אני זוכרת איך ישבתי בישיבה מזרחית על השטיח הפרסי של ספריית בן יהודה בחולון וחיכיתי לה. אמרו שהיא תקריא את אחד מספריה ואחר כך נוכל להצטלם איתה. ברגע שלפני היציאה מהבית, אבא שלי השמיע קול עצוב ואמר “אוי ואבוי לנו, אין פילם במצלמה!". “אז אי אפשר להצטלם? בטוח?", שאלתי אותו, הרבה לפני עידן הסלולריים והמצלמות הדיגיטליות. “לא נורא, יש לך זיכרון טוב", התערבה אמי, “תזכרי אותה בו". קיבלתי ברצון ובחיבוק את המחמאה מאמי, אחזתי בידה וצעדנו אל הספרייה שאליה רשמה אותי ב־60 השקלים שחסכה במשך זמן לא מבוטל.
הייתי רק בכיתה א' וכבר ידעתי קרוא וכתוב על בוריים. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, וכשהתחלתי ללמוד בבית הספר וגיליתי שספרים הם לא רק איורים צבעוניים וקולות משונים שמתאמצת לעשות הגננת - הבנתי כי עולם שלם נפרש בפניי. עוד ועוד ילדים הגיעו אל הספרייה, זה היה יום חם מאוד, ואמי הוציאה בכל כמה דקות בקבוק עם מיץ פטל מתיקה והפצירה בי לשתות, למורת רוחה של הספרנית, שלא הסכימה להכניס מאכל ומשקה לספרייה.
ילדים נדחקו ונדחסו שם, עד שבשלב מסוים עצרה בגופה הספרנית הקפוצה את שאר הילדים ואמרה שבשבוע הבא תגיע שוב הסופרת ולהיום לא נשאר מקום. אף הורה לא התווכח איתה, זה היה כשדרך הארץ עוד לא נעלמה מעינינו וידענו לקבל עלינו את הבשורות גם אם הן לא מצאו חן באותו הרגע.
פתאום שמעתי מחיאות כפיים, אמהות עם פילם במצלמות צילמו מיד את הסופרת־משוררת. הבטתי על אמי, ראיתי שפניה מעט נחמצו, הרי הכינה את אבי שבועיים קודם לכן ואמרה שהיא מתכוונת לקחת אותי לפגוש את הסופרת הזו ושיקנה פילם, אבל הוא התעטף בחסכנותו ועשה עצמו שוכח מזה. היום, כשאני נשואה בעצמי, אני יכולה לקרוא לזה אלימות כלכלית, אבל מפחדת להיכנס לנישה הזו בכלל, יש מספיק כאבים בעולם, לא צריך עוד.
חייכתי אל אמי כדי להרגיע אותה והבטתי בסופרת. היא הייתה ג'ינג'ית עם תסרוקת פטרייה, וכשאמרה “שלום, ילדים", התאהבתי בה מיד, אפילו לפני שהציגה בפנינו את הספר שממנו היא הולכת להקריא. הספרנית פילסה את דרכה בין רגלינו הקטנות וביקשה את רשותה של הסופרת להציג אותה. “זה לא הכרחי", אמרה המשוררת בצניעות, אבל הספרנית התעקשה וכמו מחדשת לנו משהו שהיה ברור מאליו אמרה: “ילדים וילדות נכבדים ונכבדות, ספריית בן יהודה בשיתוף המחלקה לתרבות של עיריית חולון, גאים עד מאוד לארח את הסופרת, המשוררת והיוצרת הנהדרת, סמדר שיר". אף אחד מהילדים לא מחא כפיים, כולנו הבטנו על הספר שהחזיקה בידה ונדמה היה שלא שמענו את הספרנית. ההורים כן מחאו כפיים וכמה שניות מביכות אחר כך הצטרפנו אליהם גם אנחנו.
אולי טעתה אמי וזיכרוני הוא לא אבסולוטי, כי אני באמת לא זוכרת מה הקריאה לנו סמדר, אבל נשביתי בה, הרוך בקולה, החיוך שבו דיבבה את כל אחת מדמויותיה, והנמכת הטון כשהציגה דיאלוג בין אמא לבתה הקטנה כבשו אותי עד שרציתי לשבת על ברכיה, להכניס אגודל לפה, מנהג שממנו נגמלתי בעל כורחי רגע לפני הכניסה לבית הספר, ולהקשיב לה עד הנצח. אני יכולה להישבע שלפעמים הביטה לי ישר בעיניים ובדיוק כמו בהופעה של הופה היי, כמה שבועות לפני כן, כשיגאל בשן ז"ל הגיש לי את המיקרופון כדי לצעוק “היי!" אחרי ה"הופה", ידעתי כי דפיקות הלב המואצות אומרות לי משהו, במה וכתיבה או כתיבה ובמה, אז לא חשבתי על זה יותר מדי.
