1. לאחר מסע פוליטי ארוך, מייגע ורצוף השמצות, דברי הסתה ופילוג, שהשתרע על פני שלוש מערכות בחירות שבהן לא הושגה הכרעה, יוצאת ממשלת נתניהו־גנץ לדרך. כל צד וחצי תאוותו בידו. זו תהיה ממשלת ויתורים והסכמות. לא קלה תהיה דרכה וגם לא דרכנו, אבל אין ולא הייתה חלופה טובה ממנה.
עם כל הכבוד למאבק בקורונה, לאתגר הכלכלי הענק ולמימוש תוכנית טראמפ, הבשורה הגדולה של הממשלה הזו לנו, האזרחים, צריכה להיות הפיוס הלאומי. אם נצליח להביא שלום בתוכנו לצד הדעות וההבדלים - נוכל יחד לכל אתגר. גנץ בנוי וערוך לכך. האם יימצא לו השותף? ימים יגידו.
את הממשלה הזו, שהיא אכן יצור חריג שנולד בלידת מלקחיים (אם לא לידת עכוז...), הכשיר בג"ץ בהרכב מלא פה אחד. המסקנה שלי היא שיש שופטים בירושלים, שהם בשר ודם ושבתוך עמם הם יושבים. 11 שופטי בג"ץ הבינו היטב את רצון רוב הבוחרים, שפעם אחר פעם שלחו את נתניהו וגנץ לשתף פעולה, והבינו שעליהם לאפשר לממשלה לצאת לדרכה. כל החלטה אחרת הייתה משלחת אותנו לבחירות רביעיות, והייתה משולה לכך שבג״ץ עצמו היה מפעיל במו ידיו את מתג ההפעלה של הD9־ שהכינו בימין. אבל לא פחד עמד לדעתי בבסיס ההחלטה, אלא תבונה, שיקול דעת, המצב המשפטי והחוקתי וחוסר הרצון לקבוע לגופו של אדם ולגופו של עניין.
היטיבה להחליט נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, כשאפשרה בפעם הראשונה בהיסטוריה להעביר את הדיונים בשידור חי בטלוויזיה. מעבר לעובדה שזה היה מרתק ברובו, תורם המהלך לחיזוק אמון הציבור בבית המשפט. הציבור ראה את שופטיו ממוגנים במסיכות, מופרדים במחיצות, מנהלים דיון משפטי בגובה העיניים. הציבור ראה כי שופטיו הם בשר ודם, אחד אחד וסגנונו, שהם צופים בתוכניות טלוויזיה ושבתוך עמם הם יושבים. זה היה מהלך אסטרטגי חשוב של בית המשפט לשימור מעמדו, לאחר תקופה ארוכה שבה הוא מושא להסתה ומחלוקת.
2. צפיתי השבוע ב"מסיבת הסיום" שערך נתניהו לקורונה, ודמיינתי את הנגיף עצמו מרחף מעלינו ומחייך. גודל הדרמה שיצר נתניהו ב"יציאה" דמה מאוד לגודל הדרמה, הפומפוזיות וההפחדה ב"כניסה".
הקורונה לא הלכה לשום מקום, וישראל עדיין לא "ניצחה" אותה. היא מעלינו ובתוכנו, מחפשת נקודות תורפה ושדות טרף עד יבוא החיסון. יש בהחלט ניצחון ביניים, והוא שייך כולו לצעדים הנכונים שננקטו על ידי הממשלה ומשרד הבריאות (כן, למרות ההערות, התקלות, ההזנחה, הטעויות והלקחים). בינתיים ניצחו ההסגר, הבידוד, סגירת הגבולות והריחוק החברתי. ניצחו הצוותים הרפואיים המדהימים שלנו, ותרמנו לניצחון הזמני גם אנחנו, שהיינו בסך הכל ממושמעים, בניגוד לאופי שלנו.
פתיחת המשק והנעת הכלכלה באופן מדורג ואחראי היא הכרחית, אבל מחייבת אחריות מצד הציבור והבנה שעודנו מתהלכים בתוך שדה מוקשים, ומקיימים כאן ניסוי וטעייה וניהול סיכונים ברמה הלאומית. ישראל, כמו מדינות רבות אחרות, צברה ידע וניסיון בהתמודדות עם הקורונה, שיאפשרו לה לנהל את השגרה החדשה והמסוכנת שאליה היא נכנסת. רק אנחנו נקבע אם בעוד חודש נשוב אל ההסגר והבידוד.
3. משרד הבריאות עומד להיות תיק מרכזי, מרופד בתקציבים ובתשומת לב ציבורית ותקשורתית, כשם שהיה משרד הביטחון לאחר יום הכיפורים ומלחמת לבנון השנייה. בסופו של דבר אנחנו "מדינה בהפרעה", שמקבלת החלטות על בסיס טראומות והקדמת תרופות לדוח מבקר המדינה או ועדת חקירה. כך למשל אני יכול כבר להעריך מה יהיו המסקנות לאחר רעידת אדמה שתגיע יום אחד, כמצופה, אבל את רשות החירום הלאומית נקים מחדש רק אחריה.
