לפני עשר שנים הבאתי בגלי צה"ל מסמך יוצא דופן. מכתב ששלח למשפחתו של אלי כהן אזרח סורי שהכיר אותו בעת שירותו בזהות בדויה בדמשק. שבעה עמודים עשירים בפרטים, באירועים ובמקומות. המסמך נכתב יותר מ־40 שנה אחרי הוצאתו של כהן להורג, והיה ברור מן הכתוב כי האיש הכירו אישית והעריך אותו מאוד. הוא חתם בשם הפרטי "פריד", ונימק מדוע שיגר אותו למשפחה: למען ההיסטוריה, כדבריו, וכתודה מאוחרת על כך שלא הסגיר את חבריו הקרובים בחקירתו. דבר קיומו של המכתב שודר אז לראשונה במסגרת תוכנית תיעודית שהכנתי על חייו של כהן ומותו.
טיבן של עדויות כאלה, שהן מושפעות לרעה מחלוף השנים. ייתכן כי זיכרונו של פריד אכן תעתע בו לעתים, ועדיין, הקריאה בעדות מהפנטת. פריד מספק למעשה פתרון משכנע לשאלת נפילתו של לוחם המוסד. הוא מגלה כי תקופה ארוכה לפני שנתפס עורר כהן חשד בלב מכריו. ביתו היה פשוט מאוד, טען פריד, ותיאר את הדירה. הוא ידע לספר מה נהג כהן לאכול בביתו ומחוצה לו. המכרים התפלאו כיצד איש עסקים מתגורר בתנאי צנע. גם בסיפור חייו מצאו פגם. כהן הוחדר לדמשק בזהותו של אזרח סורי, איש עסקים, שעזב את המולדת בילדותו, ועתה הוא שב אליה כאיש בוגר. מיהו איש העסקים הזה, תהו חבריו, שמתעקש להתקרב לאנשי הבעת', בזמן שעמיתיו מתרחקים מהם.
שיאו של המסמך מגיע לקראת סופו. פריד מגלה כי הלשונות הרעות החלו לחשוד בכהן שהוא מרגל מצרי או עיראקי. אחד מחבריו, ווחיד קוטוב, גילה לכהן כיצד הוא נראה בעיני הסביבה. "כולם חושבים שאתה מעורב בעסק מאוד מסוכן", לחש לו, כך לפי עדותו של פריד, "איש לא מאמין שאתה איש עסקים". לאחר שהחשד עלה על גדותיו, הלך אחד ממכריו של כהן ודיווח עליו לאנשי המודיעין. פריד נוקב בשמו של המלשין - עאדל סעידי, גמלאי של שירותי הביטחון. "שמעתי אותו פעם אומר", כותב פריד על סעידי, "אם החשדות שלי נכונים, כולנו נהיה בצרות מהגיהינום".
פריד למעשה מספק הסבר מדוע זעק כהן לבני משפחתו "הידיים שלי באש", כאשר הגיע לחופשתו האחרונה, ארבעה חודשים לפני לכידתו. הוא חש שהחגורה מתהדקת סביב צווארו. למרות זאת, לא העז לתבוע משולחיו קיצור שירות, כי ראה בכך כישלון. זהו לב הטרגדיה.
כמה פיפסים בשבוע
חמש שנים לפני שידורה של אותה תוכנית בגלי צה"ל, "סוכן מספר 88" שמה, פרסם מרדכי חיימוביץ בעיתון זה ראיון ראשון עם ג', אחד ממפעיליו של כהן. ג' הוא גדליה חלף, סגן מפקד היחידה ששלחה את כהן למשימה. "אם נגיד אמרתי לו", סיפר בראיון, "'אני רוצה שתופיע פעם בשבוע, בשבועיים, ותעשה פיפס. אל תעשה כלום אלא אם יש לך מה למסור'. אז הוא היה מופיע ארבע פעמים בשבוע".
הרצון להראות שהוא מצליח.
"זה אחד הדברים שהיו בעוכריו".
ממרחק השנים, זה לדעתך מה שהפיל אותו?
"כן, שידורי האלחוט".
