מאפייני הפריפריה הרחוקה - שהיו מושג ערטילאי עבור מרבית הציבור השבע שחי במרכז הארץ בנעימים ובעושר רב, בהשוואה בינלאומית, במשך כמעט שני עשורים - פרצו למרכז הארץ. פריצת האי מותירה שובל של קורבנות בתחום התעסוקה, האבטלה והביטחון האישי ובעיקר - אי־ודאות בנוגע לעתיד שהתערפל. שיעורי האבטלה הגבוהים, שאפיינו במשך עשורים את הפריפריה והספר, פלשו כבאבחת חרב למרכז הארץ וליישובים חזקים, שהיו רחוקים שנות דור מהגל העכור שמכסה אותם עתה.
זה מביא לתסכול, לתהייה ולהפגנות. חלקן מוצדקות, בגלל התסכול שנובע מכך שנהיה קשה לפרנס את המשפחה, בגלל בלבולם של מסעדנים שנמאס להם מהאסור ומהמותר, בגלל עובדים בתעשיית הפנאי והתרבות שמבינים שהענף שלהם יושבת עוד חודשים קדימה. ולצד כל אלו, הפגנות שונאים כרוניים של בנימין נתניהו או הפגנות פראיות של אנרכיסטים שמספקים לצעירים תעסוקה מרתקת בלילות, בעת שבלאו הכי אין תעסוקה.
במשך עשרות שנים היו דיווחים על סגירת מפעלי מזון וטקסטיל ביישובים בצפון הארץ, על צמצום פעילות של מפעל תעשייתי זה או אחר בדרום הארץ בתחום הקרמיקה או הטקסטיל, על סגירת והעברת מפעלים ישראליים לסין ולמדינות אחרות, בגלל העלות הגבוהה של כוח האדם בישראל, ובעיקר בשל ייסוף השקל הנמשך. חזינו בשריפת צמיגים מול מפעלים נטושים, בזמן שהסתדרות עזרה בעיקר לאיגודים מקצועיים חזקים ועשירים.
מעטים במרכז הארץ התעניינו באוכלוסייה החלשה הפריפרית, שנמצאת בשולי החברה ולא הצליחה להביא למרכז הדיון הציבורי את התסכול של ההורים שנזרקו ממפעלי תעשייה לאחר עשרות שנות עבודה (ומכאן, הדרך לכך שבניהם לא יוכלו לרכוש השכלה גבוהה במוסדות החינוך התחרותיים ולא יצליחו להגיע ליחידות כמו 8200 - יחידת העלית הטכנולוגית של הצבא שמבטיחה פרנסה בשפע לאורך שנים בשוק האזרחי לבניהם של החזקים - הייתה קצרה).
הטבלה לא משקרת
תושבי תל אביב, בעלי הדירוג הסוציו־אקונומי הגבוה 8, די מתוסכלים מכך ששיעור האבטלה בה עלה בחודש אפריל ל־25.2% לאחר 2.7% שהיו בחודש פברואר השנה (לפי הנתונים של שירות התעסוקה), לעומת באר שבע, שלה דירוג סוציו־אקונומי 5, ובה שיעור האבטלה זינק ל־24.4% לאחר 4.5%, בהתאמה. זה ממש מרגיז את תושבי תל אביב שלפתע הפריפריה, הרגילה לדיכוי, הגיעה לפתחם.
התל אביבים בילו בחו"ל בממוצע 13 יום בשנה, לעומת תושבי באר שבע, שבילו 4.7 ימים בשנה מעבר לים. אחוז האקדמאים בתל אביב הוא 44.2% ובבאר שבע - 25.5%, אז בטח "לא מגיע" לתל אביבים לחוש את תחושת השפל של הפריפריה. הם הרי מורמים מעם, הם חייבים להפגין, ואולי להשתמש במילים ובאמירות גסות, שיוחסו בעבר רק ל"אחרים", ה"לא מתורבתים", הנלעגים בתמונות המשודרות בידי כתבי טלוויזיה שנשלחו לסקר את "האחר" מעבר להררי החושך התרבותי.
