במשך שנים רבות קיים בישראל קונצנזוס כי בקעת הירדן היא אזור בעל חשיבות אסטרטגית עבור ביטחוננו, ומאז מלחמת ששת הימים ברור לכל כי בהסדר מדיני עתידי היא חייבת להיות מסופחת לשטחה הריבוני של המדינה. אפילו בקרב אלה שהטילו ספק במידת החיוניות של סיפוחה, הייתה קיימת ההבנה כי צה"ל ייפרס בבקעה בכל מצב ובכל הסכם.
התפיסה הזו מבוססת במידה רבה על החרדה שאחזה בציבור הישראלי במהלך תקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. נוכחותו של צבא ירדני מאומן ומצויד בשטח הגדה המערבית גרמה לפחדים מובנים, וגם לאחר הניצחון המכריע במלחמה וכיבוש הגדה, ההסכמה לגבי הצורך בשליטה בבקעה איחדה את מרבית מקבלי ההחלטות בישראל.
אך מי שממשיך לחיות באווירת הפחד של 67' מתעלם מן הסתם מהעובדה שהשנה היא 2020 ושאנחנו חיים במציאות גיאופוליטית, צבאית, טכנולוגית ומדינית שונה לחלוטין. לפני 50 שנה הבקעה הייתה נכס אסטרטגי - היום לא.
ערב מלחמת ששת הימים החזיקה ירדן בצבא חזק למדי. לא חזק דיו כדי להביס את ישראל, אבל צבא עם אוגדות שריון, חיל אוויר ויחידות קרקעיות בעלות כושר לחימה. ממזרח לה, עיראק החזיקה בצבא גדול בהרבה, שבהחלט היווה איום ממשי על ביטחונה של ישראל. בהתקיים נתונים אלה, היה אז היגיון להגדיר את הבקעה כשטח בעל חשיבות אסטרטגית, שהשליטה בו מעניקה לנו יתרון יחסי במקרה של מתקפה מתואמת מהחזית המזרחית.
המציאות הזאת אינה קיימת יותר. החזית המזרחית התפוגגה. ירדן אינה מדינת אויב, אלא בעלת ברית המשתפת איתנו פעולה בנושאים בעלי חשיבות אסטרטגית מן המעלה הראשונה. ממזרח לה אין צבא עיראקי המהווה איום. גם יחסינו עם עיראק כיום שונים לחלוטין מאלה שהיו לנו עמה בעבר, במיוחד בתקופת סדאם חוסיין. הצבא העיראקי מדולדל, חלש וחסר יכולת להציב איום כלשהו על ישראל, גם בקומבינציה של שילוב כוחות עתידי עם אחרים.
במילים אחרות - מי שטוען כיום שהבקעה חיונית לנו מטעמי ביטחון עדיין חי כנראה את חרדות 67', או שהוא מנסה למכור לנו סיפור כוזב על סכנה שאינה קיימת, על צורך ביטחוני שאין לו בסיס במציאות, ועל אתגר אסטרטגי חסר כל ערך.
# # #
בשנת 2008, בעת שכיהנתי כראש הממשלה וניהלתי מו"מ עם הרשות הפלסטינית במטרה להגיע להסדר מדיני ולהסכם שלום, עדיין הייתי מוטרד מהאפשרות שבעתיד, גם אם תוקם מדינה פלסטינית על רוב שטח הגדה, ינסה צבא זר לחצות את הירדן. היה ברור לי כי חייב להיות מענה לאפשרות כזו, אף אם ההסתברות שלה נמוכה מאוד.
קיימתי שיחות שעסקו בנושא עם המלך הירדני עבדאללה השני, שהיה ידיד אמת של ישראל גם בתקופת כהונתו של אריק שרון וגם בתקופת כהונתי. המלך ייחל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, והיה ברור לשנינו כי מדינה כזו לא תקום אם תתעקש ישראל לספח את הבקעה או להשאיר בה נוכחות צבאית משמעותית. ביררתי איתו אם היה מוכן לקבל את האפשרות כי לאורך הנהר (שהיה אמור להיות גבולה המזרחי של המדינה הפלסטינית), בשטחה הריבוני של ירדן, יוצב צבא בינלאומי המבוסס על כוחות נאט"ו. צבא כזה היה מונע מעבר חופשי של פלסטינים מהגדה לירדן וממנה לגדה, ומשמש כגורם מרתיע מפני ניסיון כלשהו של צבא זר לפלוש לירדן וממנה לישראל.
המלך השיב בחיוב: סידור כזה היה סביר בעיניו ובהחלט בר ביצוע. שרת החוץ האמריקאית דאז, קונדוליזה רייס, שמעה ממני את הרעיון וקיבלה מהמלך את אותו רושם. היה ברור כי הבנה בעניין זה תפתור את אחת הסוגיות הרגישות ביותר בכל הסדר מדיני בין ישראל לבין הפלסטינים.
נוסף להבנה שהתחילה להבשיל עם המלך הירדני, עוד קודם לכן הטלתי על שר הביטחון אהוד ברק ועל אגף התכנון של צה"ל בראשות אלוף עידו נחושתן להכין תוכנית ביטחונית שתהיה חלק מההסדר המדיני. התוכנית, שכללה שמונה ראשי פרקים עיקריים, הוצגה על ידי ברק בפני הנשיא בוש וזכתה להסכמתו, וברבות הזמן הועברה לנשיא אובמה, שאימץ אותה.
