רבים מתלבטים מי יכול למלא את משבצת הגיבור של הגל השני. אני כבר רוצה להכריז עליו (תופים, בבקשה): רפי רשף. כשגיבורי הגל הראשון מתבררים כנביאי שקר ואינם יכולים להמשיך איתנו הלאה, כדאי מאוד שניאחז באדם אחד שיכול להסב לנו מעט היגיון ונחת, קחו דיליי קטן ותגידו גם אתם: "שלום, רפי".
התמימות של הגל הראשון העלתה את פרופ' יורם לס לכותרות, כמי שמנסה לנחם ולהרגיע עם נתונים מופרכים שהתנפצו אל המזח עם פרוץ הגל השני הקרוי: "קורונה - הדבר האמיתי". כיום כבר כל ילד מאומת יודע ששפעת עם יח"צ - זה לא. אפרופו ילד, עוד גיבור הגל הראשון הוא דקל וקנין, שנראה כיום כבחור סימפתי עם כישרון דל, שפג תוקפו מהר יותר ממשלוח של אינדונזית חריפה מה"ג'ירף". גם רן בליצר החמוד מתבלט לטובה כשהוא מביא נתונים יבשים, אך אין לו היכולת להפוך לסופרסטאר שיורד לסטייג' דייבינג כשהאצטדיון מריע בהתלהבות.
מחלקות התוכן חשבו על הדבר שלשמו הן קיימות: תוכן. אך כיום הכל נראה אחיד ומתיש בשני הערוצים המסחריים: ערוץ 12 מתחיל עם אורן וייגנפלד, שמעביר לרפי רשף, שמוסר לעודד בן עמי, שנותן את השידור לקרן מרציאנו שמעבירה ליונית לוי, שמבטיחה את חי בלילה וחדשות חצות. בערוץ 13 הלכו על קו אחר לחלוטין: אלמוג בוקר מעביר לשרון גל, שמעביר לאמנון לוי, שמוסר להילה קורח, שמעבירה למהדורה המרכזית, שמבטיחים את הצינור ואת חדשות הלילה.
אין הומור, אין קריאייטיב, אין סאטירה ואין צחוק. לא נמצא האדם שייתן משמעות קיומית עולצת לכל מה שאנחנו עוברים פה. הדבר היחידי שאמור לשעשע הוא הכתבות היאכנעיות של מנחם הורביץ, שבולס בורקס בשוק רמלה, וזה יותר עצוב מאשר משמין. כל השידורים הם רק דסק ופאנל ושמעון ריקלין שצועק על יריב אופנהיימר, וכתבה על מפגינים או עצמאי שבא להתעמת עם היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, אבי שמחון - שהפך לבוב ספוג של צעקות העצמאים ותמיד נותר עם הבעה מנותקת ומדכאת.
בין השעות הבלתי נגמרות של המשדר הכל כך לא מיוחד הזה, בולט לטובה האיש שתמיד היה שם, בחמש - רפי רשף. כשכל המנחים האחרים לחוצים ומבוהלים, הוא אותו מקרר בגישה כל כך שונה. האטיות וקור הרוח, המבט הציני, חצי החיוך שמסתכל על הכל בספקנות בריאה. אלו הופכים את שעת השידור שלו לתוכנית האקטואליה השפויה ביותר במהלך היום. אני לא יודע אם הוא הכי טוב, אבל הוא בטח הכי שקט ושליו. הטריאלוג שהוא פיתח עם עמית סגל ואביב בושינסקי היה אינטליגנטי ומעניין יותר מכל התלהמות זולה באולפן המקביל. הטון שלו בוטח ואמיתי. בעידן של אין אמת, הוא לא מתערב ולא קובע עמדה. מקשיב ומפנים.
זה נכון שעם השנים השאלות הכאילו־פסיכולוגיות שלו הפכו לנלעגות, כמו "נפלת מקומה תשיעית ונתקע לך מסמר בעין. תחושות?" או "יילדת אותה באמצע כביש סואן נגד כיוון התנועה ותוך כדי כך עטפת את התינוק בשמיכה שהייתה זרוקה בבגאז'. מרגיש סיפוק?". אבל זה בדיוק העניין. אצל רפי יש דבר כזה לשון המעטה. האוזנייה שמכניסה את כולנו לדיליי - היא כוחו. השאלות בטון המשעמם כופות על המרואיין לתת מעצמו יותר, לעניין, לרגש. הוא שואל שאלות ארוכות ומנוסחות, עד שלעתים נראה שהוא עצמו זקוק למכונת הנשמה. אבל לא. הוא לא נופל ולא מגמגם ולא מתבלבל. דווקא היעדר היומרות שלו להתקדם - מיקמו אותו בדיוק במקום הטוב ביותר עבורו. כולנו מכירים את הנזקים שהחוק הפיטרי גורם לאנשים מוכשרים: להתקדם עד רמת חוסר הכישרון שלהם ולהישאר תקועים שם. אבל אנשים שיודעים להישאר בדיוק במקום שכישרונם מאפשר להם - נוצצים בייחודיותם.