השבוע נחת על שולחנם של ראש הממשלה ושל ראש המל"ל מאיר בן שבת מכתב פנימי וארוך של מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. לאחר פרגון "למנהיגות, להובלה ולתוצאות", מפורטת בו דרישה מיידית לכ־3 מיליארד שקל, רובם עבור תוספת של כ־2,000 מיטות ("מיטות קורונה" במסמך) ו־3,500 תקני רפואה לבתי החולים כדי להיערך ל"קורונה ב'".
גורמים בכירים בממשלה ובצמרת מערכת הבריאות מתריעים בפניי שהתקצוב הזה איננו פרי עבודת מטה ראויה, ושהוא יבוא על חשבון הרפואה בקהילה, בקופות החולים, בתחנות טיפת חלב (למשל, הם מצביעים על ירידה משמעותית בחיסונים לילדים נגד חצבת, שמסוכנת יותר מקורונה), ברפואה המונעת, באופציה להגדיל את סל התרופות ועוד. במציאות שבה שרי האוצר והבריאות של ממשלת מעבר עם רגל אחת בחוץ, ערב מינויה של ממשלה ושל שר בריאות חדש, אין זה נכון לסנדל אותו באמצעות שניים־שלושה אנשים שעושים עבודת מטה במשרד הבריאות. הגדלת תקציבי הבריאות חשובה וראויה, אך יש למנות צוות בין־משרדי עם נציגות של הקופות, האוצר, המל"ל ואולי גם מומחים חיצוניים, ולהציע לשר שתי חלופות לדיון והחלטה.
אינני יודע מי יהיה שר הבריאות. האם יהיה זה גורם מקצועי שתביא כחול לבן? האם עמיר פרץ, שירצה להחליף את הכלכלה בבריאות, או אולי נפתלי בנט שהוכיח עצמו כ"ראש אגף רפואה במשרד הביטחון". וזה כמובן תלוי שוב רק בנתניהו.
שר הבריאות ומשרדו עומדים להיות מרופדים ומפונקים, אך יש להבטיח שהכספים ינותבו אל הצרכים הנכונים, ולא דרך "ציר הטראומות" והלקחים החמים.
4. השבוע, בשעת בין ערביים בבית העלמין באלפי מנשה, קברנו את חברנו יואב גלילי ז"ל. אתם לא הכרתם אותו, אבל אני רוצה שתכירו אותו לאחר מותו.
נפגשנו בגיל העשרה בחברת הנוער בלהבות חביבה. הוא נשלח לקיבוץ משכונת רוממה בירושלים ואני מיד אליהו, וביחד עם עוד 30 נערות ונערים יצרנו חיי נעורים של לימודים, עבודה בענפי המשק וחיי חברה עשירים, מוקסמים כולנו מהקיבוץ, ערכיו ואורח החיים. עבדתי עם יואב בענף האבוקדו. כבר בגיל 16 הוא הפך לאיש עבודה קפדן, קשוח ולא מתפשר, מכור לענף וליעדי הגידול "כמו גדול". בצבא הוא שירת כקרבי ואני לא כל כך. נפגשנו במקרה במקום הכי עמוק בלבנון, בג'בל ברוך. הוא שירת במוצב, ואני נשלחתי עם מכלית למעלה ההר לספק לו מים. כה שמחנו יחד. יואב נישא למיכל, בת המשק. משפחתו הכורדית הירושלמית אהבה אותה מאוד, וההפך. הם בנו את ביתם באלפי מנשה והולידו את אליאל, אלמוג ואופק.
יואב, כבר אמרתי, היה איש עבודה ועבד שנים במערך הלוגיסטי של חברת מזון גדולה. מעת לעת ביקש להתלוות אליי ליום עבודה "כדי להיות ביחד". אהבתי אותו מאוד.
השבוע, כשהוא בן 60 בלבד, וכשטרם זכה לאחוז בזרועותיו נכד או נכדה, לקה בדום לב באמצע נסיעה בכביש 6 בדרכו חזרה מהעבודה הביתה. ככה סתם, בלי התרעה, בלי מחלות רקע, באמצע היום. בשעת בין ערביים, השבוע באלפי מנשה, קברנו את חברנו שהיה הטוב שבטובים, הצנוע שבצנועים והנאמן שבנאמנים, ואני בכיתי שם עליו כמו תינוק, כפי שלא בכיתי מעולם. ואחר כך שאלו אותי מה התובנה שלי מהאירוע הזה. אין לי. אני יודע שהיה לי חבר קרוב, ואיננו עוד.
שמרו על הבריאות. שבת שלום.