בני גנץ ועמו חבריו וחבריו לשעבר בכחול לבן התמודדו בשלוש מערכות בחירות, כשהמסר המרכזי שלהם הוא התנגדות לשיתוף פעולה עם בנימין נתניהו.

ההתבטאויות הראשונות של גנץ, אשכנזי ויעלון לפני בחירות אפריל 2019 היו נוקבות אבל מאופקות. אולי משהו מיראת הכבוד של אנשי הצבא לקברניט האזרחי עדיין נותר בשלבי העימות המוקדמים. אולם ככל שחלף הזמן, הטון הלך והחריף, ובמקביל נתניהו וחבורת הבוטים שלו עברו מהר מאוד להתקפה. הסגנון הזה מוכר לי: הוא מבוסס על אנשי מקצוע המעוניינים להמציא סיפורים כוזבים שיש בהם כדי לגרום לנזק תדמיתי משמעותי לנשוא הבדיקה, ובמקרים לא מעטים גם לדחוק אותו לפינה של התגוננות - שמפחיתה באופן משמעותי את האפקטיביות של ההתקפות שלו על נתניהו.

אמת ועובדות אינן חשובות ומעולם לא היו. בעידן הפייק ניוז אפשר להפיץ שקרים, לבנות סיפורים, ליצור תיעודים כוזבים ולהפיץ אותם. החבורה שסובבת את נתניהו עשתה זאת במיומנות רבה ולא פעם הצליחה לפגוע בנקודות רגישות במיוחד אצל יריבים פוליטיים שהצטיירו כמסוכנים. גנץ היה היעד המרכזי, וכך גם גבי אשכנזי ויאיר לפיד, ששום מילה רעה עליו לא נשמטה מהלקסיקון של אנשי נתניהו.

גבי אשכנזי, משה יעלון, בני גנץ, יאיר לפיד (צילום: גילי יערי, פלאש 90)
גבי אשכנזי, משה יעלון, בני גנץ, יאיר לפיד (צילום: גילי יערי, פלאש 90)

ככל שהתקדמו מערכות הבחירות, הגינויים ההדדיים הלכו והחריפו. בשלב מסוים, לקראת סיום מערכת הבחירות השלישית, אמרו גנץ וחבריו דברים שאפילו כתבים ופרשנים שאינם בדיוק נמנים עם תומכיו המובהקים של נתניהו הגדירו כ"קיצוניים". נדמה לי שהכינוי "ארדואן" היה נקודת ציון מיוחדת. הנשיא הטורקי הפך אצלנו לסמל של שחיתות אישית, ריקבון שלטוני ושנאת ישראל. כך שתיוגו של נתניהו כארדואן הישראלי היה שיא בעימות האישי בינו לבין בכירי כחול לבן. גנץ לא הרפה, וכמוהו חבריו.

כל מה שקשור לנתניהו היה מזוהה עם ריקבון, שחיתות, שוחד, קלקול מידות, ערעור עקרונות החיים הדמוקרטיים ואיום על מערכות אכיפת החוק - דרך ניסיון לפגוע בבתי המשפט ובפרקליטות ולחסל ציבורית את היועץ המשפטי לממשלה. ההיתכנות לכך ששבועות ספורים לאחר כל אותן מתקפות חסרות תקדים יֵשבו נתניהו וגנץ ויחליפו מרפקים, כמנהג הימים האלה, נראתה אפסית.

המציאות על פי גנץ
אומרים כי בפוליטיקה הכל אפשרי, שהאמת של אתמול היא השקר של מחר, שהתוכנית של מחר היא טיוטה שצריך להשמיד, ושמה שקורה בסוף הוא מה שמתאים לצרכים האישיים של הנוגעים בדבר, וכל היתר חסר חשיבות. לפי גישה זו הפוליטיקה היא אומנות העמדת הפנים, הזיוף, השקר והולכת השולל. זה מה שאפשר לצפות ממנה. לא יותר, גם לא פחות. דעתי לגבי הפוליטיקה - וכיצד היא צריכה להיות - שונה לגמרי.

גם כיום אני סבור כי אין בסיס להחיל על גנץ את התארים הנ"ל. ככל שאני מכיר אותו באופן אישי, וזו אינה היכרות מעמיקה, גנץ הוא איש נקי דעת, שפועל מתוך אמונה כי הוא עושה את הדבר הנכון למען המדינה, בהתחשב כמובן באילוצים הבלתי נמנעים של החיים הציבוריים במדינה מטולטלת כמו ישראל.

