אין איש, ארגון או מדינה שייקחו אחריות על הזוועה שהתרחשה השבוע בביירות. ברור שאין ישראלי(ת) ויהודי(ה) שמאמינים שידינו הייתה מעורבת בזה, אך המציאות שיצרה ישראל בחודשים האחרונים מעל שמי לבנון מחייבת אותה להילחם כעת על חפותה.זוכרים שבנימין נתניהו סימן בפומבי את נמל ביירות כמתחם טילים מדויקים? את דוקטרינת הדאחיה ואת המונח "לבנון תבער" במקרה של הסלמה מול חיזבאללה?
לכך הצטרף שלשום דונלד טראמפ שפרסם כי מדובר ב"תקיפה" של המחסן בנמל התעופה בביירות, וכי הגנרלים שלו אמרו לו שזו "פצצה מיוחדת". לשמחתנו, דווקא השתלשלות העניינים מול חיזבאללה בשבועיים האחרונים מצביעה על שיקול דעת מצד הרמטכ"ל ושר הביטחון.
השבוע חיסל צה"ל חוליית מחבלים שניסתה להניח מטען בדרום רמת הגולן, ואתה שואל את עצמך כמה טיפש, נואש ומסכן צריך להיות כדי לשגר חוליה, כמו ברווזים במטווח, הישר אל חיישני המערכת. "אנו לא יודעים עדיין לקשר בין איומי חיזבאללה לאירוע הזה", מיהר דובר צה"ל להבהיר. בהמשך זוהתה החוליה כ"איראנית".
השאלה היא מדוע מיהר דובר צה"ל להתנער מהקשר בינם ובין חיזבאללה. התשובה היא מערכת יחסים סבוכה ושבירה בין צה"ל לחיזבאללה, שהודגמה באירועי החוליה שהונסה לפני שבועיים. חמושי חיזבאללה נצפו בדרכם לתקוף מוצב.
שולחיהם היו אמורים לדעת שהם נצפים בכל רגע נתון ברמה של הסלון ב"האח הגדול". כל רועה מקומי יודע שחרף תכסית הצמחייה והסלעים, החוליה תחוסל עוד לפני שתבצע תנועה חשודה, וזה בדיוק מה שקרה לחוליה שחוסלה השבוע. בתקרית בהר דב החוליה לא חוסלה כחלק מאותן הבנות שבירות בין צה"ל לחיזבאללה.
לכאורה, מעבר לירי האוטומטי הצבאי במקרי חדירה, קיים סנטימנט לאומני שאומר הקם להורגך ואידך זיל וגמור כל ערבי שנכנס לכוונת. בייחוד בימי נתניהו־נסכל־ונחסל כל איום קטן כגדול. למעשה שר הביטחון גנץ פיקח ישירות על האירוע לפני שבועיים, כשהוא מדיר את נתניהו מתהליך קבלת ההחלטות, למעט דיווחים שממילא נפלו על אוזניים סתומות ברעשים פוליטיים ומשפטיים.
אומנם עמירם לוין, לשעבר מפקד פיקוד הצפון, טוען שהאירוע היה ברמת ניהול של מג"ד, אלא שמצב נפיץ שעשוי להתגלגל לסיבוב גדול מחייב אחריות גדולה יותר והבנה רחבה יותר של כל מרכיבי הזירה: משיתוק כלכלת הצפון עד התפשטות הקרבות לשטחים ולרצועה על רקע קורונה. מבחינה זו שר ביטחון לא אמור לסמוך על הרמטכ"ל, שמצדו לא סומך על מפקד הפיקוד, זה לא סומך על האוגדונר, וזה על המח"ט, כך עד המג"ד של לוין.
הבסיס הסמוי של הנחת העבודה שמחייבת ניהול פעולה ברמה הזו אומר כך: ברגע שאין באופק איום ממשי על המדינה, וברגע שהאויב חלש ומוכה, אין טעם להיגרר למלחמה תוך ידיעה ברורה שאחרי כל סבב המצב יחזור לקדמותו. ואם האויב, במקרה הזה חיזבאללה, משחק גם הוא את המשחק הזה - אזי מנענו הרוגי חינם. מה רע? הבעיה היא שגם חיזבאללה וגם אנחנו חיים במציאות הביטחונית והפוליטית שבה נמדדים הישגי הפוליטיקאים במישור הביטחוני בשלושה פרמטרים: ממדי ההרס שנגרם לצד השני, היכולת למנוע ממנו לאיים עלינו בחימוש משוכלל, ומספרי ההרוגים.
צה"ל פוגע בקביעות בחימוש מתקדם (הגם שעל כל חימוש שנפגע מגיעים שניים אחרים), ופטריות עשן מתאבכות לשמיים במהדורות החדשות מספקות הן את הציבור והן את הפוליטיקאים בעניין ממדי ההרס.
הבעיה העיקרית היא הרוגים, עניין של מספרים מוחלטים. לפוליטיקאי, בין שהוא נתניהו ובין שהוא נסראללה, אין תשובה טובה לתת לציבור שלו למעט "אנחנו נהרוג יותר". וזה בדיוק המקום שבו ניהלו גנץ וכוכבי את האירוע שלפני שבועיים.
