מופע יחיד: פרופ' גמזו לא החמיץ את ההזדמנות להשאיר רושם ראשוני

1.
לראשונה מאז פרוץ משבר הקורונה ובאיחור של מספר חודשים, שבהם אבד אמון הציבור בממשלה והעומד בראשה, נראה שישראל עולה על מסלול ארגוני ומקצועי נכון של ניהול המגיפה. אל החלל הענק ואל כמעט אפס המנהיגות בעניין הקריטי הזה נכנס פרופ' רוני גמזו, והפך בן לילה למנהיג עם 100% תמיכה.

גמזו לא החמיץ את ההזדמנות הראשונה להשאיר רושם ראשוני. הוא נענה, לא ביקש דבר, קיים אין ספור פגישות, רתם את כל הפרופסורים והדוקטורים "המתוקשרים" אל "קבינט המומחים" שמייעץ לו. הוא קבע אסטרטגיה וקווים מנחים לניהול, התייצב מול הציבור, לקח אחריות, הפגין ביטחון עצמי ואמונה, וגם יכולת לקיים הסברה חיונית לציבור בגובה העיניים.

במישור הפרקטי "סייע" גמזו לנתניהו ואדלשטיין להעביר אחריות וסמכויות לפיקוד העורף. את מה שנתניהו סירב לתת לבנט וגנץ, לקח ממנו גמזו והעביר כמתבקש. אני בטוח שנתניהו, שאוהב לנצח לבד, כמו גם אדלשטיין וגנץ שהיוו בעל כורחם תפאורה למופע היחיד, הבינו את שהבנתי אני: בן לילה נולד כאן כוכב ומנהיג, ושהם זקוקים לו יותר מאשר הוא להם. הכוח שלו והיכולת לבצע ולגבור על כל שיקול פוליטי יגיע מהציבור, מראשי הערים, מראשי המשק ומהתקשורת. הוא יהיה הסמכות, הוא יהיה הפוסק. כך לוקחים סמכות, ככה לוקחים אחריות.

מינוי "פרויקטור לאומי" מיועד כעת רק לתחום הרפואי והבריאותי ופחות לנגיף הכלכלי־חברתי. אם תוכיח הממשלה את המשך אוזלת היד והסחבת גם בתחום הזה, נידרש גם ל"פרויקטור כלכלי" שיידע לגבש ולתאם גם את "חבילות העזרה הראשונה" של הנשמות לעצמאים, למובטלים ולסקטורים השונים וגם תוכנית רב־שנתית להלוואות, תוכניות הכשרה והסבה מקצועית להתאוששות ולצמיחה. וכך, מפרויקטור לפרויקטור, תלך ותצוף השאלה - מי בכלל צריך ממשלה?

ואזהרה בחינם לפרופ' גמזו: ככל שתצבור אמון והישגים - כך תפרח התמיכה הציבורית בך. ברגע שהפוליטיקאים יזהו שאתה מכוון את זה לדיבידנד פוליטי, הם יכניסו את שמך לסקרים (עם גדי איזנקוט ובלעדיו). אל תתייחס לזה, תתעלם ותישבע לעצמך ולנו שאתה לא מוריד ולו לשנייה את קשר העין עם המטרה העיקרית: להיערך, לעבור את החורף בשלום ולחיות עם הקורונה עד יבוא חיסון.

2.
גם כשאזרחי ישראל נאבקים במגיפה וכשהם מלאי חרדה ואי־ודאות בענייני פרנסה וכלכלה, מסתובב ראש הממשלה עם רעיון העוועים שלו להיפטר מכחול לבן, לקחת את המדינה לבחירות ולנסות להקים ממשלה שתציל אותו מאימת הדין. גם גורמים בליכוד וגם בכחול לבן, כמו גם ראשי הסיעות החרדיות, מבינים היטב לאן מועדות פניו של נתניהו, והשאלה היא אם יצליח לממש את זממו, ואם יציב את השיקול האישי שלו לפני המדינה גם בעת הזאת. כוונתו היא לפרק את הממשלה והכנסת על רקע התקציב. אם יגיעו להסכמה בעניין הזה - ימצא תירוץ אחר.

בינתיים נתניהו מאבד אחיזה בסיעתו בכנסת וברחבי הליכוד. הוא עדיין חזק, אבל לא כמו בעבר. העובדה שח"כ כמו שלמה קרעי יוצא נגד "קולט הברקים" התורן, יו"ר הקואליציה מיקי זוהר, מלמדת שאין בעל בית. בחירות כעת יהיו אסון לישראל, אף שישנם הטוענים לטובת נתניהו באומרם שממשלה פריטטית היא אסון וטעות שצריך לתקן. נתניהו רוצה בחירות לפני סוף החורף, לפני ההשפעות הכבדות של הקורונה, ואם אפשר לפני הבחירות בארה"ב. עד עכשיו הוא תמיד הצליח. הפעם, לטובת כל אזרחי המדינה, אני מקווה שייכשל ולא יגרור אותנו לגיא ההריגה.