בני גנץ בטקס הדלקת המשואות  (צילום: אלעד מלכה)
בני גנץ בטקס הדלקת המשואות (צילום: אלעד מלכה)

ברור שרושם זה התרסק בתודעתם של מאות אלפים ממצביעי כחול לבן, שקיוו שגנץ יהיה זה שיקים ממשלה ויסלק כפי שהתחייב את נתניהו וחבורתו, וינהיג ממשל מאוזן, אחראי, מתון, מכבד, מאחד, רגיש לזכויות אדם ולזכויותיהם של כלל אזרחי ישראל. אך גנץ ביצע תפנית בלתי צפויה ברגע קריטי והפך את הקערה הפוליטית על פיה כהרף עין. כשהתייצב מול הציבור, תלה את הסיבה לתפנית במגיפת הקורונה, שיצרה לדבריו מציאות חדשה וטלטלה את כל הבסיס הקיומי של המדינה. אדם אחראי, טען גנץ, חייב להתיישר עם המציאות בלי להשתעבד לדברים שאמר בעבר, כנים ככל שהיו, כאשר התקיימה מציאות אחרת לחלוטין.

היו לא מעטים, גם מבין תומכיו של גנץ, שהתרשמו מהודעתו ומהתפנית שביצע, וראו בה אפילו ביטוי של אומץ לב ויושרה שכל כך חסרה בחיים הציבוריים שלנו. לדבריהם, אומץ לב הוא היכולת לעמוד בפני הציבור ולומר דברים שאינם מצופים ממנו והיכולת לשנות עמדות - אפילו ליצור שותפות פוליטית שנראתה בלתי אפשרית רק כמה ימים ספורים קודם לכן.

צריך לקבל את הודעתו של גנץ כנתינתה. אין סיבה לטעון שהיה זה נימוק לא אמיתי. בחינה של המצב ששרר באותם ימים יכולה לתת אמינות להסבר זה. הממשלה הצליחה באותם ימים, בעזרת תיאטרון הפאניקה שיצר נתניהו, לעורר רושם שאנחנו עומדים בפני משבר המאיים על המשך קיומה של המדינה. "המשבר הגדול ביותר מאז ימי הביניים", "מיליון נדבקים ועשרת אלפים מתים עד סוף חודש אפריל", הבטיח נתניהו. האוכלוסייה הייתה נתונה בסגר מוחלט, מאות אלפים שוחררו מעבודתם, ורבים חוששים שלא יחזרו אליה, מבוגרים נותרו מנותקים מבני משפחתם, ילדים לא יכולים לבקר הורים נזקקים, והקשר לעולם היה מוגבל, כמעט מנותק.

בתנאים כאלה אפשר להבין - גם אם לא להסכים - כי לאחר שראה את הדרמה האנושית והבין כי אין ביכולתו להקים ממשלה, הגיע גנץ למסקנה כי אין מנוס מלשנות כיוון. אפשר גם לחלוק על החלטתו, כפי שאני ורבים מתומכיו לשעבר חשו. אי אפשר לבטל לגמרי את האפשרות שגנץ עצמו, בלבו, בנפשו, בכל ישותו - חש שזה הדבר הנכון שצריך לעשות למען המדינה. כך אמר, ואני מאמין לו. עם זאת, חובה להדגיש כי גנץ מעולם לא אמר כי החיבור הבלתי נמנע, לדעתו, בנסיבות הזמן והאירועים, פירושו זניחתן של כל ההתחייבויות האחרות שנתן לציבור במהלך שלוש מערכות בחירות מיותרות, בזבזניות ומושחתות.

הפגנת המרכז לשלטון מקומי בכיכר הבימה בת״א (צילום: אבשלום ששוני)
הפגנת המרכז לשלטון מקומי בכיכר הבימה בת״א (צילום: אבשלום ששוני)

המפלט האחרון
גנץ התחייב להגן על מערכת בתי המשפט ועל עצמאותה מפני אלה הנחושים לפגוע בה. הוא התחייב לשמור על עצמאות מערכות אכיפת החוק ועל מעמד היועץ המשפטי לממשלה. הוא התחייב לשנות את היחס לערביי ישראל ולהכיר בהם כאזרחים שווי זכויות. הוא עמד בראש הפגנה המונית שהתקיימה ברחבת מוזיאון תל אביב והזמין באופן תקדימי את איימן עודה לבמה כדי לשאת דברים.

