הבסיס להסכם הקואליציוני לכינון "ממשלת חירום ואחדות לאומית" מונח על הטענה הכוזבת כי מדינת ישראל נקלעה למשבר שמצדיק הכרזה פורמלית של מצב חירום. בפועל אין שום סיבה כזאת, ובוודאי שאין הצדקה להגדיר את הממשלה המתגבשת כ"ממשלת חירום". סביר אומנם כי יהיה צורך לנקוט צעדים מרחיקי לכת כדי להציל את הכלכלה ואת פרנסתם של מאות אלפי ישראלים - אך מצב זה לא נוצר ממגיפת הקורונה, כי אם מהפאניקה הקיצונית שאפיינה את התנהלות הממשלה.
תמונת המצב של משבר הקורונה בישראל שונה לחלוטין מהבהלה המלאכותית שיצר "תיאטרון הפאניקה" של נתניהו: בעת כתיבת שורות אלה, בישראל יש פחות מ־10,000 חולים, מהם רק כ־140 במצב קשה ורק כ־115 מונשמים. עד היום נפטרו מהנגיף או ממחלות קשות שהחמירו עקב ההדבקה פחות מ־200 בני אדם.
כמובן, למגיפה יש פוטנציאל נזק בלתי מבוטל, ויש לנקוט את אמצעי ההתגוננות והזהירות המתחייבים. אך להגיד שהתפשטותה היא המשבר החמור ביותר של האנושות "מאז ימי הביניים", כפי שטען נתניהו, לדבר על מיליון חולים בישראל בסוף אפריל ועל יותר מ־10,000 מתים - זו לא טעות, הפרזה או חוסר דיוק. זה חמור בהרבה. לקראת השבוע האחרון של אפריל עומד מספר החולים בישראל על כ־1.5% מתחזיתו הקודרת של ראש הממשלה, ומספר המתים על כ־1.8%. אך כאמור, המספרים שזרק נתניהו לחלל אינם מוטעים. הם חלק ממאמץ מושכל, ממוקד, שיטתי ומתמשך, שמטרתו לזרוע אווירה של חרדה, פאניקה, איבוד עשתונות, חשש המוני מפני מוות של רבבות ושל אובדן בסיס הקיום.
אין שום דרך אחרת להבין את התנהלות נתניהו. כאשר אדם, שיש הסוברים כי הוא בעל רקע של ידיעה מסוימת בהיסטוריה, אומר שזהו המשבר הקשה ביותר של האנושות מאז ימי הביניים, כאילו שהעולם לא עבר במאה השנים האחרונות שתי מלחמות עולם שגבו עשרות מיליוני קורבנות, כאילו לא הייתה שואת היהודים ומעשי רצח עם של מיליונים באפריקה, כאילו לא אירעו רעידות אדמה, גלי צונאמי וסופות שהמיתו מאות אלפים.
כל זה מתגמד לעומת הקורונה? השבוע, בחוסר רגישות המעלה חשד לאובדן עשתונות נפשי, הגדיל נתניהו כשאמר בעצרת הזיכרון השנתית ברחבת "יד ושם" כי בניגוד לשואה - את הקורונה הצלחנו "לזהות בזמן". זהו טירוף דעת של אדם שיציבותו וכושר עמידותו במצבי לחץ מוטלים בספק, המצוי בחרדה עמוקה כי תכלית חייו, ייעוד חייו, מטרת חייו - כל אלה עלולים להתמוטט אם יפסיד את אחיזתו בשלטון.
אין מנוס מלקבל את ההנחה הזו. רק על בסיס קבלתה אפשר להבין את ההסכם הקואליציוני החדש, את פרטיו, את הגזמותיו הקיצוניות ואת ההפקרות המוסרית שעוברת כחוט השני בכל סעיפיו.
הדרך לסיפוח
ראשית, אין בהסכם אחדות, אלא יסוד מוצק של אי־אמון הדדי. גנץ ואשכנזי אינם מאמינים לשום התחייבות, הבטחה או הבנה עם נתניהו. הם חושבים שהוא נוכל, רמאי, מוליך שולל, שהוא לא קיים מעולם שום הבטחה ושום התחייבות שהיה בה כדי לגרוע ולו במשהו ממעמדו, מכבודו או מכבוד בנות ובני משפחתו.
