שנת 2020 הוכיחה שתחזיות הן דבר מסוכן. מה שנדמה כשנה סטנדרטית בינואר מתברר כמופרך במרץ. מה שנדמה כהצלחה במרץ מתברר ככישלון ביולי. ובכל זאת, הנה תחזית: בעוד שבועיים, יומה הראשון של שנת הלימודים בבתי הספר, לא יהיה סדר ולא יהיה ארגון ולא יהיו כללים. למי שגייס השבוע לצה״ל ילד שלישי מתוך ארבעה זה קצת פחות חשוב. למי שילדיו צעירים יותר, זה בוודאי חשוב מאוד. אולי הכי חשוב. כך שכדאי כבר עכשיו לקחת אוויר על חשבון העצבים של תחילת ספטמבר. אוהו - אין ספק שיהיו עצבים. 

ראש הממשלה נתניהו מתייחס לפתיחת שנת הלימודים

מי מפחד ממה? 

המקרה של בתי הספר דומה למקרה של העסקים אבל גם שונה ממנו. הדמיון - גם במקרה של בתי הספר ישנו מתח מובנה בין השאיפה לקיים חיים כרגיל לבין השאיפה לשמור על הבריאות. השוני - במקרה של בתי הספר לא תמיד ברור שהלקוח רוצה את החיים כרגיל. האם התלמידים רוצים לחזור לכיתות, או שטוב להם בבית? האם ההורים רוצים לקחת את הסיכון, או מעדיפים שהילדים יישארו בבית? האם המורים מוכנים למפגש, או שגם להם נוח בבית? בעל דוכן הפיצה, הספר, האומן, החשמלאי - כל אלה רוצים לחזור לעבודה. התלמיד - לא בטוח.

הגל השני של התחלואה פרץ עם פתיחתם המהירה של בתי הספר. זה היה לא כל כך מזמן, אבל נראה מזמן מאוד. באותה עת נשאלו ישראלים מה לעשות כאשר מתגלה מקרה של תחלואה בבית הספר. האם לסגור את כל בתי הספר, רק את אלה שנמצאו בהם חולים, או אולי להשאיר אותם פתוחים ולשלוח רק את החולים הביתה. לא הכרעה קלה למקבלי החלטות - גם לא לאזרחים. כצפוי, ישנה הלימה בין עומק החשש מהידבקות במחלה להעדפה הנוגעת לבתי הספר. רוב מי שחושש מאוד להידבק, רוצה שבתי הספר יישארו סגורים. רוב מי שלא חושש בכלל להידבק, מעדיף להשאיר אותם פתוחים. 

כלומר, שאלת בית הספר אינה שאלה על בית הספר, היא שאלה על המחלה, תוצאותיה והחשש מפניה. היחס לבית הספר נקבע על פי היחס למחלה. כפי שאפשר לזהות בבירור בסקר בקרב הורים אמריקאים מלפני כמה שבועות. במאי, כאשר רבים מהאמריקאים עוד התכחשו לעוצמת המגיפה (בין השאר, בעידוד פעיל של הנשיא שלהם), רוב ההורים (56%) רצו להשאיר את בתי הספר פתוחים. רגיל. ביולי הממצאים התהפכו. אמריקה גילתה את המגיפה. ההורים גילו את קסם הלימוד מרחוק. רק שליש מהם רוצים שבית הספר יפעל כרגיל, הרוב יסתפקו בחלק וחלק (כמה ימים בבית, כמה ימים בכיתות), או בלימוד מלא מרחוק (28%). מה השתנה? הדאגה השתנתה. במאי, פחות ממחצית ההורים היו ״מודאגים״ או ״מודאגים מאוד״ שילדיהם יידבקו. ביולי, שני שלישים היו מודאגים (64%). באופן טבעי, רוב גדול של הלא מודאגים (74%) רוצים בתי ספר פתוחים. כמעט מחצית מהמודאגים (42%) מעדיפים לימודים מרחוק.

סקרים בנושא חינוך (צילום: מעריב אונליין)
סקרים בנושא חינוך (צילום: מעריב אונליין)

מה באמת חשוב?

האם ואיך ללמוד? זו שאלה שתלויה בחשש מהמחלה, וגם במידת החשיבות שמיוחסת ללימודים. ככלל, מערכת החינוך הישראלית לא זוכה לציונים גבוהים מלקוחותיה - אנחנו. אבל זו קביעה שצריך לסייג. המערכת לא זוכה לציון גבוה, בתי הספר דווקא כן. כלומר ההורים חושבים שהמערכת דפוקה, חוץ מבית הספר שלהם. הוא דווקא בסדר. 

זה לא לגמרי משונה. את המערכת מנהלים פוליטיקאים. הציבור לא סומך על פוליטיקאים. לא במקרה יש מתאם בין מי שחושב שמצב המדינה לא משהו למי שחושב שמצב מערכת החינוך לא משהו. לעומת זאת, את בתי הספר מנהלים אנשי מקצוע. טובים יותר או פחות, הם לא חשודים בפוליטיזציה. הם לא ״מערכת״, הם חנה ויוסי, מירי ואסתי. יש להם שם וטלפון וחשבון וואטסאפ שלא מפסיק לטרטר. 

גם הם - אנשי המקצוע - סבורים שהמערכת לא מתפקדת היטב. שני שלישים מהמנהלים רואים במשרד החינוך מטרד. גורם מפריע יותר מאשר עוזר. במקרה של הורים הסיפור מורכב יותר. המשרד פחות מעניין אותם. אין להם מגע איתו. מעניינים אותם התלמידים והמורים. מעניינים אותם הלימודים וההישגים. וככל שהם משכילים יותר, כך הם מרוצים פחות. בתי הספר לא עונים על ציפיותיהם. והתוצאה: הם שולחים את הילדים למורים פרטיים. 