גנץ הודיע כי יתנגד באופן נחרץ לסיפוח שטחים חד־צדדי, ללא הסכמת הקהילה הבינלאומית. הוא זכה ללא מעט ביקורת על הערה זו, שהתפרשה בצדק כהבעת הסתייגות מתוכנית טראמפ, הואיל וברור מראש כי אין כל סיכוי ליצור הסכמה בינלאומית רחבה לסיפוח חד־צדדי של שטחים בגדה המערבית, כולל בקעת הירדן. גנץ הבהיר מפורשות כי הוא בעד פתיחת מו"מ מדיני עם הפלסטינים, וכי בכוונתו לפעול למען הגשמתו.

גנץ התחייב כי יפעל לשינוי סגנון הדיון והשיח הציבורי. הוא הוקיע את המסרים המעליבים, המפלגים, הסכסכנים, המשסים חלקים שונים באוכלוסייה אלה באלה, והתחייב כי סגנון ממשלתו יהיה שונה לחלוטין ויתבסס על כבוד לאחר ולשונה, על אחדות ועל חיבור הדדי. אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה התחייבויות, אך די באלה.

ניתן להניח שכיום כבר ברור לגנץ כי אין מצב חירום אמיתי, ושום הצדקה לממשלת חירום לתקופת זמן כלשהו. הוא צריך להודות כי נסחף קצת אחרי הדרמטיזציה הקיצונית שנתניהו הצליח ליצור. ממש בעת שהממשלה מושבעת בכנסת, לכאורה בגלל המציאות שנוצרה על ידי הקורונה, ברור כי המגיפה כבר הולכת ונמוגה. אני משער כי אילו היה צריך גנץ לקבל הכרעה בדבר שיתוף פעולה עם נתניהו בימים אלה, הוא היה מתקשה להשתמש בקורונה כנימוק אמין.

בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן)
בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן)

מספרי המגיפה מוכיחים פעם נוספת כי נתניהו יצר פאניקה מופרזת, מתוכננת, שלא היה לה כל בסיס. המשבר הכלכלי הצפוי כתוצאה מהצעדים המופרזים ונטולי האחריות מטיל על הממשלה ובעיקר על האזרחים מעמסה קשה, אולי בלתי נסבלת. כך שלא רק שקשה לטעון כי הקורונה היא סיבה מספקת לשותפות פוליטית עם הליכוד - קל אפילו להסביר למה דווקא אין לשתף פעולה עם מי שערער עד היסוד את יציבות הכלכלה והחברה הישראלית.

כך או כך, זה לא הזמן לנהל חשבונות על מה שהיה, על מה שיכול היה להיות ועל ההלם הגדול של רבים ממה שנראה כהתקפלות בלתי מתקבלת על הדעת. אך כפי שהאמנתי לנימוקיו של גנץ, והאמנתי שתמונת העולם כפי שהוא ראה אותה היא שהניעה אותו להשלים תפנית כה דרמטית - כך גם האמנתי כי הוא לא זנח את העקרונות שהנחו אותו מהיום שבו הניף את דגל חילופי השלטון בישראל. עתה, כאשר הממשלה קמה, חובת ההוכחה מוטלת עליו יותר מבעבר.

משעשה את הצעד וחבר לנתניהו, משהסכים להיות ממלא מקומו של איש שהוא מתקשה להאמין להתחייבויותיו ולהודעותיו, משזינק לביצה שבה מכתיבים את הסגנון אנשים כמו אמיר אוחנה, דוד ביטן ודוד אמסלם ומעליהם יאיר נתניהו, משהסכים שתקום ממשלה של 34־36 שרים ו־16 סגני שרים (על ממשלה כזו אמר בעבר כי זו ממשלת שוחד והונאה על פי עצם טבעה) - משהסכים לכל אלה, נותר לגנץ רק מפלט אחד שיאזן את החששות והחשדות שהתלוו למהלך הדרמטי שביצע: הוא צריך להילחם ולקיים את התחייבויותיו ולהגן על המדינה מפני אלה המאיימים על יציבותה, ערכיה ועקרונותיה.

לכאורה, יש לגנץ הכוח הפורמלי לעשות כן. יש לו מספיק שרים בממשלה, ובעיקר - יש לו הסכם שמעניק לו זכות וטו על כל החלטה בעניין מהותי, בכל תחום מתחומי חיינו. עתה נותר לראות אם יש בו גם הנחישות, האומץ, הכוח והעוצמה לקיים את כל הדברים הללו. מה שהיה - לא נשכח. מה שלא יהיה - לא ייסלח.
 
[email protected]