זה כמה שבועות לא ישבתי באולפן הרדיו, לא פרשתי את הדפים גדושי הסיפורים שהכנתי מבעוד מועד, לא ביקשתי מהטכנאי להשמיע מנגינות יפות ברקע ולא סיפרתי לקהל מאזיניי את כל מה שצבר דמיוני בתקופה האחרונה. אלו לא קיצוצים: התחנה פעילה, איתנה ומובילה. זו פשוט השעה הארורה: אני פותחת את המיקרופון בשמונה בערב, בדיוק כשיונית לוי, דני קושמרו ויואב אבן פותחים גם הם. ומאז הגיעה הקורונה הנחמדת אל מחוזותינו, לא היה לי סיכוי מולה. עם כל הכבוד לסיפורי האהבות היפים, עכשיו זמן מציאות. אז יצאתי לחל"ת. אחרי שבע שנים של שבוע אחרי שבוע, גם בימי שואה וזיכרון (שם המנגינות עצובות פי כמה) - בוטלו לי התוכניות של ימי רביעי עד יעבור זעם. לא רק הן בוטלו, גם שלוש הרצאות שתוכננו במלון "דניאל" בהרצליה בוטלו, ושתי סדנאות כתיבה עברו ממקום נחמד עם חניון חינמי במרכז תל אביב אל תוכנת הזום המנוכרת. מיותר לציין שחצי מסכום ההרשמה השבתי למשתתפים. במשכורת הראשונה שאחרי פרוץ הקורונה, צפצפה לי האפליקציה של

הבנק: “האפליקציה מזהה ירידה בהכנסות?", שאלה אותי המאכזבת הווירטואלית, כאילו שאם אענה לה ואנמק לה, היא תנחם אותי ותגיד “הכל טוב, החודש העמלות עליי". גם לבינה מלאכותית יש גבול.

האמת היא שהחרדה הכלכלית לא נגעה בי כל כך, וגם אם נתנה מעט את אותותיה, הספיקה לי שיחת טלפון אחת לאחותי הבכורה, שמצבה הכלכלי די טוב ובכל זאת דיברה על שלושת ילדיה המתבגרים, שבגלל ערנותם הלילית וחדוות הנשנוש בחופש הנכפה עליהם, היא ובעלה מוצאים את עצמם שלוש פעמים בשבוע בסופר הגדול בחולון, בכל פעם לא יורדת הקנייה מ־1,500 שקל. אז העדפתי לשתוק, אלו רק אני וגור בבית, שנינו אנשים עובדים, וכל זמן שיש כסף לשכירות, לאוכל, למים ולחשמל - מוטב שלא אתלונן.

בוקר אחד, כשיצאתי בהיחבא למרוט את גבותיי במחתרת, אצל מישהי שקיבלה לקוחות בחצר הקטנה שלה תחת שם קוד, במזומן בלבד ורק אם הגעת דרך מישהו שהמליץ עליה - ראיתי תור ארוך משתרך במרכז המסחרי. לא היה זה התור לסופר וגם לא חלילה אל מוקדי הבריאות, בראש התור עמד בחור צעיר, לבוש חולצת לקוסט שחורה, שתפקד כ"סלקטור" ושלח חזרה הביתה את כל מי שאחז בכסף שהוא לא יורו או דולר. הבנתם נכון, אנשים עמדו בתור כדי להמיר את הכסף הזר שברשותם לשקלים ישראליים. חשבתי לעצמי שאם ברזרבות אנחנו מתחילים להשתמש, קונים חלב ולחם בכסף ההוא, שאנחנו גאים להגיד שלא בזבזנו והוא יישמר לחופשה הבאה, המרחק לכאוס גדול - קרוב מתמיד.
כשנכנסתי אל אותה הקוסמטיקאית הנסתרת, משל הייתה חנה סנש באחת מפעילויותיה, סיפרתי לה על התור הארוך שם בצ'יינג׳. “את לא מפתיעה אותי", אמרה ולעסה מסטיק תוך כדי כך, את זאת ידעתי דרך המסיכה הממותגת שלה שעלתה וירדה, “גם גיסי מתחיל להרים בלטות ולהוציא, והוא תימני!", השתעשעה בבדיחות עתיקות יומין. “אבל יש לנו ילדים, את מבינה?", עצרה רגע את החוט המכאיב ונתנה לי לנשום לרווחה. “תראי, חמישה ילדים! במה אני אאכיל אותם אם לא אקבל אותך ועוד נשים כמוך?".

“והקנס?", התעניינתי, “אם יתפסו אותך, זה 5,000 שקל".

“בסדר, אותו אוכל לשלם גם עוד שנתיים, אבל ילד רעב זה עכשיו, מבינה?".

הבנתי הכל. בסוף, כשאני כואבת אך יפה מתמיד, שילמתי לה ביד נדיבה ויצאתי מביתה, באותה המהירות שבה נכנסתי.