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, להשכלתם ולהכנסתם של ההורים השפעה מכרעת על השקעה בלימודים. בבית המשתייך ל״חמישון העליון״ (בהכנסה, שבדרך כלל, אם כי לא תמיד, מעידה גם על השכלה) ההשקעה בחינוכו של כל ילד גבוהה פי ארבעה מזה של בית בחמישון התחתון. כמובן, כשיש יותר משאבים, יש יכולת להשקיע. אבל זה לא כל הסיפור: ההשקעה היא לא רק תוצר של יכולת אלא גם של מוטיבציה. הורים משכילים מרוצים פחות מבית הספר, ולכן מפנים משאבים לחינוך משלים. הורים פחות משכילים סבורים שבית הספר מספיק, ולכן אין להם סיבה לפנות משאבים לחינוך משלים.

מה אפשר לעשות?

הלמידה מרחוק אינה אפקטיבית. מי אומר? ההורים אומרים. רובם לפחות. אולי זה משום שאינה אפקטיבית, ואולי משום שסוף־סוף התאפשר להורים לראות מקרוב כיצד ילדיהם לומדים. בכיתה אין נוכחות של הורים, כך שאין לדעת אם הלמידה אפקטיבית או לא. בבית ההורה נכנס ויוצא, בודק ורואה. הוא יודע שהילדה לא לומדת כלום, רק בוהה במסך (וזה במקרה הטוב - כשיש מסך. במגזרים הפגועים יותר מקורונה, אצל החרדים והערבים, שיעור המסכים נמוך). 

קל להם לומר זאת, בין השאר, משום שאת הלמידה מרחוק כופה משרד החינוך, בשלט רחוק. יש אחד, השר יואב גלנט, שהפך לפני חודשיים לאיש חינוך, ובעוד חודשיים, או שנתיים, כבר יהיה משהו אחר. השר יושב, מחליט, מנחית. בתי הספר מנסים לציית. אולי זה נוח להם. ההורים מתרגזים - אבל לא על בתי הספר. הם מתרגזים על המערכת. היא שמקבלת החלטות שאינן ניתנות לביצוע. היא שמכתיבה הנחיות מבולבלות ומבלבלות שמשתנות כל יומיים. 

הנה הצעה: אם המשרד - המערכת הלא מוערכת - תעביר את ההחלטות לבתי הספר יהיה טוב יותר. קודם כל, משום שהמנהלים מן הסתם יידעו טוב יותר מה נכון ומה לא נכון לעשות בתחומם. אבל לא פחות מזה משום שלהורים תהיה כתובת להידברות. לא משרד אנונימי, מרוחק ומזולזל. בית הספר, המוערך והאהוד, הוא שיקבע, הוא שיצטרך להסביר, הוא שינווט בין הרצונות הסותרים לפעמים של הורים, תלמידים ומורים. אם כבר יש מגיפה, אולי שווה לנסות.

שר החינוך יואב גלנט מציג את מתווה החזרה ללימודים (צילום: אבשלום ששוני)
שר החינוך יואב גלנט מציג את מתווה החזרה ללימודים (צילום: אבשלום ששוני)

סטיית תקן

1. תחשיב ממוצע סקרי יולי ואוגוסט מלמד שלקואליציה הנוכחית לא צפוי רוב בבחירות, ולקואליציה של ימין־חרדים צפוי רוב (אומנם קטן) בבחירות. רק שני תסריטים יאפשרו הקמת קואליציה שאינה תחת נתניהו: האחד - אם בליכוד יחליטו שנמאס להם וידיחו את ראש הממשלה. השני - אם שתיים ממפלגות הימין־חרדים יחליטו שנמאס להן ויצטרפו לקואליציה עם המחנה היריב. למה צריך שתיים? כי כמו שהחיים הוכיחו, מחנה המרכז־שמאל מתחיל את הבחירות בגירעון של בערך 15 מנדטים של הרשימה המשותפת. אי אפשר לעשות קומבינה פוליטית שנשענת על הערבים, ולכן צריך תוספת של 15, פלוס המנדטים הנדרשים ל־60. ובמילים אחרות: מי יכול להדיח את נתניהו? בנט יכול, דרעי יכול, ליצמן יכול. 

2. הצלילה של כחול לבן נבלמה בשבועות האחרונים על 10 מנדטים בערך. אבל הבוחרים שנשארו לה מאוד לא בטוחים שיצביעו עבורה. כך שבהחלט ייתכן שעוד צלילה בדרך.

3. ולמה נתניהו קצת נרעש מההפגנות נגדו? כי רוב מבוחרי הימין תומכים בהן, וליתר דיוק, במסר הכלכלי שלהן (53%). עם המחאה האישית נגד ראש הממשלה מזדהים רק מצביעי מרכז־שמאל (שהם גם אלה שמתייצבים להפגין). 

4. גם באמריקה קשה ללכת לבתי כנסת (ולכנסיות), ובכל זאת רוב היהודים סבורים (80%) שאין לתת הקלות למוסדות תפילה לעומת מוסדות אחרים. מי יחסית בעד פתיחת בתי תפילה? האוונגליסטים. שלושה מכל ארבעה אמריקאים השתתפו בתפילה אונליין. אחד מכל חמישה אומר שגם כשהמגיפה תעבור ישתתף בתפילות אונליין. 

השבוע נעזרנו במידע ובנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המכון לדמוקרטיה, פורום קהלת, התאגדות המנהלים בחינוך העל־יסודי, עמותת חינוך ישראלי, גאלופ, פיו, סקרי כלי התקשורת

[email protected]