ידיעה שפורסמה השבוע בעיתון ערבי היוצא לאור בלונדון לכדה את עיניהם של אי אלו עיתונאים ישראלים, אף שהייתה חסרת בסיס. שר הביטחון בני גנץ, נאמר בידיעה שפרסם העיתון "אלראי אליום", יבקר בקרוב בירדן בניסיון להרגיע את הרוחות. הביקור, המשיך העיתון והוליך שולל את קוראיו, נולד ביוזמת הצד הישראלי, כך לפי מקורות דיפלומטיים בממלכה.

גורמים ירדניים רשמיים הכחישו באוזניי את הידיעה, ואחר כך המהמו משהו בסגנון "לא יעלה על הדעת". תאר לך, הוסיפו, שגנץ יבקר את המלך, ובתום זמן מה תממש ישראל את איומיה ותספח שטחים בגדה. יגידו שהמלך ידע וסגר איתו את פרטי הסיפוח.

יבקר בירדן? בני גנץ (צילום: רויטרס)
יבקר בירדן? בני גנץ (צילום: רויטרס)

עבדאללה השני לא ישכח את מרץ 2004, שבו למד להיזהר מפגישות עם אישים ישראלים. ימים מעטים אחרי שהגיע לביקור חשאי בחוות השקמים, כאורחו של ראש הממשלה שרון, הרגה ישראל את מייסד חמאס אחמד יאסין. במחנה הפלסטיני האשימו את המלך הצעיר כי העניק אור ירוק לחיסול. לשווא טען להגנתו, וביושר, כי לא ידע דבר מראש על ההתנקשות.  

חוסר האמון בין עמאן לירושלים עמוק, וסימניו מתגלים במשבר כמו זה. הירדנים ביקשו מישראל לחשוף את תוכניתה בנוגע לסיפוח שטחים בגדה, אבל גם בזה אינם בטוחים. כל מענה מירושלים גורם להם לתהות אם זו הגרסה הסופית או רק אמת לשעתה. מה שנותר להם הוא להזהיר בחשאי ובפומבי ("לא ייתכן שזה יעבור ללא תגובה", אמר השבוע שר החוץ הירדני), ולהכין צעדי תגובה למקרה שהדבר יקרה.

מה יעשו הירדנים אם ישראל תכריז על סיפוח? בידי הירדנים כמה קלפי לחץ. הם יכולים להחזיר הביתה את שגרירם רסאן אלמג'לי, ולבקש משגריר ישראל, אמיר וייסברוד, לעזוב את מעונו ולשוב לירושלים. אבל במצב העניינים הנוכחי הצעדים הללו פעוטי ערך. אחת הסנקציות הרציניות שנדונות שם היא הקפאת ההסכם לאספקת גז ישראלי. אף שמדובר בכמויות גז צנועות במושגים ישראליים, זהו חוזה בעל משמעות אסטרטגית. תוקפו 15 שנה, והכנסותיו לחברות המפיקות 10 מיליארד דולר. בירדן מוטל תקופה ארוכה לחץ עממי כבד על המלך לבטלו.

נוסף על כך, עשויה ירדן ליזום מסע בינלאומי נגד ישראל באו"ם ובאירופה או להתגייס אליו. אנו נוטים לזלזל במהלכים כאלה, כי מעודו לא חש המשק הישראלי את נחת זרועו של האיחוד האירופי. אבל באיחוד יש קולות הקוראים להפשיל את השרוולים ולהציב לישראל קו אדום אם היא מפירה את החוק הבינלאומי. השבוע, בזמן ביקור שר החוץ הגרמני בירושלים ובעמאן, נרמז כי אירופה עלולה להטיל מגבלות מס על ייבוא מישראל, ובכך להפוך את קניית המוצרים הישראליים לבלתי כדאית עבור סוחרי אירופה. הייצוא לשם מכניס למשק הישראלי עשרות מיליארדי שקלים בשנה.

בירדן מהרהרים בימים אלה גם באפשרות לעיין מחדש בהסכם השלום. לפי כל ההערכות, הארמון לא ינתק את היחסים, אבל הוא עלול להכריז על הקפאתם. סגירה הדדית של השגרירויות מכל פעילות, נעילת שערי הגבול והורדת הפרופיל במגע הביטחוני לסוגיו. בסעיף 2 בהסכם השלום מצהירים שני הצדדים כי כל אחד מהם מחויב למנוע תנועת חשודים בעלי כוונה לפגוע בצד השני. מעשית, מדובר בשמירה על גבולות ישראל מפני מסתננים. אם המצב יידרדר, עלולים הירדנים להסיר את ידיהם מן המחויבות הזו.

