1. הגל השני קטלני ואכזרי מקודמו, והוא מאיים לטרוף לתוכו את המוניטין (בעיקר הכלכלי) ואת מעמדו הציבורי של ראש הממשלה (וגם אותנו). זה לא הגל הבריאותי אלא הכלכלי, שמאיים להפוך לחברתי. הוא יתנפץ בעוצמה אל חופנו, כשהאזרחים יגלו שתשלומי החל"ת הסתיימו ופרנסה אין, שהעסק קורס, שהמסעדה נסגרה לתמיד ושאין כסף לשכר הדירה ולילדים. זה עלול להיות הרגע שבו ציבור גדול ימצא את עצמו בגבו אל הקיר, מאוים, מושפל, ובתחושה ש"אין לנו מה להפסיד".
לפי סקר של חדשות 12 השבוע ניכר כי הציבור הולך ומפנים ש"מסיבת הניצחון" של נתניהו על הקורונה הייתה מוקדמת מדי ומוגזמת מדי. "צאו לבלות", הוא אמר ופתח את כל המשק ומוסדות החינוך, תוך ידיעה ברורה שהוא והממשלה מובילים את החברה הישראלית למשטחי הדבקה. הוא לא ניצל את ההפוגה להפקת לקחים, להתארגנות ולביזור סמכויות. תרבות ה"יהיה בסדר" עדיין כאן במלוא עוצמתה.
סיימנו את הקורונה מהר מדי ורצנו לספר לחבר'ה. סיפרו לנו שאנחנו הכי טובים בעולם, "אור לגויים", שכולם לומדים מאיתנו ושנתניהו קוסם של ממש. והנה, המחלה שסיפרו לנו כי היא מחלת חורף - מכה בנו בעיצומו של הקיץ. רבבות בבידוד, עסקים שזה עתה נפתחו נסגרים שוב, חלקם לתמיד. ואז מתברר שישראל היא "מדינה אדומה" ואזרחיה לא רצויים, לא בקפריסין ולא בשום מדינה באירופה, ושאנחנו במקום השני והמפוקפק במדינות ה־OECD במספר דורשי העבודה.
את כל זה מבין הציבור ומבין גם נתניהו. הוא גם קורא סקרים מיומן מאוד ומזהה מגמות. ואז הוא מפנה את הפרונט בטלוויזיה לשר הבריאות, שממנה פרויקטור לאומי, ונתניהו מתחיל להבין שהוא מאיים על ראש כחול לבן בהליכה לבחירות עם אקדח ריק. עם מה בדיוק ילך לבחירות? עם ההצלחה המסחררת במאבק הקורונה? עם הפתרונות הכלכליים שהציב? עם משרד הבריאות הקורס? עם רמת התעסוקה הגבוהה? או שמא עם הריבונות שהחיל על יהודה ושומרון?
נתניהו מבין היטב שההמונים לא יכולים להיות מוסתים נגד הפרקליטות, המשטרה, בית המשפט, השמאלנים, העיתונות והדיפ־סטייט על בטן ריקה. ואם הוא חושב שוועדת חקירה נגד שופטי ישראל תסיט את הציבור מענייני הקורונה - אני חושב שהוא טועה.
2. רק לפני מספר שבועות, דקות אחדות לאחר שנחת בניו יורק, צלצל הטלפון של ניר ברקת. הוא התבקש על ידי לשכת ראש הממשלה לשוב לישראל, היות שנתניהו מבקש להציגו כשר האוצר הבא. ברקת ציית ושב מיד, אך נתניהו כמו נתניהו עשה בו שימוש קטן בקמפיין הבחירות כ"שר האוצר הבא", ואז מינה את ישראל כ"ץ לתפקיד האכזרי וכפוי הטובה, בתקופה הכלכלית הקשה והמאתגרת ביותר בתולדות ישראל.
נתניהו ביקש לשלוח את כ"ץ ל"שטח הריגה" פוליטי, אך עד מהרה זיהה כי שר האוצר מתחיל להיות מזוהה בקרב תעשיינים, ראשי חברות, עצמאים ובעלי עסקים, וגם בעיני הציבור הרחב, כאיש שמזרים את הכסף (או לפחות אמור להזרים), וניגש למלאכת חיסולו הפוליטי. לפתע התחילו הבולדוגים והברדוגואים להתנפל על שר האוצר ולהציגו ככישלון. נתניהו שלח שוב את ברקת (שלא למד לקח) להתנגח בכ"ץ ולהציג תוכנית כלכלית חליפית, תוך שהוא מדגיש כי עשה זאת "לבקשת נתניהו".
אני יודע שאני לא מחדש לכם הרבה, אבל הדברים הללו חשובים לרשומון ההיסטורי, עבור הסטודנטים שיעשו בעתיד עבודה על איך התרסקנו ואיך השמדנו את עצמנו במו ידינו.
