בתום מסיבת העיתונאים שבה הציגו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר ישראל כ"ץ את התוכנית הכלכלית להתמודדות עם משבר הקורונה, הודיע נתניהו כי הוא מוותר על פרויקט מטוסו הפרטי, שמוערך ב־800 מיליון שקל ושתפעולו השוטף נאמד בעשרות מיליונים נוספים מדי שנה.
"יש דברים שנכון לשקול אותם מחדש בעת הזאת", אמר והוסיף: "כשם שאזרחי ישראל נדרשים בימים אלה לקצץ ולשקול כל הוצאה שלהם, כך ראוי שנעשה ואף בצורה מחמירה יותר גם במגזר הציבורי". ובכן, זה כמובן לא קרה.
זוהי אינה דוגמה פופוליסטית. היא מבהירה יותר מכל את עוצמת הניתוק והיעדר הסולידריות של הממשלה, שגורמת לאזרחי ישראל להרגיש לבד באחד המשברים הגדולים ביותר שידעה המדינה.
ארוכה רשימת המקרים שמעידים על הניתוק: ההתבטאות האומללה של השר צחי הנגבי שאין אנשים רעבים, הדיונים בממשלה בנושאים פוליטיים שאינם קשורים למשבר הקורונה, ההחלטה על איסור נסיעה באוטובוס עם מזגן, מה שמעיד על כך שכנראה עברו שנים רבות מאז הפעם האחרונה שנבחרי הציבור זנחו את מכונית השרד לטובת נסיעה בתחבורה הציבורית.
הניתוק של הממשלה גורם לאזרחים לתחושת מרמור, כעס וגם עצב. כשמוסיפים לזה את הדוחק הכלכלי ואת האור שכבה בקצה המנהרה, מבינים שזה עניין של זמן עד שעניי ה"חארטה" ייצאו לרחובות ויפרקו את זעמם.
ב־2011 יצאו המונים לרחובות והשתתפו במחאה החברתית. אז ביקשו האזרחים לשפר את רמת חייהם ולהוריד את יוקר המחיה לעומת המצב בעולם. אם משהו לא ישתנה משמעותית כעת, נדמה שהמחאה הפעם תהיה כואבת יותר. הפעם לא מדובר במחאה על יוקר המחיה, אלא במאבק על מעט המחיה שנותרה, על האוכל ועל קורת הגג.
הונאת ביטוח
ארבעה חודשים חלפו מאז תחילת המגיפה, וסקטור העצמאים בישראל, ששילם כל חייו מסים למדינה ונשא בנטל, מרגיש שמדובר בהונאת ביטוח. הביטוח הלאומי.
העצמאים בישראל הופקרו והפכו לאזרחים סוג ב'. רבים מהם נאלצו לסגור את מפעל חייהם ולהתחיל לחפש דרך לפרנס את משפחתם. עובדים בענפים שנסגרו לחלוטין עדיין לא קיבלו פיצוי הולם ונאלצו להסתדר עם אלפי שקלים בודדים בארבעה חודשים.
זעקת העם שמתקשה לשרוד נופלת על אוזניים אטומות של ממשלה שהכישלון הניהולי שלה מהדהד בכל פרמטר. הביקורת וחוסר שביעות הרצון מתפקודה הם הדבר היחיד שלגביו יש הסכמה מימין ומשמאל. הציון "נכשל" מוענק לראש הממשלה גם מהבייס שלו. מתברר שעניים חדשים יש מכל גוני הקשת הפוליטית.
כשאר העולם ישראל מתמודדת עם איום חדש. עם אויב לא מוכר. אבל זו לא סיבה לכישלון. ישנם כלים ניהוליים בסיסיים שזהים בכל ניהול משבר, והם לא מיושמים כאן. יתרה מזאת, הם אף נרמסים ברגל גסה בעת הזאת על ידי מנהיגות שאיבדה כיוון.
מנהיגות שמגלגלת אחריות אל הדרג הפקידותי, מנהיגות שמטילה אשמה על האזרחים, מנהיגות שלא נותנת דוגמה אישית, מנהיגות שאיבדה את אמון אזרחיה, ומנהיגות שלא מצליחה לבצע את ההחלטות שהיא עצמה קיבלה.
המספרים מצביעים על מחדל בטיפול במשבר הקורונה. ישראל מובילה גם בממדי התחלואה של הגל השני, עם אחוז הנדבקים הגבוה ביותר ביחס לאוכלוסייה - 1,300 נדבקים ביממה.