חתימת הסכם השלום עם ירדן (צילום: ראובן קסטרו)
חתימת הסכם השלום עם ירדן (צילום: ראובן קסטרו)

התסריטים הללו לא יקרו מיד. הם יינקטו לפי העניין, בהדרגה, בהתאם לעוצמת המשבר. מה שיקבע תחילה הוא מידותיו של הסיפוח - האם יהיה נרחב או סמלי - ויותר מכך, כובד הלחץ של הרחוב הירדני על הארמון. זה איננו לחץ של מפגינים נחמדים כמו אצלנו. בירדן הרחוב סוער ושוטם, והוא רוכב על מצוקות קשות. עוני, אבטלה, תשתיות מעורערות ואמון שברירי בין הציבור לשליטיו. מעבר לפינה אורבת הקיצוניות כגרזן המונף מעל ראשי הממלכה. קיצוניות אסלאמית, לאומית או מיליטריסטית. ובאוויר תמיד מרחפת שאלה קנטרנית שמופנית למלך. עם מי אתה, הוד מעלתך, עם היהודים או איתנו?

טיסת עסקים

המטוס שנחת בנתב"ג ביום שלישי בלילה לא הוליד כותרות גדולות מדי. כאילו מדי יום מגיעות לכאן טיסות ישירות מאבו דאבי. טיסה EY9607 של איתיחאד אירווייז, חברת התעופה הממשלתית של איחוד האמירויות, נשאה עבור הפלסטינים מכונות הנשמה ובדיקות מעבדה, מתנה למאבק בקורונה.

איחוד האמירויות יכלה לשלוח את הציוד דרך ירדן, או בטיסה ישירה לאל־עריש, אבל העדיפה להסתייע בשער הכניסה הראשי לישראל. הייתה זו טיסת המשך למשלוח קודם, שהביא אותו מטוס לנתב"ג לפני כשלושה שבועות.

הרשות הודיעה מיד כי לא תקבל את הציוד מאחר שנשלח דרך ישראל. ראש ממשלתה, מוחמד אשתייה, כינס למחרת עיתונאים זרים וטען בפניהם כי איחוד האמירויות לא תיאמה דבר עם אנשיו בנוגע למשלוח. האמת היא שהרשות ידעה היטב על החבילה הנאה שהוצעה לה. היא לא סירבה בגלל ישראל.

מוחמד אשתייה (צילום: רויטרס)
מוחמד אשתייה (צילום: רויטרס)

בין רמאללה לאבו דאבי שוררת איבה עזה על רקע אישי. איחוד האמירויות היא הפטרונית וידידת הנפש של מוחמד דחלאן, בכיר הרשות לשעבר שהפך ליריבו המר של אבו מאזן. משלוח כזה נתפס על ידי הרשות כמהלך שיזמו יחד היריב המושבע וחבריו באבו דאבי, במטרה לקנות נקודות בציבור הפלסטיני. כדי שדחלאן לא יזכה באשראי המקווה סיכלה הרשות את קבלתו, וכך הוסט הסיוע כולו לרצועת עזה. בשתי הטיסות זכתה הרצועה ל־30 טונות של חבילת קורונה מאיחוד האמירויות בשווי מיליון דולר.

ישראל היא שחקנית זוטרה בסיפור. איחוד האמירויות זקוקה כיום לסיקור תדמיתי אוהד ככל האפשר. משבר הקורונה העולמי מספק לה הזדמנות בלתי חוזרת לייפות את פניה, אחרי שנים שבהן טבלה את ידיה בזוהמת המלחמות בסוריה ובתימן, הרגה בעצמה או תמכה בקיצוניים. במשבר הקורונה שלחה אבו דאבי סיוע כפי יכולתה לכל מדינה כמעט, וגם דאגה שהדבר יפורסם ככל האפשר. לשליטיה אין בעיה עם תיעוד המטוס דקות לאחר נחיתתו בנתב"ג. סיוע לפלסטינים אינו רק מותר מבחינתם אלא רצוי מאוד.

יש שמץ אמת בהסבר שנתנה הרשות כי דחתה את המשלוח משום שהמטוס נחת בישראל. הסולידריות הערבית היא אמצעי לחץ חשוב במאבק הפלסטיני נגד ישראל, ומי שסודק אותו מעניק נקודות לישראלים ופוגע באחדות השורה. אבל משקלו של הנימוק הזה משני. לו הייתה זו סעודיה שמשגרת את הציוד דרך נתב"ג, הרשות הייתה לוקחת אותו בשתי ידיים, ואת החרם על נורמליזציה מותירה להזדמנויות אחרות.

על אף כל זאת, המשלוח המוטס השביע את רצון כולם. איחוד האמירויות קיבלה סיקור אוהד, ישראל זכתה בליטוף נדיר של נורמליזציה עם מדינה ערבית, והרשות עשתה שריר לישראל ואצבע משולשת לדחלאן. עזה, האחרונה בשרשרת המזון, קיבלה מה שהיא הכי צריכה: עזרה, ולעזאזל הפוליטיקה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל