לפני כחצי שנה חשף הנשיא דונלד טראמפ בבית הלבן ובנוכחות בנימין נתניהו את העקרונות המדיניים של "עסקת המאה". התוכנית כללה הכרה אמריקאית בריבונות ישראל על תחומי ההתיישבות היהודית בבקעה וביו"ש (כ־30% מהשטח), ריבונות ישראלית בירושלים השלמה והכרה בה כבירת ישראל. כל אלו לצד הקמת מדינה פלסטינית רציפה ב־70% משטחי יו"ש, ו־120% משטח רצועת עזה (תוספת על חשבון שטחים ישראליים ריבוניים בנגב).

כדי להקים את המדינה הזאת ולזכות בהכרה בה יצטרכו הערבים לעמוד בכמה תנאים: ויתור על תביעת השיבה של הפליטים לתחומי מדינת ישראל, פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה, הפסקת ההסתה והמשכורות למחבלים, הסכמה לאחריות ביטחונית כוללת של ישראל ממערב לירדן והכרה בישראל כמדינה יהודית ובגבולותיה החדשים כסופיים, כולל ירושלים השלמה.

לכאורה לא היה כל מקום לדאגה. הערבים לעולם לא יוכלו לעמוד בתנאים אלו. אלא שממש כך הבטיח עו"ד דב ויסגלס כשאריאל שרון הסכים לקבל את תוכנית "מפת הדרכים" של בוש, הכוללת מדינה פלסטינית. ויסגלס הסביר שכדי שהפלסטינים יצליחו לעמוד בתנאים שבתוכנית יהא עליהם להפוך קודם לכן לפינלנדים. אבל עוד לפני שהייתה להם הזדמנות לנסות זאת, הודיעה פרקליטת המדינה עדנה ארבל כי בכוונתה להגיש כתב אישום נגדו, ושרון חיפש דרך להימלט מהמלכודת המשפטית. עקירת היישובים מחבל עזה וצפון השומרון הייתה הדרך, והפלסטינים היו פטורים מההמרה לסקנדינבים. ולפיכך - אסור לסמוך על הערבים שידחו את ההצעה, שלא יעמדו בתנאים. כי המנהיגים שלנו מתהפכים מהר יותר מהמנהיגים שלהם.

כשהתפרסמה התוכנית בשלהי ינואר, קיבלו אותה בברכה גם מנהיגי המתנחלים. הרושם שיצרו טראמפ ונתניהו היה שישראל תוכל להחיל ריבונות לאלתר ולשלם - אם בכלל - רק לאחר שהערבים ימלאו את כל התנאים. אך במהרה הבהירו האמריקאים כי הם דורשים לאשר מפות מפורטות של תחומי הריבונות לפני שייתנו את ברכתם למהלך. ועוד הבהירו כי מחוץ לאותם קווי תיחום תיאסר הבנייה היהודית. ובאותם 19 יישובים שיושארו כמובלעות בתוך השטח הערבי לא תאושר תוספת בנייה אלא לגובה בלבד. וכשהחלו הפרטים והמפות לדלוף, כבר היה ברור: אם תרצה ישראל לזכות בהכרה אמריקאית בריבונותה החדשה, תצטרך להכריז מראש על הסכמתה להקמת מדינה פלסטינית עם רציפות טריטוריאלית בשאר השטח - אם הפלסטינים יעמדו בדרישות.

נאמני ארץ ישראל נקלעו לברירה אכזרית: לקבל מה שנותנים, תוך הסכמה עקרונית למדינה פלסטינית בלב המולדת שלנו, מתוך תקווה שלעולם לא יקום מנהיג ערבי פלסטיני שיסכים לתנאים שהוכתבו להם - או להכריז כי "מצווה הבאה בעבירה" פסולה היא. ואסור לקבל "מתנה" מורעלת כזו אם מחירה הוא ויתור על חלקי מולדת. אם תרצו - ויכוח מוכר בין טהרנים אידיאולוגיים ופשרנים פרגמטיים.

