן. "אבא, החלטנו אמא ואני, שכאשר ג'ק יגדל ויצטרך יותר מקום, ניקח את חדר העבודה שלך. אתה הרי רק יושב בבתי קפה בעבודה שלך, אפילו אמא אומרת, אז אמא תביא לך לפטופ לקפה. אני אדבר עם דני שיסכים לך. בסדר, אבא?".

הבטתי בזאטוט הקטן. הוא גדל, הוא בלונדי שחום והוא כבר בן 8. שרק יהיה בריא וחזק מספיק כדי לשרוד בעולם הפסיכי הזה, חשבתי לעצמי. פניתי לכיפוש ושאלתי אם זו התוכנית שלה, להפוך את חדר העבודה שלי לגן חיות. 

"נראה לך, מאמי? הוא סתם משגע אותך. נראה לך שאני אתן לו לפגוע לך בהרגלים שלך?". 

התשובה היא כן רבתי. אני גבר מזדקן, היא ממש עוד לא בזיקנוזיטיס. בשביל הילד אני כספומט בגדול, אז מה זה משנה אם אהיה כספומט בלי חדר לעבוד בו?

כמו ביבי, הוא בסך הכל מניע את הכלכלה. 
 
[email protected]