ישראל מובילה את טבלת האבטלה במדינות ה־OECD עם 21% אבטלה, זאת לאחר שנכנסה למשבר עם מספר המובטלים הנמוך בתולדותיה. למרות זאת, הממשלה מפגרת משמעותית ביחס למדינות המפותחות בסיוע הכלכלי שבחרה להעניק לאזרחיה.
התוכניות הכלכליות במדינות ה־OECD, ובהן איטליה ובריטניה, עומדות על 13% בממוצע מהתמ"ג, בהיקפים של 300 מיליארד יורו. בישראל עמדה התוכנית הכלכלית הראשונה על 7.5% מהתמ"ג.
השבוע פורסם שרק מחצית מתוכנית החילוץ הכלכלית הראשונה יושמה בפועל: מתוך 100 מיליארד השקלים שהובטחו לציבור רק 50 מיליארד שקלים הוזרמו למשק. ומתוך 1.65 מיליארד שקלים שהובטחו לענפים במשבר, הועברו רק 330 מיליון. ישנם תחומים שבהם לא נעשה דבר. למשל, למגזר השלישי, שקורס תחת הנטל, הובטחו 200 מיליון שקלים ולתוכניות הכשרה מקצועיות שאמורות לסייע למובטלים הובטחו 625 מיליון שקלים. בפועל אפילו שקל אחד לא עבר אליהם.
עושה רושם שהתוכנית הכלכלית החדשה שהוצגה אמש על ידי ראש הממשלה ושר האוצר נדיבה יותר מקודמתה. נותר רק לקוות שהיא תתן מענה אמיתי, ויותר מכך - תיושם במלואה בשטח.
הכישלון בניהול המשבר לא נרשם רק הכלכלי, גם בבריאות. מדינת הסטארט־אפ, שמובילה בתחום הסייבר והמודיעין, לא הצליחה לבנות מערך של חקר אפידמיולוגי, אף על פי שעמד לרשותה זמן לא מועט במהלך הגל הראשון. במהלך החודשים שבהם יכלה המדינה להיערך, לא גויס כוח אדם לביצוע החקירות. כיום כבר מודים במשרד הבריאות שאין להם אפשרות לזהות את מקור ההדבקה ב־47% מהמקרים שבהם נמצא חולה מאומת.
מעבר לאיסוף המידע והחקירות, לא היה מי שצלל לנתונים, עיבד וניתח אותם, כך שתהיה אפשרות לזהות דפוסי הדבקה ולסווג את רמת המסוכנות במקומות השונים, ואז לאפשר קבלת החלטות נקודתיות בענפי המשק. יותר מזה: המידע שלפיו מתקבלות ההחלטות אצלנו מבוסס על סקר שנערך בין אפידמיולוגים בעולם, ולא מבוסס על מה שהתרחש בישראל.
באופן תמוה, ישנן החלטות שהתקבלו בניגוד לסיווג המסוכנות. כך למשל בריכות השחייה סווגו כלא מסוכנות להדבקה אך נאלצו לסגור את שעריהן השבוע. אזרח שמחפש רציונליות בהחלטות הממשלה יתקשה למצוא אותה, ולכן מדד האמון שלו במקבלי ההחלטות ממשיך להישחק.
בתוך הכאוס הזה נראה שהמשטרה מתקשה לתפקד ולהפעיל את שיקול הדעת הנדרש. סרטונים שעולים ברשתות החברתיות מראים שהמשטרה בחרה באכיפה על פני הסברה, ולעתים מפעילה כוח בלתי סביר כאילו היא ממגרת פשיעה חמורה ולא מטפלת באזרחים נורמטיביים שמתקשים להתרגל להגבלות החדשות.
מצד אחד העומס שמוטל על השוטרים והעלייה במפגש עם האזרחים כמעט שלא מאפשרים היעדר טעויות וחיכוכים, במיוחד כשיש אנשים שמרשים לעצמם לא לבצע את ההנחיה הבסיסית של עטיית מסיכה. יחד עם זאת, לא מדובר ברובוטים הפועלים באמצעות אלגוריתם של בינה מלאכותית, אלא באנשים שפועלים בשירות הביטחון ושנדרש מהם להפעיל שיקול דעת.
אם חיפשתם נקודה אופטימית בשבוע הזה, שבו ממדי השבר הכלכלי המשיכו להיחשף במלוא עוצמתם, אז אפשר למצוא אותה בטיפול של הממשלה מול האיום האיראני. על פי פרסומים זרים, פיצוצים מסתוריים במתקני הגרעין בנתנז פגעו משמעותית ביכולת הייצור שלה. עתה נותר לקוות שהממשלה תפנים את הביקורת ותדע גם לפרק את הפצצה הפנימית שמתקתקת ומאיימת לפוצץ את כולנו.