***

בדרך אל המכונית הבטתי על התור. הוא הלך והתקצר, אולי בחסות השעה שהפכה מאוחרת. על ספסל קטן, ליד הגינה עם המתקנים הישנים, ישב איש זקן ועל מעילו שהונח על הקרקע פרש את מרכולתו. הפעם, חוץ מבשמים מזויפים, שעונים שנדמו וספק אם אי־פעם עבדו וסכיני גילוח קהי תער, שכבו גם דגלי ישראל בכל מיני גרסאות: גדולים, קטנים, כאלו עם נצנצים, שרשראות דגלים ודגלים למכונית. “יום העצמאות!", קרא אליי כשראה אותי בוהה בו, “גם אם בסוף נמות, העיקר שנחגוג את יום העצמאות!", חרז. הרבה אנשים מהתור חייכו אליו. דתייה אחת, מבוגרת, הביטה בו ואמרה “השם ישמור, למה אתה מדבר ככה?".

התקרבתי אליו. “כמה הדגלים?", שאלתי.

“כמה שתיתני טוב לי, 15 כל אחד", נקב במחיר. “ואם אתן 10 על כל אחד?", שאלתי.

“לא, זה לא", השיב. צחקתי לעצמי. “טוב, תביא שרשרת דגלים ושניים לאוטו", ביקשתי. “כל הכבוד, זאת ציונית אמיתית, את רואה, גברתי? גם הקדוש ברוך הוא ציוני", פנה אל הדתייה. “שנהיה בריאים רק", אמרה והתקדמה בתור. נפרדתי מהאיש, נכנסתי אל מכוניתי ועליתי הביתה. זו השנה הראשונה שבה יש לי, לנו (אני חייבת ללמוד לכתוב בזוג) מרפסת רחבה, מנגל גדול, עציצים ותאורה יפה. תכננתי שהשנה, אם סדר הפסח שתכננתי התבטל, לפחות אזמין את כל חברינו אלינו, לצפות בטקס הדלקת המשואות, לנופף בדגלים ולסיום לערוך את חידון ארץ ישראל המפורסם שאני חדה בכל שנה. אולי זה עוד יתאפשר.

הבטתי במרפסות שמולנו, הן התחילו להתמלא בדגלים, זה חימם לי את הלב. הזכיר לי את תחילת המגיפה הנוראית, איך יצאנו כולנו בשמונה בערב בדיוק, הבטנו אחד על השני בהיסוס וחיכינו לראות מי הראשון שימחא כפיים לכבוד הצוותים הרפואיים. זה במקרה היה אותו האיש שאוהב לשמוע את זהר ארגוב בכל מוצאי שבת, כולנו נסחפנו אחריו. לכו תבינו, אלו חסרי המודעות העצמית שמעוררים את המהפכות הכי גדולות. דקות ארוכות עמדנו במרפסותינו ומחאנו כפיים. נזכרתי בפסח, בשעה שמונה וחצי בדיוק, בילד ההוא שעמד על כיסא כתר, רחוק מהמעקה, והתחיל לשיר את "מה נשתנה?". איך בשומענו את שירתו, נטשנו כולנו את הזום ויצאנו אל המרפסת לשיר יחד איתו. זו הייתה שירת ילדים. לדעתי, באותו הלילה, הם גם פתחו את שערי ההבראה, אבל זו אני ואמונתי. והפעם, ביום העצמאות, מה יהיה? דגל מול דגל, שרשרת אורות מול בוקסת רמקולים והמון בשרים על המנגל, גם את יום העצמאות הזה נחגוג יחד? ומי ידאג לאלו שסיימו גם את הכסף שהמירו, ומי ידאג לאלו שבחרו בעצמאות אישית וקרסו תחת הסגירה הכפויה הזו?

***

כשגור תלה לנו את הדגל, בתמורה לזה שאתן לו מבעוד מועד את התשובות לחידון יום העצמאות שלי, העדפתי שלשם שינוי לא אחשוב. החלטתי שאנצור את הרגע ההוא, בבית החדש, מול מרפסות השכנים המלאות - שאילו לא היה בידוד, סביר שלא היינו נפגשים לעולם - ואחכה לערב ההוא, רגע אחרי העצב הגדול על אלו שהלכו מעמנו בלוחמם על קדושת המולדת והרעות, וברגע שמדליק המשואה האחרונה יצעק “לתפארת מדינת ישראל", אשמיע ברמקולים את שירת "התקווה" המוקלטת ששרו הילדים ניצולי טרבלינקה - אותה ההקלטה שאני משמיעה בכל יום עצמאות בתוכנית הרדיו שלי - ואעמוד זקופה וגאה במרפסת. כל עצמאות לוקחת קצת זמן, יש שואה, אחר כך תקומה, רסיסים, צלקות, ובעיקר, אהבה שאינה תלויה בדבר.

אני אוהבת את המדינה שלי, ודווקא עכשיו, כשהיא חבולה ועוד מדממת מהתופת האחרון, מתחשק לי לחגוג לה את מסיבת יום ההולדת הכי מפוארת שאוכל במסגרת המגבלות. איך אומר הסוחר הזקן: “גם אם בסוף נמות, העיקר שנחגוג את יום העצמאות".
ולתפארת מרפסותיה של מדינת ישראל.