אגב, ככל שחולפות השנים, מתברר שמלחמת לבנון השנייה (שהופקו בעקבותיה לא מעט לקחים), הייתה בכל זאת אפקטיבית מאוד וסיפקה לישראל שנים ארוכות של הרתעה שעמדה במבחנים לא פשוטים, כמו גם כללי משחק שנשמרו בקפדנות. אבל ההתפתחויות בזירה הצפונית מחייבות את ישראל לשנות את כללי המשחק על מנת לשמר את חמשת האינטרסים הביטחוניים שיש לה בצפון: לשמור על חופש הטיסה ואיסוף המודיעין בשמי סוריה ולבנון, למנוע התבססות צבאית איראנית בסוריה ובלבנון, למנוע מעבר נשק שובר שוויון מסוריה לידי חיזבאללה, לעכב את פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולעשות את כל אלה בלי להתעמת עם הרוסים שנוכחים בסוריה.

גם לאיראנים, גם לסוריה וגם לחיזבאללה יש פנקס פתוח וחשבון עם ישראל, אולם אין ביטחון שנסראללה יסכים שהאיראנים והסורים ילחמו עד טיפת הדם של הלבנוני האחרון. ככל שניתן להעריך, גם לישראל וגם לחיזבאללה אין שום עניין לדרדר את המצב ולהיכנס למערכה רחבה, ולמרות זאת ישראל בדבריה ובצבירת הכוחות בגבול הצפון מאותתת לנסראללה שאם יפגע בישראל ויגיב באופן לא מידתי - רק ישראל תחליט מתי והיכן צה"ל יעצור.

לניהול המשבר בתנאים המורכבים הנוכחיים, גם אצלנו וגם בלבנון, דרושים שחקני שחמט מיומנים, ובינתיים בעניין הזה גם נסראללה וגם נתניהו הם כאלה.

4.
אני כותב את השורות הללו ערב ט' באב, כאשר התחושה של מלחמת אחים מעולם לא הייתה מוחשית יותר. התחושה היא שהרצח הבא כבר מסתתר מעבר לפינה והכתובת זועקת מן הקיר. היא כתובה בדמם של אלה שנפצעו השבוע ברחובות תל אביב.

אדי הדלק וחומרי התבערה מרחפים מעל לראשינו ומאיימים לכלותנו כמדינה וכחברה, ואני תוהה על מה ולמה? כולנו יחד מאותגרים כאן על ידי המגיפה, כולנו מתמודדים עם קשיים וחרדות לפרנסה, כולנו לוטשים עיניים בדאגה לשלום תושבינו וחיילינו בגבול הלבנון ובגבול עזה, כולנו כאן ביחד ברחובות, בפקקי התנועה ובמחלקות הפנימיות.

מי עשה לנו את זה? מי שולח אותנו ובשם מה לשלוח יד איש באחיו? כל אדם, מכל קבוצה פוליטית ועם כל דעה לגיטימית, יכול לחוש את הסכנה המרחפת באוויר, ברחובות, בכיכרות, בתקשורת, ברשתות החברתיות ובעיקר בהתבטאויות משולחות רסן של פוליטיקאים. ועל מה בדיוק אנחנו מוכנים להרוג האחד את השני? האם נתעשת בטרם פורענות וניקח את גורלנו בידינו? ימים יגידו.

5.
כנער שגדל והתגורר בשיכון הצמוד לאצטדיון יד אליהו, הייתי מוכר בייגלה או תירס בכניסה למגרש (2 בייגלה עם זעתר בתוך עיתון ב־15 אגורות), וכשהסחורה הייתה נגמרת, נהג הסדרן להכניס אותנו למשחקי הליגה של מכבי ת"א. השבוע, לאחר 45 שנה, חזרתי לראשונה למשחק כדורסל באצטדיון שהפך להיכל וצפיתי במשחק האליפות.

בחודשיים האחרונים ליוויתי את מנהלת ליגת הכדורסל במאמציה לקיים את המשחקים גם בתוך התנאים הרגולטוריים הקשים וללא קהל. רק לשחק. ישראל הייתה בכך לאחת משלוש ליגות בעולם שהמשיכו לשחק, וזהו כבוד גדול לקבוצות, לשחקנים ולליגה, וגם לממשלת ישראל ולמשרד הבריאות והספורט. ואני? אני חושב שנדבקתי בכדורסל ואמשיך לפקוד את היכל נעוריי ביד אליהו.
בריאות איתנה ושבת שלום.