תל אביב אינה לבדה. הנה רמת גן, עם דירוג סוציו־אקונומי 8, שבה שיעור האבטלה האחרון המתוארך לאפריל נסק ל־26.4%, לעומת 2.4% בפברואר. ומולה שדרות, עם דירוג סוציו־אקונומי 5, שבה קפץ שיעור האבטלה ל־25.4% לאחר 4.2%. זה ממש מתסכל את תושבי רמת גן שבכלל משווים אותם לשדרות. ברמת גן, 18% מהציבור משתכרים כפול ויותר מהשכר הממוצע במשק, לעומת שדרות, עם 6.4% בלבד. וחוץ מזה, ברמת גן הקפידו לא להיות מטופלים ביותר מדי ילדים: רק ל־4.2% מהמשפחות יש ארבעה ילדים ויותר, לעומת שדרות, שבה 12.1% מהמשפחות הן עם ארבעה ילדים ויותר. בטח שלא מגיע לתושבי רמת גן עכשיו, פתאום, להיות בסל אחד לצורך השוואה עם תושבי שדרות, שעליה שמעו רק במהדורות החדשות בטלוויזיה - עת הופצצו בתיהם של התושבים שעמדו באומץ להגן על הגבול הדרומי של ישראל.
בחיפה אין הפגנות לפי שעה. זהו אחד מאזורי התעשייה הכבדה של ישראל, בעיר ובחוצות המפרץ. התעשייה לא ממש נפגעה בגל הקורונה הנוכחי, ההגבלות עליה היו מעטות גם בגל נגיף הקורונה הראשון, ויש סיכוי למצוא עבודה במפרץ, אפילו שבחיפה, עם הדירוג הסוציו־אקונומי 7, שיעור האבטלה עלה ל־25.2% לאחר 3.4% ערב פרוץ המשבר. בחיפה ממוצע שנות הלימוד של האוכלוסייה עומד על 12.7 שנים, ואחוז מקבלי הבטחת הכנסה והשלמת הכנסה הוא 6.6%. לעומת זאת, בהרצליה עלתה האבטלה ל־24.6% לאחר 2.2% טרם הקורונה. מספר שנות הלימוד בה הוא בממוצע 13.2, ושיעור מקבלי הבטחת הכנסה והשלמת הכנסה הוא 1.6% בלבד. זה ממש מסתכל לחשוב בכלל שיש מקום להשוות את תושבי הרצליה לחיפה, המזוהמת בחלקיקי אוויר תעשייתי העלול לסרטן, לדעת חלק מהמומחים. ברור כי הכעס בהרצליה צריך להיות רב יותר, לחיפאים ככל הנראה אין זמן להפגין. הם עסוקים בבנייה ובתעשייה, בונים את העתיד.
באקה אל־גרבייה, עם דירוג סוציו־אקונומי של 3, ספגה זינוק באבטלה ל־28.3%, לעומת 4.1% בפברואר. כ־62% מהאוכלוסייה בני 15 ומעלה הם בעלי הכנסה מעבודה, ול־44% מהנשים בנות 25־54 אין הכנסה מעבודה. ממוצע שנות הלימוד בבאקה אל־גרבייה הוא 11.8 שנים. להשוות אותם לתושבי מבשרת ציון, שם שיעור האבטלה עלה מ־2.6% ל־23.6%. בתחומי מבשרת, 75% מהאוכלוסייה מגיל 15 ומעלה הם בעלי הכנסה מעבודה, ומספר שנות הלימוד בממוצע הוא 13.1. בקרב הנשים בנות 25־54 בה, רק 11.8% הן חסרות הכנסה מעבודה. וזה כבר ממש "לא לעניין". לא אכביר מילים בהשוואות שאפשר לפרוש לעיונכם. ברור כי הציבור מרגיש שעניי עירו קודמים.
עוני, הזנחה תקציבית מכוונת (גם מצד האליטה השולטת באגף התקציבים), הזנחה של מערכת הלימוד ביישובים החלשים, השארה של הארנונה שנגבית מהעסקים ומגופים ממלכתיים וציבוריים, שמשלמים בעין יפה דווקא לרשויות החזקות, בלי לחלקה לרשויות החלשות הנזקקות והמשוועות לתקציבים (אולי כדי להעלות את רמת מערכת החינוך והעזרה הסוציאלית בתחומיהן) והקצאה נמוכה לבריאות הציבור ולנגישותו לטיפול רפואי - כל עוד היו כל אלו רחוקים מהעין ומהלב של המרכז השבע, הם היו ססמאות סרק של פוליטיקאים ופוליטרוקים.
היסטוריה של מחאה
עכשיו, לראשונה מאז קום המדינה, המרכז העשיר והנהנתן, זה שידו הייתה פתוחה עבור עצמו וקפוצה לאחרים, לפתע מרגיש הלם ותחושת משבר, אי־ודאות, חשש לעסקים, הפסדים, תסכול, כל מה שהיה מנת חלקם של ה"אחרים" במשך עשרות שנים. אז מה עושים? יוצאים להפגנות, בונים ססמאות קליטות, הופכים לדרשנים ולאלימים. חלקם של המפגינים, אולי, הם בניהם או נכדיהם של מי שקראו "מרוקו סכין" למרוקאים, על שגילו תסכול וזעם עם בואם לארץ ציון הנכספת באמצע שנות ה־50 - והבינו מהר מאוד כי נועדו להיות שואבי מים וחוטבי עצים.
