שעה שלמה חיפש את תיק האיפור שלו. איזו מגירה לא הפך? גם לזו של הסכו"ם הגיע. אף אחד לא ידע איפה הניח אותו. למעלה מזה: כששאל את יושבי הבית אם ראו את תיק האיפור שלו, הופתעו. "אבא, בשבילך זה לא כמו לאבד יד?", שאל בנו. הוא לא הגיב. כצ'אנס אחרון ומהיר ירד אל האוטו ושם, תחת המושב הקדמי מצא את התיק הצבעוני סגור וחם מאוד באדיבות השמש של תחילת יוני. במהירות פתח את התיק, התעלם מהשפתונים שנמסו ומהמברשות שנקרשו, ועוד במעלית החל לאפר את עצמו בזריזות וביעילות שסיגל לעצמו ב־30 שנות עבודתו כליצן.
ראשית שרטט חיוך גדול בשחור ואת תוכו צבע בלבן בוהק, אחר כך עבר לעיניו, צייר ריסים מוגזמים, עין אחת הקיף בכחול ואת השנייה בירוק. כשנכנס שוב אל הבית, רץ אל חדר השינה שלו, פתח את דלת הארון שהוא הכי אוהב ושלף מתוכו בגדי ליצן צבעוניים וגדולים. הוא לא התאמץ להתפשט, אלא לבש אותם על הפיג'מה שלו, הביט בראי, לחש כמה דברים מצחיקים לעצמו והלך אל חדר העבודה. שם הוא הדליק את המחשב, הפעיל את תוכנת הזום, ועל מיטת בית החולים, במחלקה הכל כך מוכרת לו, ראה ממתינה בסבלנות ובעייפות את הילדה היפה כל כך, וראשה עטוף במטפחת. אביה, לבוש בבגדי צַבָּע, עומד על ידה ומכוון את מצלמת המחשב שאל מולם.
לרגע נצבט לבו. בפעם האחרונה שראה אותה עוד היה שיער לראשה, בשר בידיה וצבע בלחייה. הוא לא ידע על מי לכעוס יותר, על המחלה המתפשטת בגופה או על הקורונה שהפרידה בין שניהם. אבל ליצן כמו ליצן, אם כועס - רק כשאין עליך איפור, או עיניים מצפות. "מה זה? מי פתח פה פלפל שחור?", תהה בקול רם, התעטש ופלט אל ידו כדור אדום וגדול. האבא הביט בילדה, היא חייכה. "זו את?", שאל אותה. עיניה כמעט נעצמו. "למה את עצובה?", שאל. "אני יודע למה! זה בגלל שבכל פעם שנתתי לך בלון, פוצצת אותו נכון?". פתאום נפקחו עיניה והיא כמו התעוררה באחת, חדוות ילדים מכניעה גם תרופות. ואז עשה את הקונדס האהוב עליה, למען האמת, על רוב הילדים, ניפח בלון צינור צהוב, הגיש אל הילדה ואמר "אבל הפעם תשמרי עליו טוב", והיא, כאילו אין עולם וירטואלי ביניהם, הושיטה את ידה, אביה קירב את המצלמה וברגע שעמדה לקחת את הבלון, שחרר הליצן את אחיזתו ממנו והוא עף לו ברחבי החדר. "את תמיד עושה את זה!", נזף בה, ובפעם הראשונה מאז תחילת המגיפה, שגזרה עליה וגם עליו בדידות, צחקו שניהם, בבריאות אמיתית.
את איציק הליצן אני מכירה עוד מימי ילדותי בתחילת שנות ה־90. אני זוכרת אותו מופיע יחד עם מיכל ינאי ב"קרנבל של מיכל" והוא כאילו במקרה בוחר ילד שהתמזל מזלו לשבת בקהל ביום הולדתו ולוקח אותו אל כיסא יפה, שם ישב הילד המאושר בזמן שאיציק חג סביבו, עושה קסמים, מצחיק אותו ואת הקהל ומיכל ינאי מחלקת לו עשרות מתנות שעליהן יכולתי רק לחלום. כשנפתח קניון חולון ב־1998, הייתי בת 8, וכשסיפרה לי אמי שהליצן "השמן" מהקרנבל של מיכל מגיע אל הקניון, הבטחתי לה שכל השבוע אעזור במה שתבקש ואפילו אקח איתי את אחותי הקטנה ואשמור עליה טוב, רק שתאפשר לי ללכת.
וכך היה. כשאנחנו מצוידות ב־5 שקלים כל אחת, נכנסנו אל הקניון, ששעה לפני ההופעה כבר המה בילדים, קנינו שתי גלידות אמריקאיות, נדחקנו בין כל הילדים הצועקים והתיישבנו בשורה הראשונה. אני, כמובן, סיימתי את הגלידה שלי ראשונה, בדיוק כשאיציק עלה על הבמה, בשיא תקופת זוהרו, עוד לפני הליצנים המזויפים המקשטים את הפסטיגלים, חסרי הערך המוסף וגיבוב השטויות שהם משרבטים על דף, וסיפר על חברות ועל אחדות, אחר כך החליט "אתם יודעים מה? יש לי המון מתנות לחלק! אני צריך ילד או ילדה שיודעים לשיר יפה".