אלא שלהבנתי יש יותר משתי האפשרויות הללו. ועם מידה ראויה של נחישות ציונית, וזיהוי שעת הכושר ההיסטורית - ניתן לאכול את פרוסת העוגה בלי לוותר על כל השאר.

בקעת הירדן (צילום: פלאש 90)
בקעת הירדן (צילום: פלאש 90)

גם נתניהו יכול

אינני יודע כמה תקיפה היא התביעה האמריקאית מנתניהו להכריז על הסכמתו והכרתו העקרונית במדינה פלסטינית כתנאי להכרה אמריקאית בריבונות. אבל מעצם פרסום התוכנית כבר ברור מה גבולות הריבונות שארה"ב של טראמפ נכונה לקבל. אם אכן הציבו כאולטימטום הכרה ישראלית במדינה פלסטינית כתנאי להכרתם בריבונות - אסור כמובן לנתניהו לקבל את עסקת החבילה הזו. וכיוון שאינו רוצה להגיד "לא" בוטה לטראמפ - הוא יכול להכריז על החלת הריבונות בבקעת הירדן וכל ההתיישבות היהודית ביו"ש כצעד חד־צדדי, ובלי לקשור הכרזתו זו לתוכנית טראמפ. הוא יכול כמובן לצרף להכרזה גם הודעה שישראל מוכנה בכל עת להיכנס למו"מ עם נציגי הפלסטינים על הגדרתם העצמית במסגרת התוכנית "ירדן היא פלסטין"...

לוי אשכול אזר אומץ להחיל את החוק על ירושלים בצעד חד־צדדי בימי הנשיא לינדון ג'ונסון, ומנחם בגין ניסה לכפר על עקירת היישובים בסיני ותוכנית האוטונומיה כשהחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן בימי רונלד רייגן, והם התעלמו מהלחצים הבינלאומיים והאיומים האמריקאיים. אשכול לא נבהל מכך שהקהילה הבינלאומית לא הכירה באיחוד ירושלים, בגין לא נבהל מהאיום של רייגן להקפיא את מזכר ההבנות האסטרטגי עם ארה"ב ואת בקשות הסיוע הביטחוני. שני הצעדים הללו ננקטו חד־צדדית. ועברו עשורים שלמים עד שהגיעה ההכרה האמריקאית בהם בימי טראמפ. אם אשכול ובגין יכלו - גם נתניהו יכול.

אסור לישראל להצהיר על הסכמתה להקמת מדינה ערבית בלב המולדת שלנו. אסור לישראל להכריז כי גבולות הריבונות שהיא מחילה עתה הם הגבולות הסופיים של המדינה, אסור לישראל להסכים להקפאת הבנייה או לעיקרון של שיבת "פליטים" ערביים לתחומי יו"ש. אבל היא יכולה להימנע מכל הצעדים הללו גם בלי להחמיץ הזדמנות היסטורית להחלת ריבונות.

כמו באיחוד ירושלים והחלת החוק בגולן, צריכה ישראל להעדיף צעד חד־צדדי (מתוך הבנה שהאמריקאים כבר הכירו עקרונית בזכותנו לעשותו) על פני קבלה של עסקת טראמפ ככתבה וכלשונה.

מקובל לחשוב כי נתניהו חושש מאוד מטראמפ ומגחמותיו. הכוח המניע את נתניהו אינו החזון האידיאולוגי של ארץ ישראל השלמה אלא שיקול פרגמטי טהור, מדיני ופוליטי. אין הוא רוצה בעימות חזיתי עם טראמפ, אך עליו לזכור כי הנשיא האמריקאי נתון עתה בקשיים עצומים בשנת בחירות, כשמשבר הקורונה ומהומות הגזע בארה"ב מאיימות על בחירתו מחדש. טראמפ כזה לא יעז לצאת נגד בסיס התמיכה האוונגליסטי שלו ולא ינסה להעניש את ישראל על צעד חד־צדדי במסגרת גבולות תוכניתו.

זו שעת הכושר, וזה הצעד הנדרש. ריבונות בלי ויתורים.
 
[email protected]