הצפון־אפריקאים הפגינו את תסכולם נגד השלטון המתנשא, האחר, הממסדי, הסכסכן, היהיר והמזלזל, שהשתמש בשנת 1959 במשטרה, תוך גיוס אחיהם לשם כך, כדי לדכא מהומות בוואדי סאליב בעיר התחתית בחיפה.
לאחר שנים אחדות נעשה מאמץ דומה לרסק את תנועת המרי של "הלא נחמדים", כפי שראש הממשלה דאז גולדה מאיר כינתה את הפנתרים השחורים. הפנתרים מרדו בשנת 1971, ובהמשך יצאו נגד הממסד האטום והפרוטקציוניסטי, שכשל גם במלחמת יום כיפור בשנת 1973, עד שהופל לבסוף במהפך הפוליטי של 1977. למנהיגי תנועת הפנתרים הודבקה תווית של עבריינים, ובהיעדר רשתות חברתיות ותקשורת עצמאית, נעשתה הפריצה לתודעת הקהל בהפגנות קשות מול השוטרים והפרשים ששעטו לעברם ללא רחם בכיכר הדווידקה בירושלים, כאילו היו אויבי העם. אפילו אני, כמפגין בשולי האירוע, הצלחתי להיכנס לחנות ולהינצל מאלימות השוטרים.
לעומת זאת, המחאה החברתית של קיץ 2011 הייתה תנועה, לפחות בתחילתה, של בחורות ובחורים שבאו מבתים מבוססים ושבעים והרגישו כי הם מפסידים את הפריווילגיות שבהם אחזו הוריהם במשך שנים: לעבוד רק במה שיחפצו, לגור בתל אביב ולקבל משרות מכניסות כיאה לבני הממסד הישן, שלא הסכים לפנות מקום לחברה צודקת יותר. "בני הטובים" הקימו אוהלים לאורך שדרות רוטשילד, אבל לא הודבקה להם תווית של עבריינים, כפי שעשו לפנתרים, בני הטובים טענו נגד הממשלה כי הם לא יכולים לגור ולבלות בעיר הגדולה תל אביב, בשל מחירי הדיור והשכירות הגבוהים.
הם לא הופנו על ידי הממסד לעיירות פיתוח, לפריפריה או אפילו ליישובים ולחגורות סביב לכרך של גוש דן, הם הרי אינם מזרחים שאפשר היה לזרוק לאמצע המדבר ממשאית ששפכה אותם כאילו היו ארגז חול, כפי שמפא"י עשתה. הם, הנאצלים, חייבים לחיות בגוש דן, הם מצבע שונה. לרשות בני התפנוקים עמדו הרשתות החברתיות, עם הסמארטפונים היקרים שהפכו לכלי חזק להתארגנות, לקישור ולהסתערות. בהמשך הצטרפו לתנועה, שתפסה תנופה, גם אנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך יותר. גם מזרחים שמצאו כי תל אביב נאה עבורם לגור בה, רחוק מהוריהם בצפון הרחוק או הדרום הלוהט. גם תנועות מהשמאל, גם מהימין, גם דתיים לאומיים, גם ההסתדרות, גם ארגוני סטודנטים ואפילו מחאה נגד מחירי הקוטג' של תנובה.
ראש הממשלה דאז נתניהו, נפחד ורועד כעלה נידף, ממש כמו היום, הכריז כי יעשה שינויים בתחום הכלכלי והקים לשם כך ועדה בראשות איש מחנה השמאל, פרופ' עמנואל טרכטנברג, שהתבקשה לתת המלצות בתחום הדיור והצדק החברתי. נעשו שינויים בעיקר בתחום גני הילדים, בקדם חובה מגיל 3, מה שיכול לאפשר לשני בני הזוג לצאת לעבודה. אבל רק בתקופת שר האוצר משה כחלון נעשו שינויים של ממש. בשלוש השנים האחרונות עלו מחירי הדירות ב־3.3%, לעומת 17.1% בשלוש השנים שקדמו להן.