נתניהו הוא ראש הממשלה, והוא זה שצריך להוביל את המערכה הזו באחריות, בממלכתיות וללא פוליטיקה קטנה. ישראל מצויה במשבר הגדול בתולדותיה, והיא צריכה מנהיגות מאוחדת ואחראית ופתרונות מיידיים. ראש הממשלה צריך לתמוך בשר האוצר שלו, או להחליף אותו. הוא צריך להעביר אחריות למשרד הביטחון ולפיקוד העורף, ולרתום למאבק גם את "שר הביטחון הגולה" נפתלי בנט, שהפך בתודעה הציבורית ל"שר הקורונה" (הוא עולה בסקרים בקצב מדהים, ואת הכל הוא למד מנתניהו).
3. על מנת לתת תוקף להחלטתו להעביר את יחידות אמ"ן לנגב, ירד השבוע שר הביטחון בני גנץ אל האזור שבו אמורה לקום קריית המודיעין. החלטתו לפתוח את מעטפות המכרז ולצאת לדרך באה לאחר עיכוב ארוך שנבע מהתנגדות הרמטכ"ל אביב כוכבי להניע את המהלך לפני שתיסלל מסילת רכבת עד לקריית המודיעין, ובשל החשש שאנשי אמ"ן יעדיפו לפרוש במקום להתנייד דרומה.
גנץ קיבל החלטה צודקת ומוצדקת. כשר הביטחון הוא צריך להמשיך בהעברת צה"ל לנגב תוך פינוי בסיסי המרכז למגורים ולמסחר, וכראש ממשלה חליפי הוא יצטרך לוודא שאחרי "הקטר" של צה"ל ואמ"ן יירדו דרומה גם הקרונות של משרדי האוצר, התחבורה, הכלכלה, השיכון והחינוך. האתגר הגדול הוא לגרום למשפחות אנשי הקבע להתאהב בדרום, למצוא בו מרחב ראוי, קהילה חמה, חינוך איכותי ותעסוקה, ולקבוע שם את ביתם.
גנץ איננו שר הביטחון הראשון שמקבל החלטה מהותית על אף התנגדות (או הסתייגות) הרמטכ"ל. קדמו לו שרי ביטחון שהחליטו בניגוד לדעת הרמטכ"לים להקים את פיקוד העורף ואת מפקדת זרוע היבשה, לפתח את הלווין "אופק" ואת מערכת טילי ה"חץ", לפתח את "כיפת ברזל", לסגת מלבנון, לעשות שלום עם מצרים, להתנתק מעזה ועוד ועוד. זוהי המנהיגות שצריך להוביל שר ביטחון שרוצה להביא שינוי ולקבוע מדיניות.
גנץ ישכיל לעשות אם יקים לשכה קדמית בבאר שבע ויקיים שם פגישות ודיונים שוטפים, מפגש עם קברניטי הנגב ועם סטודנטים, ויערוך דיוני סטטוס והסרת חסמים בדרך למימוש הפרויקט (אגב, גנץ היה יו"ר עמותת יד בן־גוריון).
שר הביטחון והרמטכ"ל צריכים לחייב את ראש אמ"ן הבא ואת מפקד חיל המודיעין ומפקד יחידה 8200 לעבור עם משפחותיהם לנגב, ולתת דוגמה אישית לפקודיהם, וזאת כתנאי למינויים. כך נהוג עם מפקדי בסיסים בחיל האוויר וכך ראוי שיהיה גם כעת. באמ"ן פועלת שנים רבות "מנהלת מעבר לדרום", שעורכת סקרים בקרב המפקדים והקצינים ובוחנת מגמות והלכי רוח. המנהלת הזו חייבת לחשב מסלול מחדש, לפתח תוכניות ומענקי עידוד, ולהסביר ששעה ברכבת עם כוס קפה ועיתון עדיפה על שעה בפקקים בגוש דן.
המטה הכללי ואמ"ן צריכים להציג את הירידה דרומה כעובדה, כמעשה ציוני וחלוצי וכשליחות. תקופת הקורונה וההשפעות הכלכליות הכבדות שעוד תבואנה יסייעו לרתום אנשים טובים לשירות, גם אם הוא בדרום. ובכלל, מי שרוצה לשקם את הכלכלה צריך למשוך אותה קצת צפונה ודרומה, ומי אם לא צה"ל צריך להוביל זאת.
4. טוב עשה נשיא המדינה ראובן ריבלין בהחלטתו להוקיר ולהעניק ציון לשבח למיכאל בן זיקרי ז"ל מאשדוד, שטבע למוות באגם זיקים במאמץ להציל את חייהם של בני משפחת אל־כארם. בפועלו ובמותו גילה בן זיקרי אזרחות טובה, נתינה והקרבה.
צל"ש דומה יש להעניק גם למשפחתו של מוטי בן שבת ז"ל, אדם צדיק וטוב לב מנהריה שקפץ לגעתון הסוער, הציל חיים וטבע למוות. שניהם בעיניי דמויות מופת, והם ראויים להנצחה ולהוקרה.
5. בשישי שעבר שיתפתי כאן בנקודות הנוף שאני הכי אוהב בישראל, ושאליהן אני לוקח עצמי מעת לעת ולו בדמיון מודרך. התבקשתי על ידי קוראים להוסיף את עמודי שלמה בערבה, את הירידה מהרי אילת אל העיר ואת המבט ממורדות הגולן אל עמק החולה, ואני עושה זאת בשמחה.
שבת שלום.