אעשה כאן משהו יוצא דופן שלא עשיתי מעולם בכל שנות עבודתי העיתונאית – אצטט מכתב למערכת שפורסם בעיתון אחר, במקרה זה “הארץ”, ואבנה עליו את המאמר הזה. וכך כותב שם ביום ראשון השבוע יצחק קאופמן מתל אביב, תחת הכותרת “ראשי ממשלות בצריפים": “כאשר ראשי הממשלה, המכהן והחליפי, עסוקים במנעמי השררה שלהם, כדאי להביא כמה דוגמאות לצניעותם של ראשי המדינה בעבר.
בצריף של בן גוריון בשדה בוקר היה מקום ללינת שני אנשים בלבד. כשמזכיר האו”ם דאג האמרשלד ביקש ללון שם, עברה רעייתו של בן גוריון לישון במחנה הנח”ל שבקיבוץ. הנשיא השני, יצחק בן צבי, גר בצריף צנוע וסירב לעבור למעון ייצוגי, בנימוק שאזרחים רבים גרים במעברות. הוא התנגד להעלאת משכורתו בגלל המצב הכלכלי הירוד במדינה.
“כשמשה שרת יצא מישיבת הממשלה שבה התפטר מתפקיד שר החוץ, הודיע לנהגו שכבר איננו שר והלך לביתו ברגל (ואני, כותב המאמר הזה, מוסיף על סמך הכתוב ביומני שרת: אחרי התפטרותו נותר שרת בלי מכונית כלל ונזקק לטרמפים כדי להגיע לישיבות מוסדות מפלגתו בתל אביב).
ראשת הממשלה גולדה מאיר סירבה לערוך תיקונים בביתה הדולף, בטענה שזה בזבוז כספי ציבור. את העוגות והקפה במטבח הדיונים המפורסם שלה, הכינה בעצמה ועל חשבונה. ראש הממשלה מנחם בגין החזיר מתנה שקיבל מאזרח מעריץ. רעייתו סירבה לקבל החזר כספי על חולצות שקנתה עבורו, בנימוק שהוא ישתמש בהן גם לאחר סיום תפקידו. היא ציידה את נהגו בכסף לקניית שתייה לבגין ולו. ובאופן כללי, ראשי המדינה טסו לחו”ל בטיסות מסחריות והקפידו לקצר את שהותם שם כדי לחסוך בהוצאות”.
עד כאן מר קאופמן, ואני בעקבותיו, חותם על כל מילה. ואחרי כל זה, ראש הממשלה דהיום, ביבי נתניהו – שהתנהגותו הפוכה מזו של קודמיו הנזכרים לעיל – עוד מייבב ומתלונן על מה שעושים לו ולמשפחתו. מסכן, נרדף, ממש יורדים לחייו. שנארגן יום התרמה למענו? הרי ישראל רחמנים בני רחמנים.
ובהקשר זה אכניס מישהו נוסף לתמונה – יצחק שמיר. לאחר שחדל להיות ראש הממשלה, היה לשמיר – כמו ל”לשעברים” אחרים – משרד בבניין בשדרות שאול המלך בתל אביב. לעתים הייתי נכנס אליו לשיחה ולאט לאט נפתח אליי. יום אחד התגלגלה השיחה לשאלה מי מהדור הצעיר בליכוד ראוי ביותר להיות מנהיג הליכוד וראש הממשלה. לפני שאמר לי מי כן, ובלי שהצגתי לו שמות אפשריים, הוא פתח בפסילה טוטאלית וקיצונית של בנימין נתניהו לתפקידים בכירים אלה, כשהוא משתמש בביטויים שהדהימו אותי. לעומת זאת, אהוד אולמרט ורוני מילוא היו בעיניו מועמדים ראויים. שאלתי על בני בגין והוא התחמק. כיוון ששיחותיי איתו היו לא לפרסום, לא יכולתי לחשוף דבר מהן. לפיכך, כשחזרתי למערכת הזעקתי אליי את מנחם רהט, אז הכתב הפוליטי של “מעריב”.
סיפרתי לו על שיחתי עם שמיר והצעתי שימתין יומיים־שלושה ואז יבקש ראיון עם שמיר וישאל לתומו על יורשיו האפשריים. הוא עשה כן, נפגש עם שמיר וחזר עם שלילה חד־משמעית של נתניהו כיורש, שהייתה לו לידיעה בלעדית. כידוע, זה לא עזר לשמיר. נתניהו הלא רצוי בעיניו לא רק שנעשה יורשו בליכוד, אלא שבעזרת שמעון פרס, המפסידן הכרוני שהפסיד אף לנתניהו בבחירות שלאחר רצח רבין, נעשה זה גם ראש הממשלה.