מחר אחר הצהריים זה יתרחש שוב. אל בית העלמין נחלת יצחק אמורים להגיע נשיא המדינה וראש הממשלה, כמדי שנה במועד זה, לאזכרה הממלכתית לחללי אלטלנה.
הפעם המעמד יהיה מצומצם מאוד, בגלל צוק העיתים, לאמור נגיף קורונה. רק לבודדים, ותיקי האצ”ל הקשישים, ובני משפחות, תתאפשר הנוכחות ליד החלקה שבה טמונים 16 אנשי האצ”ל. מצבותיהם אחידות, כשל מצבות חללי מערכות ישראל, מרוכזות בקצה החלקה הגדולה שבה טמונים עשרות חללי מלחמת תש”ח בעיקר, ובהם גם מצבות שבהן טבועה מלה אחת: אלמוני. אל מול חלקת חללי אלטלנה ניצבת האנדרטה דמוית ספינה שבחרטומה חקוקות מילותיו של מנחם בגין, מפקד האצ”ל ומי שהיה על סיפונה בעת שהופגזה מהחוף התל־אביבי: “מלחמת אחים לעולם לא”.
72 שנה חלפו מאז הטראומה הזו, שהתחוללה ימים ספורים לאחר הכרזת המדינה. ספינה שהביא האצ”ל מצרפת ועליה כ־900 עולים־לוחמים ואלפי כלי נשק, שאילו לא טובעו, ייתכן שתוצאות מלחמת העצמאות היו טובות בהרבה. אולי גם חלק מן הבעיות שעמן אנו מתמודדים כיום לא היו על הפרק. כאשר מצד אחד הוכרזה המדינה על ידי דוד בן גוריון, הנה מצד שני הוא עצמו כמעט סיכן את עצם קיומה בגלל “התותח הקדוש” שהבעיר את אלטלנה, והרג כמה מאנשיה. לא היה חסר הרבה שגם מפקד האצ”ל מנחם בגין היה נרצח, ולא היה מי שייתן לאנשיו את הפקודה ההרואית, לא להשיב אש לתוקפים.
כבן חמש הגעתי עם משפחתי תל־אביבה, מיד למחרת הסרת המצור על ירושלים. וכך תיאר זאת אבי במאמר משנת 1950: “עדיין לא הסתיימה המלחמה עם האויב החיצוני, והנה – הנוראה במלחמות: מלחמת אחים. ‘מחוץ ישוד אויב... ומדנים מקרב’. מתוך ישיבה בירושלים לא יכולת לדעת: כיצד קרה האסון? עצם האסון לא הפתיע אותך: נהירים לך, יותר מכפי המידה, שני הצדדים. שקוע בשרעפים כבדים אלה, היית בין המניין הראשון אשר ירד מירושלים השפלתה, עם תום המצור על הבירה המבותרת ואשר עיקרה הופקר בידי האויב. בשעה שלוש אחר הצהריים הגעת לתל אביב. ועוד במקווה־ישראל נתגלה לעיני הנוסעים עמוד עשן כבד, סמיך, מיתמר ועולה... הנוסעים השתקעו בשתיקה כבדה: ‘אלטלנה’ עולה באש השמימה. האומנם רק ‘אלטלנה’? האם לא עולה השמימה באש עוד דבר? האם אין קץ ‘אלטלנה’ מבשר סיום ‘ירח הדבש’ של אחוות ישראל?”.
לאחר תיאור המחזה הזה, מנסה אבא סיקרא (אחימאיר) למצוא הסבר למה שקרה: “אסון ‘אלטלנה’ קרה בעצם, מפני שאיש לא הכיר את אחיו. אילו היה פיקוד האצ”ל מכיר את השמאל, כי אז לא היה מתרחש האסון הנורא הזה, ולהפך. אילו היה השמאל מכיר את המחתרת הציונית כי גם אז לא היה מתרחש האסון האיום והנורא הזה... ביישוב היו קיימות שתי שיטות הבלגה. ההגנה גרסה הבלגה כלפי חוץ והגבה כלפי פנים, והיפוכה האצ”ל ולח”י: הגבה כלפי חוץ והבלגה כלפי פנים...”. את עיקר האשמה הוא מפנה כלפי ההנהגה הנשלטת בידי בן גוריון, שהלכה לפי שיטתה: ויתורים מרחיקי לכת כלפי חוץ ויד חזקה כלפי פנים. “אילו גילתה ה’הגנה’ מידת ההבלגה המינימלית כלפי ‘אלטלנה’ כפי שגילתה כלפי הערבים – כי אז הנשק ‘אלטלנה’ על 900 חייליה נמצא בחזית חברון וטול־כרם... שלטון מפא”י על ישראל (היה) חשוב לאין ערוך משלטון ישראל על העיר העתיקה עם הכותל המערבי”.
יחלפו עוד 19 שנה עד שהעיר העתיקה והכותל המערבי, יחד עם שאר חבלי המולדת ביהודה ושומרון, שוחררו במלחמת הישע, שאף היא התרחשה בחודש יוני, לפני 53 שנה. ב־1967 עדיין היה השלטון נתון בידי מפא”י ושותפותיה, ועם זאת, לא בן גוריון עמד בראשות הממשלה כי אם יריבו המר במפלגתו, לוי אשכול. אלה היו שנות פיוס פנימי, שבהן אשכול נתן את הפקודה להעלות את עצמות ז’בוטינסקי, ונענה ללחצם של מנחם בגין ויגאל אלון לנצל את תוקפנותו של חוסיין מלך ירדן, ולשחרר את מזרח ירושלים.
מאז הטרגדיה של אלטלנה, בקום המדינה, ניצבה ישראל לא אחת על סיפה של מלחמת אחים. היריבות הפנימית המרה, הקיצונית, טבועה בנו, ועלולה עוד להכות בנו, בוודאי לקראת מהלך של סיפוח בקעת הירדן, אם יתרחש בסוף החודש. אם לא נדע לעצור, ימין ושמאל, בוויכוח המתלהט שוב ושוב בתוכנו, אם המיעוט לא ילמד לקבל את הכרעת הרוב, המתבטא בהחלטת הממשלה, כי אז אלטלנה עלולה לפקוד אותנו שוב, והפעם בלי מנהיגים משכמם ומעלה כמו בגין ואשכול, שישכילו להרגיע את הרוחות ושימנעו אסון פנימי כבד עד כדי סיכון שלמותה של המדינה.