מי שמאמין לזולתו - גם בחיים הפוליטיים, המאופיינים בתהפוכות ובאי־ ודאות - לא עושה הסכם שמותנה בקבלת חוק מיוחד, פרסונלי, שמיועד להבטיח את מעמד ראש הממשלה וממלא מקומו ותנאי מילוי התפקיד שלהם, לרבות מקום מגוריהם וכיסוי הוצאות מחייתם. הסכם כזה עושים רק עם נוכלים. במקרה הזה איני מייחס נוכלות או חוסר הגינות לגנץ ולאשכנזי. אני מייחס להם חולשות אחרות, שמיד אפרט, ללא משוא פנים, וללא ניסיון לטשטש את גודל האכזבה והכאב מהתנהלותם.
הבסיס להסכם איננו אחדות. מהותו איננה לאומית. מה יש בממשלה הזו שהופך אותה ללאומית? זוהי קואליציה רגילה של כמה מפלגות, כאשר בניגוד למסורת ההסכמים הקואליציוניים, משקלה בממשלה של מפלגה בת 17 חברי כנסת יהיה שווה לזה של גוש מפלגות שמייצגות 59 חברי כנסת. במילים אחרות, הממשלה תמנה בין 32 ל־36 שרים ו־16 סגני שרים. זהו מבנה מעוות, מגוחך ובלתי אפשרי. אין כלל חשיבות למה שנכתב בסעיפיו השונים, ולמדידה הננו–מיקרוסקופית של חלוקת התפקידים בין המפלגות והגושים. אין שום טכנולוגיה פוליטית שאני מכיר (והייתי שותף להקמתן של כמה ממשלות ב־40 השנים האחרונות) שמסוגלת לקיים מבנה מוזר, מפותל ומקולקל כמו זה המוצע לנו בהסכם נתניהו־גנץ.
ואחרי כל זה, ייתכן שהייתי מתייחס בסלחנות מסוימת להסכם המביך - אילו המוזרויות שלו היו מצטמצמות למכניקה של חלוקת התפקידים, הדורשת, לדעתי, הפעלת תוכנות מתוחכמות במיוחד כדי להבטיח את האיזון הנדרש בין 17 חברי כנסת מגוש כחול לבן לעומת 59 חברי גוש הימין; אלא שההסכם עוסק בשני נושאים מרכזיים נוספים, שיכולים אולי להסביר את נכונות נתניהו ופמליית משרתיו לחתום עליו.
ראשית, ההסכם מעניק לנתניהו אפשרות להחליט על סיפוח חד־צדדי של חלק משטחי הגדה, בהתאם למתווה תוכנית טראמפ. אומנם כחול לבן אינה מחויבת לתמוך בהחלטה, אך אם הממשלה תחליט, והכנסת תאשר בהוראת חוק סיפוח של שטחים מהגדה, זה ייעשה בפועל בתמיכת גנץ ואשכנזי - גם אם הם יתנגדו לכך בהצבעתם. החלטות ממשלה מחייבות באחריות משותפת את כל חבריה, והוראת חוק שהתקבלה ביוזמת הממשלה היא הליך שכל חבריה שותפים לו, גם אם אחדים מהם לא תמכו בו.
במילים אחרות, גנץ ואשכנזי סללו את הדרך לסיפוח חד־צדדי. צעד כזה עלול להוביל לתגובה אלימה של הפלסטינים ולתגובה מדינית קיצונית של ירדן ומצרים, הקשורות בהסכמי שלום עם ישראל. במקביל, סביר להניח כי מדינות אירופיות ואחרות עלולות לראות במהלך חד־צדדי שכזה פרובוקציה קיצונית, גם אם הוא ייתמך במפורש או בשתיקה על ידי נשיא אמריקאי העומד זמן קצר לפני בחירות. הנזק שייגרם לישראל צפוי להיות חמור ביותר. אך התוצאה הקשה ביותר של מהלך חד־צדדי שכזה תהיה סיכולו - אולי המוחלט - של כל סיכוי למו"מ לשלום בין ישראל לבין הפלסטינים.
