היום לפני 3,331 שנה, על פי המסורת, נקהלו בני ישראל למרגלות הר סיני. ושם ניתנה לנו התורה. המעמד המכונן הזה בתולדות האומה, שהיה מלווה בתופעות כבירות - ענן כבד ועשן, ואש אדירה מתלקחת וקולות וברקים ומתוכם נשמע קול האלוהים באוזני בני ישראל - נחקק בדברי ימי האומה כ"מעמד מתן תורה". ודוק: מתן תורה כתוב, לא קבלת התורה.
אבי ע"ה, ישראל אלדד, כתב שאינו מבין כלל את אלו המדברים על "נס מתן תורה". ודאי שהתגלות אלוהית זו לעם שלם היא על־טבעית וחד־פעמית בדברי ימי האדם. ואף על פי כן: מה הנס כאן? שאלוהים נתן את התורה? נס היה אם אדם היה מצליח לתת תורה כזו. ויתרה מזאת - נס אמיתי היה מתחולל אם למתן תורה הייתה נלווית גם קבלתה... כי בדפי ההיסטוריה של אמונת ישראל נרשמה תשובתם הפזיזה־משהו של בני ישראל כשהוצעה לפניהם התורה, והם הזדרזו והשיבו: "נעשה ונשמע". התחייבו לעשות עוד לפני ששמעו מה בדיוק נדרש מהם. ואולי כל ההיסטוריה של עם ישראל הייתה אחרת, לו באמת קיבלנו עלינו את התורה רק אחרי ששמענו ולמדנו והבנו אותה.
מאידך, לו היו מתעקשים לשבת ללמוד את כל התורה כולה, ואת כל "האותיות הקטנות", לפני שהכריזו על הסכמתם לקבלה - אפשר ועד היום לא היינו עם, אלא קהילת למדנים השקועה עד צוואר במחלוקות על פירושו של פסוק זה או אחר.
# # #
בימים אלו ציינו 20 שנה לנסיגה מדרום לבנון. מפקדים וחיילים רבים שבו וזכרו את 18 השנים שחלפו בין מלחמת לבנון הראשונה - מלחמת שלום הגליל ב־1982 - ועד שאחרון החיילים עזב את רצועת הביטחון במאי 2000 ונעל את השער אחריו. ומדברי רוב הדוברים עלה כי אף שהם יצאו מלבנון כבר לפני 20 שנה - לבנון עדיין לא יצאה מהם.
אבל לא רק ברמה החווייתית האישית אלא גם ברמה הלאומית לא יושבה עדיין המחלוקת ההיסטורית על הנסיגה מלבנון: האם הייתה זו בריחה מהאויב והפקרת בעלי ברית או מהלך מדיני וצבאי סדור ומושכל. רוב הציבור בישראל לא מצא טעם בהמשך השהייה בלבנון, לא ראה קשר בין המחיר הכבד בחיי חיילי צה"ל לבין ביטחון ישראל. ולכן כשהתמודד אהוד ברק על ראשות הממשלה ב־1999 והבטיח במצע הבחירות שלו נסיגה מלבנון בתוך שנה - הריע הציבור "נעשה ונשמע". הוריד את נתניהו מכיסאו וברק הומלך תחתיו.
ברק קיים את הבטחתו ונסוג מלבנון במהלך חפוז וחד־צדדי, כיוון שלא הצליח להסדיר את הנסיגה באמצעות הסכם עם סוריה ולבנון. רבים תיארו את הנסיגה כבריחה ממש, תוך הפקרת ציוד חיוני מאחור, ונטישת רבים מחיילי צד"ל ומשפחותיהם לגורלם. הנסיגה נתפסה כתבוסה לישראל וכניצחון של חיזבאללה על צה"ל. אבל רבים בישראל נשמו לרווחה, כי היו בטוחים שלא ניאלץ עוד להקריב חיילי צה"ל על אדמת לבנון. בבחינת "נעשה ונשמע". קודם ניסוג ואחר כך נראה מה משמעויות הנסיגה ותוצאותיה.