"אחותי! מרסל!", צעקה אמילי אחותי הקטנה מהקהל ופיה מלוכלך בגלידה. "כן, אני!", שיתפתי פעולה איתה (לימים קראה לי דודו טופז על שום האהבה העצמית הגדולה שיש בי). איציק הביט בי. אני עוד זוכרת מה לבשתי, גופייה חומה של בנים ומכנסים קצרים מלאים בקשקושים. עליתי לבמה, לא התביישתי בירכיי ולא בשערי המקורזל. "איך קוראים לך?", שאל. "מרסל", עניתי לו. "רק על השם הזה מגיעה לך הפתעה. נכון, ילדים?". כולם מחאו כפיים, ואיציק נתן לי צעצוע כזה שמפריח בלוני סבון. "תשמרי לי!", צעקה אמילי מהקהל. "בסדר", צעקתי לה חזרה. היינו שתינו מאושרות כל כך.
"מה תשירי לנו, מרסל?", שאל.
"את 'שלגייה'!", עניתי בגאווה. "מההצגה של חנוכה?", שאל.
"לא! 'שלגייה'! שלמדנו בבית ספר". וכשהגיש לי את המיקרופון ועוד לפני שנתן לי את האות, התחלתי לשיר "כבר ירד השלג בהרים רחוקים / ובשלג אנו צועדים / כי בתוך היער האפל מחכים / שלגייה עם כל הגמדים! / חורפים שבעה חיכינו לך / לא קראת אבל ענינו לך...". אני זוכרת שהילדים מחאו כפיים על פי פקודתו, אבל היחידים ששרו איתי היו ההורים - כי מה לילדים ולשירים האלו?
את שלושת בתי השיר הוא נתן לי לזמר שם. אחריי הופיעו עוד ועוד ילדים, חלקם כישרוניים הרבה יותר, אבל אולי הייתה זו חמלתו הלא מוסברת אליי, הוא קרא לי שוב לבמה, כמנצחת. על הבמה כבר עליתי עם אמילי, ושתינו, מלוכלכות מגלידה אמריקאית, אספנו את המתנה הגדולה שקיבלנו: אריזת לגו חדשה וצביטה באף מאיציק הליצן המפורסם. לימים אף הזדמן לי לשדר איתו באותה התחנה 103FM, אבל עם הקורונה - יצאנו כולנו בעל כורחנו לחל"ת. לי יש סדנאות הכתיבה, הספרים ו"מעריב", אבל הוא - הוא יודע רק לשמח ילדים.
בשבוע שעבר עלתה הכותרת "איציק הליצן המיתולוגי מתחיל לעבוד באבטחה". מיד נכנסתי לדף הפייסבוק שלו, שם כתב שתמו חסכונותיו ואחרי שלושה חודשים בלי אף אירוע ובלי תוכנית הרדיו שלו, הוא מתחיל לשמור באחד מהבניינים בדרום תל אביב בלילה, תמורת 31 שקל לשעה. נצבט לבי, אף שכל עבודה מכבדת את בעליה. כמה מכות יכול לספוג ליצן? בהתחלה חתכו בהכנסותיו החדשים שהגיעו, אלו עם התפאורה האינטארקטיבית, דוכני האוכל הרבים, הרקדנים ובובות הענק, ועכשיו זה? אם יימחק לו החיוך, יימחק גם חיוך ילדותי וילדותם של כל ילדי שנות ה־90 וה־2000.
בתגובות כתבו המון הורים לילדים תודה על השנים שבהן שימח אותם ושילדיהם כבר גדולים, ולו יכלו היו מזמינים אותו לביתם וכמה חבל. חלק אף הציעו כסף או הלוואה. "אני רוצה רק להופיע", כתב בתגובה, "זה כל מה שני רוצה".
אמא אחת, שכחלק מהתנדבותו בבית החולים שניידר הצחיק גם את ילדתה, כתבה לו מכתב מרגש שבו היא מפרטת כל יום שבו ביקר את ילדתה והצחיק אותה עד שזו נפחה נשמתה ועלתה השמיימה. שעות ישב מול המחשב, מאופר, לבוש בבגדי הליצן שלו ומירר בבכי. "אבא שלי אמר לי שמכל דבר רע חייב לצאת גם משהו טוב", מלמל בהתרגשות כשטלפנתי אליו להציע את עזרתי. "אני מתגעגע, אבל המשפט הזה מחזיק אותי בינתיים", אמר כשהוא מתארגן ללילה הארוך בבניין המתפורר בדרום תל אביב.
"יש לך הפתעות?", שאלתי.
"בשפע", ענה.
"ומצב רוח בכיסים?", שאלתי.
"בכל אחד מן הבגדים שלי", ענה.
"אז בוא ננסה לקרוא להם שוב אליך, בסדר?".
"תודה, מרסל", לחש לי הליצן השמח ויצא אל יומו בעבודה המשמימה.
ואולי, אם מתקרב יום הולדתם של ילדכם, נכדכם או מישהו שאתם מכירים, טלפנו אליו וקראו לו לבוא.
כי אחרי הכל, אנחנו עם ישראל
ושמש עולה, יורד גם הליל,
רק הליצן עוד ממשיך וצוהל.
איציק הליצן, 052־2542940.