מהלך כזה איננו מהלך מוטעה. זהו מהלך מופקר, נפשע, הרפתקני, שעלול לגרום לישראל נזק אסטרטגי בלתי הפיך. ספק אם נתניהו עצמו באמת היה רוצה להיגרר להחלטה כזו, אלא שנתניהו, כידוע, מאמין במעט מאוד דברים, וישנן נסיבות ברורות המצביעות על כך שטובת המדינה, כפי שהבינו אותה תשעה ראשי ממשלה שכיהנו בתפקיד מאז 1967, איננה עומדת בראש מעייניו. אף אחד מהם לא העלה על דעתו לנקוט צעדי סיפוח חד־צדדיים של שטחים בגדה (למעט סיפוח חלקים מסובב ירושלים), ביודעם כי התוצאה עלולה להיות אסון של ממש לישראל.
גם נתניהו נמנע בעשר השנים האחרונות מליזום צעדים חד־צדדיים כאלה. אך בשל טבעו, אופיו, חולשותיו ותשוקותיו הוא מסוגל לעשות אותם כעת, יהיה המחיר שהמדינה תשלם אשר יהיה.
אך גנץ ואשכנזי? האם הם מוכנים, בדעה צלולה, להעמיד בסכנה את האינטרסים הלאומיים החשובים ביותר של ישראל עבור הרפתקנות פוליטית שכזו? האם גם דעתם נטרפה? אם הם תומכים בסיפוח חד־צדדי - מוזר שטרם אמרו על כך דבר במהלך שלוש מערכות הבחירות האחרונות. להפך - בכל שנות שירותם הצבאי ובתקופה שהנהיגו את רשימת כחול לבן, שניהם שללו מהלכים חד–צדדיים והביעו נכונות לפתוח במו"מ עם הפלסטינים. האם קרה משהו בחודש האחרון שמצדיק נסיגה מעמדה אחראית זו ואימוץ הטירוף המשיחי של הימין הקיצוני? נגיף הקורונה גרם לכך?
המצב החדש
אך בכך לא די. בנוסף לכך, עוסק ההסכם בהרכב ועדת המינויים לשופטים. כאן דרוש דמיון יצירתי במיוחד כדי להבין מה ועל מה הסכימו גנץ ואשכנזי.
במשך למעלה משנה אמרו שני הרמטכ"לים לשעבר כי לא יישבו עם ראש ממשלה שנתון בחקירות פליליות. אחר כך התחייבו כי לא יישבו עם ראש ממשלה שנאשם בפלילים, ובסופו של דבר אמרו כי ראש ממשלה המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע של מעמד הפרקליטות - אינו ראוי למלא את התפקיד. גנץ, יותר מכל אנשי כחול לבן, היה חד, מושחז ותקיף ביותר בעמדתו.
ועתה גנץ ואשכנזי הפקידו את זכות הווטו למינוי שופטים בידי ביבי ואנשיו. פשוט. השמירה על הדמוקרטיה קרסה. ההגנה על עצמאות בתי המשפט התערערה. הרכב הוועדה למינוי שופטים מפורט עד לעייפה בהסכם הקואליציוני, עד כדי ציון שמות החברים בה מטעם נציגי הקואליציה החדשה. זוהי כניעה מוחלטת, מבישה, מעליבה - בעניין שבו התחייבו אנשי כחול לבן כי לא יהיה שום ויתור, וכי על כך הכל ייפול או יקום.
ובכן, ההתחייבויות של גנץ ואשכנזי נפלו. הקואליציה קמה. אלמלא פאניקת הקורונה, סביר להניח שהקואליציה לא הייתה קמה. צריך היה לסלול את הדרך להקמתה על ידי יצירת חרדה והיסטריה בציבור, שנתנו לגנץ ואשכנזי את ההצדקה הציבורית לעשות את ההפך מכל מה שהבטיחו.
בעבר ייחסו לאריק שרון את האמרה "מה שרואים מכאן לא רואים משם", כהסבר לכך שבהיותו ראש ממשלה פעל באופן שונה מכל מה שנהג לטעון טרם הגיעו לתפקיד. על אותו משקל, ניתן לומר כי מה שרואים במשקפי הקורונה לא ניתן לראות בלעדיהם. כאשר ניסה להצדיק את התפנית במהלכיו, אמר גנץ כי נוצר מצב חדש ושמוטלת עליו החובה להתייחס למציאות החדשה, שלטענתו השתנתה באופן קיצוני מאז הבחירות.
בהכירי את גנץ ואת הגינותו, אין לי ספק כי את טובת מדינת ישראל הוא ראה וממשיך לראות לנגד עיניו. אני רואה לנגד עיניי מדינה אחרת לגמרי.