ברצוני להדגיש כאן נושא אחד שקשור לענייננו: ברק הסביר אז לנשיא בוש כי גם בהתקיים הסדר שלום עם הפלסטינים וגם בהתקיים הסדר מתאים ליצירת קו צבאי חוסם לאורך הירדן, ישראל זקוקה שיהיה לה מענה לאפשרות שמא בכל זאת ינסה יום אחד צבא זר לחצות את הנהר ולהסתער לעברה. בתוכנית הוסכם כי במקרה כזה, לישראל תהיה הזכות לשלוח את צבאה לכיוון ירדן כדי לפגוש את הצבא הפולש בטרם יציב נוכחות בגדה. חדירה ישראלית כזו לשטח הריבונות הפלסטינית לא תיחשב ככיבוש וכהפרה של החוק הבינלאומי, אלא כשימוש בזכותה של ישראל להגן על עצמה. עיקרון זה התקבל. הוא היה ידוע גם לפלסטינים, ומקובל עליהם. כאמור, ממשל בוש הוריש את ההבנה הזו לממשל אובמה, אשר נציגיו אמרו לי לימים כי הוא היה מקובל גם עליהם לחלוטין.
# # #
אלא שאז, כמובן, הגיע נתניהו. כמו בהרבה עניינים אחרים הוא מתעלם מהנסיבות המשתנות ומעוצמתה הצבאית והטכנולוגית האדירה של ישראל, המאפשרת לה לסרוק כל יחידת שטח במרחק ניכר מגבולותיה, לתת התרעות על תזוזת כוחות צבאיים, וגם להגיע למטרות מרוחקות ולהשמידן באמצעים שונים.
נתניהו יודע היטב שאין שום צורך ביטחוני דחוף הדורש את סיפוחה החד־צדדי של הבקעה. האם מי שהיה משוכנע כי לישראל יש יכולת לתקוף את איראן - מעצמה צבאית אזורית רצינית, בעלת יכולת הגנה אנטי־אווירית מתוחכמת וארסנל של טילים ארוכי טווח - יכול לטעון ברצינות כי הבעיה הביטחונית הדחופה ביותר שלנו היא בקעת הירדן?
ברור כי למהלך הסיפוח אין ולא כלום עם ביטחון ישראל, עם הצורך בעומק אסטרטגי ועם חשש לאיום ממשי על ישראל. זהו חלק מתרבות הפאניקה המזויפת, החותרת ליצור בציבור את התודעה שאנחנו נמצאים כל העת בסכנה קיומית, ושיש מי שמזהה אותה ויודע לתת לה מענה אמיץ, ציוני, הולם.
אלא שישראל איננה משחקת לבד בזירה הזו. סיפוח חד־צדדי של הבקעה והחלת החוק הישראלי על התנחלויות ביהודה ושומרון, לא במסגרת הסכם ולא על פי מתווה תוכנית טראמפ, דווקא בימים אלה, הוא התגרות מיותרת, בראש ובראשונה בטראמפ ובארה"ב. רבים אומרים - מדוע לא לנצל את העובדה שיש כעת בבית הלבן נשיא אוהד המוכן להשלים עם מהלכים כאלה? מדוע להמתין? אך טראמפ גם יכול לפרש את הלהט הדחוף של ישראל לבצע מהלכים חד־צדדיים כחוסר אמון מצד נתניהו באפשרות שהוא ייבחר לתקופת כהונה שנייה. אם אנחנו סבורים כי טראמפ ייבחר שוב, מדוע לא להמתין לנובמבר, ואז, בשיתוף פעולה איתו, לספח את השטחים?
ואם טראמפ אכן יפסיד בבחירות - האם כדאי לישראל להתגרות במחליפו הדמוקרטי ג'ו ביידן, שכבר הזהיר מפני סיפוח חד־צדדי? האם הנזק שייגרם לנו אז יצדיק את התועלת הצפויה (ולדעתי כאמור אין כזו) מסיפוח חד־צדדי ביולי?
ומה אם הטרור הפלסטיני ירים ראש? ומה אם הירדנים יבחנו מחדש את היחסים עם ישראל? ומה אם מדינות אירופה ינקטו צעדים ממשיים שיכולים להזיק מאוד לישראל? ומה אם מדינות נוספות - המדינות הערביות המתונות, רוסיה, סין ומדינות בדרום אמריקה ובאסיה - יצטרפו לגל אנטי־ישראלי חריף, מבלי שנשיאה החדש של ארה"ב יתייצב להגן עלינו?
וכל זאת רק בשביל לדחות את המשפט, להכתיב סדר יום, להשתיק את תסיסתם ההולכת וגוברת של מאות אלפי מובטלים נוכח המשבר העמוק, שכולו פרי כישלון הממשלה בטיפול במגיפת הקורונה, ואולי גם כדי לסדר לעצמו עוד כמה הטבות כספיות ופטור מתשלומי מס. נתניהו דוהר קדימה, ללא רסן וללא אחריות. צריך לעצור בעדו. יפה שעה אחת קודם.