אהבתי אותה את סמדר. ביום שבו הבנתי כמה האמהות קוראת לי והחלטתי שאני מנסה להיכנס להריון, התחלתי לשמוע את שני השירים הפנומנליים שכתבה “חיים שלי" ו"אתה בלבי" בלי הפסקה בדרך לכל בדיקה, רופא פרטי או צילום שיספר למה כל כך קשה להיכנס להריון. אף על פי שאז ההורמונים טרם נגעו בי, פרצתי בדמעות גדולות ודמיינתי אותי ואת הקטן בחדר הלידה. משהו באהבת הילדים הבלתי אמצעית של האישה הזו כבש ויכבוש אותי לנצח, אני מניחה.
לא אבוש ולא אשקר, כי אין בשביל מה וזה לא מועיל לאף אחד. לא מזמן התראיין המאייר המדהים של הטור שלי ובכלל (אורי פינק) לאחד העיתונים וציין שהוא אוהב מאוד לאייר את הטור שלי למרות ההבדלים בינינו. הוא ציין שאני ימנית, מזרחית ומסורתית. אין לי טענה על כך, אני מניחה שזה מה שמסיקים מהטורים שלי, הרי אף פעם לא הפלגתי פה בשבחים על האויסטרים שאליהם אני מכורה בכל ביקור בפריז, על לילות האהבים הרבים שהיו לי טרם התמסדתי לאהוב לבי. שמעתם לא פעם גם על אהבתי לגבאי, ללפיד וכן, גם לביבי ולגנץ. כתבתי פה ואף על פי כן ולמרות הכל עדיין מקטלגים אותי. ניחא, אני יודעת שבמקרה הזה אין שמץ של כוונה רעה, רק טוהר ואהבה, אבל במקרים אחרים, הקטלוגים האלו קורעים לי את הנשמה ומכאיבים עד מאוד.
בשישי האחרון כתבה השחקנית המוכשרת נלי תגר שהיא חוזרת לעבוד ולהופיע, ולמה? כי ראתה המון מתפללים ברחבת הכותל בתשעה באב, אם להם מותר, מותר לכולנו. הרבה לפני תשעה באב פרצו הפגנות המוניות, מרובות אנשים, צפיפות, זיעה וקורונה ברחבי הארץ, ובאליטה כמו באליטה, אף לא מילה. היא יכולה לחזור לעבוד והייתי אפילו מעודדת ואולי קונה כרטיס, אבל השנאה העיוורת הזו, שאם לדתיים מותר אז גם לי, מרתיחה אותי עד כלות.
כשהעזתי להגיב שם, אני מודה, מתוך כעס, ולא תגובה שאני גאה בה מאוד, ההודעות בפרטי לא הפסיקו להגיע. קראו לי ביביסטית (כרגיל), בבונית, מזרחית מחמד ועבד נרצע, אחר כך נתקלתי בעוד פוסט של איזו מופרעת שכתבה שרוב הילדים הנשכחים במכונית הם בנים ובנות של אלו שמצביעים לימין, אחר כך ראיתי את התגובות המזעזעות של לה פמיליה, תמונות של ביבי בתור היטלר ואת עם ישראל הולך ודועך ומאבד כל צלם אנוש ואהבת אדם שפעם הייתה תנאי הכרחי כדי להשתקע פה.
אבל יותר מכולם, ואולי תצחקו עליי, כאב לי הפוסט שהעלתה סמדר שיר: תמונה של שלט שנתלה ברחוב ובו נכתב “יאיר ילד זין". ולמה? כי היא מעל זה, וכי שלטים כאלו יש בשפע ברחבי תל אביב הדמוקרטית, ורק המחשבה על ילד בשם יאיר, שלמד לקרוא מהר כמו שאני למדתי, ובדרך מבית הספר או ממגרש המשחקים יפגוש בשלט הזה יחד עם חבריו ויהפוך ללעג ולקלס, גמר אותי.
ודווקא את? שאוהבת את הילדים כל כך? הדמות שאת חיבוריה, שיריה וספריה אקריא לילדיי כך או כך? משהו נשבר בי, וזיכרוני הטוב לצערי יהיה לי לרועץ ואת זה אזכור לעוד זמן רב קדימה. אתם יודעים, אני לא שופטת, במלחמה כמו במלחמה, קשה לראות אחים נלחמים ולא ליטול חרב משוננת ולצאת אל הקרב, לעמוד לצדם, אבל מתי יתפזר העשן החונק כל כך ומישהו יחזיק עלה של זית ויגיד “עכשיו זמן פיוס"? הטובים שבנו נופלים, אין ערכים, הכל מותר, הפרות הקדושות מזמן נשחטו, וכל מי שלא מיישר קו עם מה שב"מודה" עכשיו הופך אוטומטית לאויב מכאן ומכאן.
בסוף ההקראה, כשמחאנו לה כולם כפיים, ניגשתי אליה ונגעתי בידה. “גם אני רוצה להיות כמוך", העזתי ואמרתי לה. “את תהיי כל מה שאת חולמת עליו", חייכה אליי וליטפה את ראשי. זה היה נעים ומעורר ממש כמו לגלות, 23 שנה אחרי, שכמה שעות אחרי שפרסמה את הפוסט - מחקה אותו. אני לא טועה באנשים, ולב טוב תמיד יישאר במקום הנכון, גם בעתות מלחמה ודם.