כמה ימים לפני חיסול החוליה שנהרגה השבוע ביקר נתניהו נטול גנץ בפיקוד צפון. אני מניח שלא זו הסיבה להחלטה לחסל, אלא פקיעת סבלנותו של כוכבי בסגנון "קיבלתם הנחה אז מדוע אתם ממשיכים".
היתוש והפיל
המציאות בצפון מול חיזבאללה מאז מלחמת לבנון 82' היא מעורב מזרח תיכוני מורכב. סוג של הסתייפות מסוגננת שבנויה על חוקי משחק ברורים כמעט ברמה טקסית. מכה שלנו פה, דקירה שלהם שם, שום דבר שמפר את האיזון שמאפשר ניהול חיי שגרה גם בלבנון גם בישראל, ובלא להיגרר לסיבוב בסגנון מלחמת לבנון של אריק שרון.
ב־2006 ניסה אולמרט לארגן תמונת ניצחון בלבנון כדי לנהל מו"מ מול הפלסטינים מעמדת "ניצחון". הרמטכ"ל דן חלוץ לא הבין מימינו ומשמאלו, והתוצאה הייתה קטסטרופת מלחמת לבנון 2.
כשעלה נתניהו, הוא הפך את איראן לאובססיה וניסה לנהל בסוריה מלחמה נגד איראן, אסד וחיזבאללה, יחד עם ארה"ב והסעודים - ונכשל. הרמטכ"לים אשכנזי, גנץ ואיזנקוט תמכו באורח עקיף בניסיון הכושל להוריד את אסד ולמנוע השפעה איראנית, אבל הפנימו את חוקי המשחק מול חיזבאללה בלבנון, וכוכבי ממשיך בדרכם.
סיבוב חילופי האש שאירע לפני שנה בספטמבר 2019 היה דוגמה קלאסית לניהול נבון של סיטואציה דומה. לאחר מספר תקיפות המיוחסות לישראל החליט נסראללה: יאללה, מחזירים מכה ליאהוד. אנחנו ניקח סיכון (ודאי) שנחטוף מכה נגדית, והישראלים ייקחו סיכון של מכה נגדית מצדנו ואז אללה ירחמו.
מדובר להזכירנו ביחסי כוחות של יתוש נגד פיל. כוכבי פקד אז, בספטמבר 2019, על ריכוז כוח מרתיע, וחיזבאללה שיגר כמה קורנטים לעבר מספר מטרות שלא פגעו באיש. מזל? צה"ל מצדו ירה כמאה פגזים שלא פגעו באיש. מזל?
אמבולנס צבאי הפר פקודה ונע בקטע דרך חשוף לשיגורים, שני הקורנטים ששוגרו לעבר נחתו אי־שם לא קרוב מספיק כדי להרוג. מזל? בהמשך הוחלט להרגיע את חיזבאללה באמצעות תעלול של פצועים מדומים כתוצאה מתקיפתו. מסוק הטיס מתחזים לנפגעים לבית החולים רמב"ם בחיפה כאילו יעני ניצחתם, שבו בשקט כמה שעות עד שתצטננו, אנחנו הרי יודעים מה קורה באמת ובטוחים בכוחנו, אבל גם אנחנו זקוקים בצפון לשקט נפשי תעשייתי ותיירותי.
ראש הממשלה ושר הביטחון דאז נתניהו לא יכול היה להבליג. הוא חשש מכך שבמשך כמה שעות תשתרר בציבור שאמור להיות מאושר־תמיד תחת שלטונו תחושה של חמיצות. תפס מיקרופון ודיווח לאומה "ברגע זה אני יכול להודיע ידיעה חשובה: אין לנו אף נפגע, לא פצוע ואפילו לא שרוט".
כעבור כמה ימים דיברר דובר צה"ל רונן מנליס את כוכבי: אף שצה"ל תקף ושיגר מאה פגזים, לא נפגעו אזרחים לבנונים, והרמטכ"ל רואה בכך הישג. בהמשך, לפי הדיווחים מלבנון, גמלנו לחיזבאללה בשיגור טיל אזהרה ממסוק שאפשר לפעיליו לברוח - בקיצור, הבנתם את הרעיון.
לא כולם. יש כאלה שמתים לדשדש בבוץ הלבנוני. למשל בצלאל סמוטריץ' (כאן 11): "יש לי מקורות בצה"ל שאומרים שזה הזמן לחסל את האיום מצפון". מלחמה כוללת? "היום, כשמצבנו טוב, אסור לעשות חשבונות של מה יקרה אחר כך גם אם זה יגרור אותנו למלחמה".
רון בן ישי (YNET) סבור ש"זו יכלה להיות ההזדמנות שצה"ל ומדינת ישראל ציפו לה", ואלון בן דוד ("מעריב") מעריך: "יש לנו חלון הזדמנויות עד כניסת ביידן לבית הלבן שבו אנחנו נעצב את המציאות בלבנון ולא נתמסר לתכתיבים של חיזבאללה". באמת? לא עדיף ללכת על הפסקת אש פורמלית ריבונית שלנו מול חיזבאללה לפני שניכנע לתכתיבים של ביידן?