חלף אמר על כהן כי "היה לו רצון להצליח, לכן גימד כל מיני דברים שאני הייתי קופץ". על השאלה אם מפעיליו לחצו עליו לשדר, ענה: "אני לא חושב שלחצו עליו. הוא יותר יזם. ודאי שמפעם לפעם שאלו שאלה, אבל לא אמרו לו תשדר ארבע פעמים בשעה, או חמש פעמים ביום". הוא העיד כי הדבר הטריד את שולחיו של כהן, אך ייתכן כי לא מספיק. "העירו לו, אמרו לו, דחילאק, אל תעשה את זה. והוא בשלו, 'כן כן, בסדר'".
די בעדויות הללו כדי לספק תמונה מכמירת לב על האיש שלנו בדמשק. נפילתו הייתה תוצאת מפגש בין הפעלה שאינה בשלה דיה ללוחם המשתוקק להצליח ומסרב לחוש בסכנה. סיפור הכיסוי שלו היה טוב, אבל ביצועו היה לקוי, וכאשר דלקו נורות האזהרה, התקשו מפעיליו להבחין באורן המסנוור בתוך סבך הרעשים והקולות. המוסד היה ארגון צעיר, רחוק מכפי שהוא כיום. כאשר נשלח כהן למשימתו, מלאו למדינה 12 שנים בלבד.
עתה הגיעו הבמאים אייל תבור וליאורה עמיר־ברמץ, וצפייה בסדרת הטלוויזיה שעשו על הפרשה מחזקת את מה שנאמר לעיל. במבדקים לתפקיד, כך נאמר, אובחן כהן כברנש המתקשה להבחין בסכנה מתקרבת. עוד נמסר בסדרה, כי בדמשק פעל באותן שנים בכיסוי לוחם נוסף ושמו דוד אגמון. בנו בנימין גילה כי האב התוודה פעם באוזני המשפחה על חלקו בפרשת אלי כהן. מתברר כי גילה בזמן אמת, לפני לכידתו של כהן, כי הרוסים סיפקו למודיעין הסורי ציוד מתקדם לגילוי אותות רדיו. הוא פתח במאמץ מיידי לסלק מדמשק את כל לוחמי המוסד שפעלו שם תחת זהות בדויה. "כשהוא פנה לאלי", סיפר אגמון, לפי עדות הבן, "אלי לא הסכים לבוא, הוא אמר שהוא רוצה להמשיך במשימה".
המהגר הנצחי
פרשת אלי כהן היא אסון אישי ומשפחתי. אך למרות העיסוק האינטנסיבי בנפתוליה, חובה להודות כי דמותו, כפי שהיא חקוקה בזיכרוננו, נותרה שטוחה. דמותו של פטריוט שמסר את נפשו למולדת, והיה קורבן לעיוורון של שולחיו. אך לכהן היו תכונות נוספות. הוא היה אינטליגנטי, מסור ונאיבי.
אנחנו רואים בו מודל לישראלי האידיאלי, אבל ספק אם הוא עצמו חש כזה. כהן היה מהגר בן מהגרים. הוא נולד באלכסנדריה להורים מחלב, סוריה, שירדו לשבור שבר בארץ מצרים. הוא גדל בארץ הנילוס למשפחת מהגרים יהודים. בהיותו בן 33 היגר לישראל, וכאן היה "עולה חדש".
שלוש שנים אחר כך גויס למשימתו. גם בסיפור הכיסוי שלו התחזה למהגר. בן למשפחה מוסלמית מדמשק, שעזבה בילדותו לבואנוס איירס, ועתה הוא שב למולדת. עד רגעיו האחרונים, ראו בו תלייניו ערבי־יהודי. אב בית הדין במשפטו, סלאח אלדין אַלדִ'ילי, העיד לימים כי באחת הישיבות הוא שאל את כהן מדוע ביצע את משימת הריגול. שירתי את ארצי, אמר לו כהן. מיהי ארצך? נשאל. ישראל, ענה לו כהן. "ארצך איננה ישראל", פסק השופט, "אתה מצרי, ארצך היא מצרים". והוא בסך הכל אלי מבת ים, שרצה לחזור הביתה בשלום.
רק במותו חדל כהן להיות יהודי נודד ממוצא סורי, ארגנטינאי שנולד בלבנט, או ערבי ששפת אמו מצרית. על חבל התלייה הוא נכנס לנצח לפנתיאון הישראליוּת.