בתקופתו של כחלון גדל השוויון החברתי ומדד "ג'ני" לבחינת חלוקת ההכנסה בין העשירונים היה הטוב זה 20 שנה. חמשת העשירונים התחתונים שיפרו את הכנסתם פי 1.5 לעומת חמשת העשירונים העליונים. אבל כחלון, שהנהיג מהפכה גם בתחום הטלפון הסלולרי, מושמץ גם היום בידי בני האליטה הישנה (שדווקא ניסה לרצותם במינויים), מפני שהוא אינו יודע לעשות הצגות תיאטרליות שהפכו חיוניות בתקופת הרשתות החברתיות או לספק הופעה מרשימה בטלוויזיה. אפילו הוא, משה כחלון, אינו מאמין שהצליח. מאשימים אותו כי הגירעון התקציבי גדל בתקופתו. לדעתי, היה זה גידול ראוי לטובת חברה צודקת יותר (מובן שהיו גם שגיאות, אך זה לא המקום לפרטן).
תוכנית החלוקה מחדש
בימי הפגנות היום, החליט ראש הממשלה נתניהו, האביר הניאו־ליברל המפוחד, לכבות את האש המלחכת את מעונו בבלפור, לא באמצעות הקמת ועדה אלא באמצעות כיבוי ישיר - כסף לכל. בתחילה ללא קריטריונים כלל, ובהמשך הגיעה ההחלטה הלא אפויה של השבוע. למי מגיע?
נוח לנתניהו להבין כי המפגינים הדומיננטיים, מבקשים את ראשו. הציבור שבע הבטחות והכרזות של נתניהו חדשות לבקרים, ללא תוכנית מגובשת ומלאה שהממשלה הייתה אמורה להוציא לפועל. העצמאים אינם מבינים כי הם מנוצלים בידי תנועות רדיקליות המבקשות לזרוע תוהו ובוהו, כי על פי אמונתם רק מעז ייצא מתוק, ואחרי הרע ייטב, כדברי קרל מרקס. בין המפגינים ישנם כועסים שחשים שמשכו השטיח תחת רגליהם, מה שאינו מאפשר להם להמשיך את הבילויים האינסופיים. מובן שיש גם תמימי דרך בין המפגינים - כי באמת לממשלה הנוכחית והמנופחת אין תוואי ברור לטיפול במשבר או ביציאה ממנו, והם איבדו כל תקווה לעתיד סביר, אפילו אם אינו טוב יותר.
הממשלה אינה צריכה לפחד ממרבית המפגינים, היא צריכה לשלוט ולמשול. זאת הזדמנות היסטורית לעשות למען חברה צודקת יותר. למשל, חלוקה מחדש של הקרקעות והארנונה לטובת הפריפריה, חלוקה צודקת יותר של הארנונה העסקית הכלל־ארצית, שבמסגרתה תעביר תל אביב בחוק כספי ארנונה ליישובים חלשים, או העלאה דרסטית בתקציב החינוך בחגורת היישובים שמחוץ לגוש דן (ועל חשבון גוש דן), לחינוך צודק יותר.
ואפשר גם להעביר תקציבי פיתוח וטיפול פרמננטי בבריאות ליישובים ולמחוזות החלשים, לעזור בהקמת מערכת בנקאית ממשלתית מקבילה שתאפשר נגישות של החלשים והמרוחקים להון זול יותר, לעשות חלוקה צודקת של תפקידים בכירים וקובעי מדיניות לכלל האוכלוסייה - ולא רק למקורבים מהאליטה, שמובטח להם מסלול ישיר לחיים טובים. כן יועיל גם קיצוץ גס בשכר של בעלי תפקידים בכירים ובפנסיות שלהם. העלאת שכר ותקצוב תקנים לעובדות הסוציאליות והאחיות, מקצועות נשיים, שבמשך שנים מנוצלות באופן ציני בידי הממסד הפטריארכלי, הרואה בפרנסתן "משכורת שנייה".
ולא רק זאת: גם מתן חופש לעצמאים ולעסקים להקים חברות ומיזמים, בלי שהשלטון יישב על צווארם כעלוקה הדורשת עוד ועוד אישורים ומסמכים כדי להשקיע ולצמוח. כך יהיה אפשר לשטח את העקומה באפליה רבת השנים בין המרכז לפריפריה, בין האליטה המחשיבה עצמה לבין בוניה של ישראל במו ידיהם.
צריך להפגין עבור השינויים המוצעים פה, למהפכה המוצעת. ייתכן שאלה שמבקשים לשמור על המבנה ההיררכי והפריווילגי ימשיכו אף הם להפגין, והאמת חייבת להיאמר: יש להם גישה מהירה לאמצעי התקשורת ההמוניים. לאחר, החלש, יש מעט מה לעשות כדי לשנות את מבנה החברה הלא צודקת, כמו הסטודנטית לעבודה סוציאלית, מהחלק הנכון של המחאה, שעמדה זקופה על סמל המנורה ליד כנסת ישראל לאחר שהבינה, בצדק, כי כעובדת סוציאלית בעתיד לא תוכל להתפרנס ולפרנס, ללא קשר לקורונה.