אלה הם ימי זיגזג ביבי. איש הישר בעיניו יעשה. אין מלך בישראל. הציבור שישלוט ברחובות, בצמתים ובגשרים יכול להכתיב את סדר היום. כך גם ניהול מפוכח של הקלפים הפוליטיים העכשוויים של מצביעי המרכז־שמאל עשוי לחולל שינוי. סיבוב אחד של מצור רעשני סביב בלפור הריץ את נתניהו לקופה של כולנו, ודאוס אקס מכינה הוריד גשם נדבות על כולם, וכרגיל טבע בשלולית של עצמו.
כדי שההפגנות לא יהיו במסגרת הפגנה לשעתה, אלא מוקד קבוע של זעם ותיעוב, הן אמורות להוכיח כי הקורונה מפחידה פחות מנתניהו וממשלתו. נראה כי ה”ציבור”, לפחות על פי הסקרים האחרונים וההתרשמות מכמה מוקדים, הולך עם המפגינים. אפילו השוטרים מגלים התאפקות.
לפני שבוע הכפיש טראמפ את יריבו ג’ו ביידן כמי שמאיים לקצץ בתקציבי המשטרה (רמז : משכורות השוטרים) במטרה להלהיב את השוטרים ברחוב נגד הפגנות ה”שמאל”. כריס וואלאס, מערוץ הבית של טראמפ, פוקס ניוז, הגיב בראיון פרונטלי עם טראמפ ב”זה פשוט לא נכון, אדוני”. כשטראמפ התעקש, גם וואלאס התעקש, וטראמפ החל לפלבל, להתבלבל ולבלבל. אין סיבה שתקשורת הפריים טיים אצלנו לא תדווח בהתאם לקצב של נתניהו, שהוא שקר בכל דקה שלישית (בראשונה הוא מכחיש, בשנייה הוא מאשים). ואיך אנחנו יודעים שהמחאה יעילה? נכון. נתניהו דורש להפסיק את ההפגנות. סליחה, זה היה קול אדונו, מיקי זוהר.
ובכלל, תגובת השדרה הימנית להפגנות מצטיירת כמו מרד הג’ובניקים על כל נגזרותיו בצבא, בפקידות ובתקשורת. האם המחאה היא “פוליטית” ומכוונת להעיף את ראש הממשלה המכהן? ודאי. נתניהו, עם דחליל הפיתום שלו, הוא המחדלטור הגדול של ניהול הקורונה ו”המצב” בכלל. המצחיק הוא שכלבלביו ומקורביו מספקים להגנתו טיעונים, שהאבסורדיות שלהם דוחקת הצִדה אפילו את תעלומת רצחנות הקורונה שנדבקת לנתניהו אפילו שאינה באשמתו. וזה הזמן והמקום לשיקול מפוכח של מצביעי כחול לבן. נעלבתם, מחיתם, קיללתם אחרי בגידת גנץ? מרגישים יותר טוב עם עצמכם? מכאן ואילך אל תבזבזו את הזעם והעלבון, עוד תזדקקו להם. ניהול פוליטי בזמני משבר, מול מנגנון נואש ונבזי, הוא עניין טריקי שמחייב ניווט בזרמים מתנגשים. אין לי סרגל למדוד עד כמה גנץ, אשכנזי, ניסנקורן ושות’ תרמו להיעלמותו של הסיפוח וקיומו של משפט נתניהו, אבל כמו כולם - אני יודע שהם שם, במקום הנכון. איש מהם לא חייב להיות המנהיג הבא, אבל חמישה־שישה מנדטים בסקרים הקרובים יחזקו את כוח המיקוח שלהם מול כנופיית בלפור בממשלה ובתקשורת, וזה בדיוק הג’וב של ציבור שהוא לא רק זועם, אלא גם מבין עניין.
תהליכים פוליטיים טקטוניים מונעים על ידי ליבוי מקבץ רגשות קולקטיבי שמייצג פחד, שנאה והערצה. נראה שבהפגנות הנוכחיות הולכים ומתגבשים רכיבי השנאה לנתניהו והפחד מפני העתיד. חסרה רק הערצה למנהיג שאיננו. אבל כידוע, בימים שאין מלך בישראל - כל ממזר מלך. רק שיצוף כבר.