אני מביט בראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהוא נושא דברו אל אזרחי ישראל, ושואל שוב ושוב את עצמי: מניין לו כל תעצומות הנפש הללו? הוא מופיע מזוקק, גם מאפשר שאלות של עיתונאים. אומר את אשר הכין מראש למעמד הטלוויזיוני המתוקשר, ריטואל החוזר על עצמו מדי כמה ימים, מנסה לשכנע, להסביר איך הממשלה מתמודדת עם הקורונה. נאומו קולח, שוטף, רהוט, כל מילה מחושבת, שפת גופו משדרת את חומרת המצב, ניסיון כמעט נואש לרכוש את אמון כלל הציבור. אין אורטור כבנימין נתניהו, מדבר אל הציבור בנימת שכנוע, בטון המתאים. האין זה קצת מאוחר מדי?
בשעה שהוא נושא דברו לאומה, מתעלם נתניהו לחלוטין – כך נראה - מכל רעשי הרקע, העולים מההפגנות הסוערות ליד ביתו. השלטים המחרפים שמניפים מפגיני השמאל והמסרים המאיימים, הנאצות המוטחות בו בתקשורת – זו כבר אינה ביקורת. זו שנאה מלווה באיומי רצח. הוא מודע למתקפות הגסות, לטענות נגדו – ואינו נרתע. איש בודד בצמרת.
אתה מביט בדמות הנשקפת אליך מן המסך, האיש שהתקופה כל כך מזוהה עמו, שמדבר באופן שקול וענייני, בקור רוח, על המלחמה שהוא מנהל במגיפה, ותמה: האם שפת גופו מסתירה מה שמתחולל באמת בקרבו פנימה? והרי האיש הזה, המנהיג את ישראל כבר 11 שנה ברציפות, מותקף כל יום, כל שעה, בתקשורת. עיתון “הארץ” המהוגן כביכול מקדיש כמעט את כולו לגידופי רחוב נמוכים נגדו. בעודו מנהל את המאבק בקורונה, נמצא נתניהו גם בעיצומם של מאבקים פוליטיים גואים, גם בממשלתו שבה כל שר “פותח פה”, גם במפלגתו הרוחשת ומחוצה לה, וגם במאבק משפטי חורץ גורל.
ישראל מנוסה במלחמות באויביה, שגם בעצם הימים האלה מאיימים בהסלמה מחודשת. בכל המלחמות היה העם מאוחד מאחורי ממשלתו. רק לאחר שהוסר האיום, צצו השאלות, קמו ועדות החקירה. הפעם זוהי מלחמה שונה. ספק אם מנהיג אחר היה מתמודד עמה טוב יותר. אויב נסתר תוקף את תבל כולה. אין זו מלחמת בזק, סופה אינו נראה באופק. הצלחת המאבק תלויה בין השאר באמון שנותן הציבור במנהיגיו, וספק אם יש כזה. זוהי מלחמה שבה אין העם מאוחד מאחורי הנהגתו.
אני מכיר את נתניהו מילדות, את בית גידולו האידיאולוגי, עקבתי אחר ראשית נסיקתו. ידעתי את שאפתנותו הכוחנית מאז ומתמיד, שהובילה אותו אל הגה המדינה. היום אישיותו והתנהלותו הן כספר הפתוח לכל. ועדיין, אחרי כל הספרים שנכתבו על אודותיו, הטיפול המחמיר בו באולפני החדשות, הטור הקבוע נגדו של בן כספית, נאומי בוגי־בוגי, הבוץ והרפש המוטלים בו על בסיס יומי, יחד עם גלי ההערצה והאהבה מצד תומכיו הנלהבים ובוחריו - נותרו אין־ספור תמיהות. ממה הוא עשוי? מה מניע אותו? הכיצד אינו נשבר? מהיכן לו הכוחות הנפשיים? העמידה בלחצים הבלתי אנושיים המופעלים כלפיו? ושאלת השאלות - לשם מה לו עוד כאב הראש הזה?
אלה הן תהיות שרק ביבי עצמו יכול להשיב עליהן. והוא אינו מראה סימנים כלשהם של נכונות להסיר ידיו מהגה השלטון. גם בלי הקורונה, בלי המשפט שבפתח, בלי מאמרי השטנה והגידופים ברשתות, בלי הביקורת הקשה, הלגיטימית, אדם אחר במעמדו היה לבטח אומר לעצמו: עמדתי בראש הפירמידה די והותר זמן, אעשה מעתה לעצמי ולביתי. זה לא ביבי. יסבול – אך לעולם לא ירים ידיים.
הגם שמועד סיום כהונתו נקצב עם כינון הממשלה הנוכחית, וייתכן שאף יוקדם בעקבות מערכת בחירות מוקדמת, נתניהו מתנהל למען שרידותו הפוליטית כמי שזו הפעם הראשונה יוצא לכבוש את צמרת השלטון. אינו יודע שובע שלטוני, אינו מסמן יורש. נלחם כארי על מעמדו הפוליטי, תוך גילויי חשדנות ואדישות – ולו למראית עין - כלפי גילויי המשטמה החריפים. ואולי זהו סוד שרידותו ומאבקו הבלתי נלאה. ככל שיענוהו, כן יפרוץ, כן ירבה, כן יתחזק. הוא והליכוד. השאלה היא עד כמה מצב עגום זה במדינה, מלווה בקרנבלי רחוב מעורטלים, יכול להימשך, כאשר גם בקרב תומכיו הנאמנים כבר מתגלים סימני שובע משלטונו הממושך.
לא המפגינים, לא האנרכיסטים ולא מאמרי הרפש יפילו את ראש הממשלה. ספק גם אם המשפט יציב מכשול להמשך דרכו. הוא ולא גמזו, הוא ולא חזי לוי, יוסיף להיות בחודשים הבאים מי שינצח על הקרב נגד הקורונה, על היבטיה הבריאותיים והכלכליים. אבל גם מנהיגות גדולה סופה להגיע אל סוף דרכה, גם כשהיא בשיאה. ואולי עדיף לנתניהו שיניח מרצון את המפתחות על השולחן? כשזה יקרה, וספק אם זה יקרה בקרוב, או אז תתחיל להיפתר באמת חידת ביבי.