ולהלן תוצאותיה: נסיגת צה"ל מלבנון תחת התקפות הגרילה של חיזבאללה הפכה את ארגון הטרור לגורם הצבאי והפוליטי הדומיננטי בלבנון. עשתה אותו לזרועה הארוכה של איראן בגבולנו הצפוני. חימשה אותו ב־150 אלף רקטות. חלקן ארוכות טווח ומדויקות. ארגון הטרור, שהיה איום טקטי והקיז את דמנו ברצועת הביטחון, הפך לצבא עם יכולות אסטרטגיות המקיים מאזן הרתעה מול ישראל. "ארבע אמהות", הציבור שנסחף אחריהן והמנהיגים שנגררו בעקבותיהן חישבו מדי שנה כמה חיי חיילים "חסכנו" הודות לנסיגה. עד שפרצה כעבור שש שנים מלחמת לבנון השנייה וכל "מאזן הרווח" נמחק באחת.
אבל כשהסיג ברק את צה"ל מלבנון, לא חזה בוודאי שהוא הופך איום טקטי לאיום אסטרטגי ומכין לאיראנים בסיס קדמי בגבולנו. וגם אם הבין שנסיגת צה"ל תעצים את חיזבאללה - לא העלה בוודאי בדעתו את השלכות הרוחב של הבריחה מלבנון על הערבים ביש"ע, ויותר מכל - על יאסר ערפאת. אלו האזינו לנסראללה והסכימו עמו שניצחונו על ישראל ובריחתה מלבנון מעידים שישראל האימתנית אינה אלא רשת דלילה של קורי עכביש. חודשים אחדים לאחר הנסיגה מלבנון נכשלו השיחות בין ברק לערפאת בקמפ דיוויד, והערבים הגיעו למסקנה כי לא יצליחו להשיג במו"מ כל מה שהם רוצים, משום שהישראלים "מבינים רק כוח". וכך הביאה עלינו הנסיגה מלבנון את האינתיפאדה השנייה. על יותר מאלף נרצחיה.
וכל אלו שמיהרו לקפוץ על "נעשה ונשמע", קודם נברח מלבנון ואחר כך ננסה להבין את המשמעויות - מסרבים עד היום להכיר בהשפעתה המכרעת של הנסיגה מלבנון על יהודה, שומרון ועזה, ומיד אחר כך גם על רחובות תל אביב וחוצות ירושלים, ועפולה ונתניה וחדרה. הנה כי כן: החייל שנלחם בבופור הגן על יישובי הצפון. וחייל שנפל במארב בוואדי סלוקי הגן בגופו גם על נוסעי האוטובוסים ואורחי המסעדות בחיפה. וכשבאים היום להעריך בדיעבד את מאזן הרווח וההפסד של שנות שהייתנו בלבנון ונסיגתנו משם - חובה להבין את מלוא התמונה.
מפקדים בכירים רבים בדימוס הצליחו לנער את זיכרונם ולשכתב את ההיסטוריה, והם באים היום ומספרים לנו שתמיד תמכו בנסיגה מלבנון. מרתק. באותם ימים הייתי קצין בכיר, ואני מעיד: רק מעטים מאוד הטיפו אז לנסיגה. אפשר שהזיכרון פשוט מתעתע בהם, אפשר שהם סתם משקרים כדי להיחשב בין מי שבעיני הציבור ראו נכוחה. אבל לפני שהם ממשיכים לשכנע אותנו ש"הם תמיד התנגדו" - אולי ימתינו עוד מעט. כי החשבון ההיסטורי עוד עתיד להוכיח שמהלך הנסיגה מלבנון היה הרה אסון אפילו יותר ממה שהוא נראה כיום. ולפיכך "המשכיל בעת ההיא יידום".
# # #
על פי המסורת, חג השבועות הוא גם יום הולדתו וגם יום פטירתו של דוד המלך. ובחג אנו קוראים במגילת רות, וזוהי ראשית מגילת היוחסין של דוד. גדול המלכים שלנו, שהרחיב גבולות ישראל אל מעבר לירדן ועד לנהר פרת, גיבור, מצביא מנצח ומשורר. וכל אלו שקפצו "נעשה ונשמע" לסגת מלבנון בלי לנתח את משמעויות הנסיגה, וכל אלו הסבורים גם היום כי אפשר לברוח מהטרור, להיכנע לו כדי לזכות בשקט זמני - ראוי שישמעו ויעשו את דברי דוד המלך, "ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם". עם חפץ חיים חותר להכרעת אויביו ולניצחון, ואינו משלה עצמו שנסיגה ובריחה יביאו אותו אל המנוחה ואל הנחלה.