הייתי זקוק לסגר כמו זה כדי להתגבר על נטייתי הפולנית לדחיית סיפוקים ולעשות שימוש קפריזי בספריית הסרטים המוזיקליים שלי שמונחת תמיד מול עיניי אך ידי קצרה מלהושיט. היו לי בעבר ימים של התמכרות קשה לאטריבוטים תרבותיים שבטעות האמנתי שיגדירו אותי. קניתי אותם מחשש שיאזלו. חלק מהזמן צדקתי. בשבוע האחרון התחלתי להפשיר את יחסי החשדן והעוין כלפיהם ואנחנו מתיידדים.

בין הז'אנרים השונים, בחרתי ביוגרפיות קולנועיות של יוצרים מוזיקליים שהן לרוב סרטים אוהבים שנעשו בעין לא ביקורתית בידי מעריצים. לרוב זאת מלכודת מוות, אבל יש כמה שעשו צדק עם המתים שהניחו לפניהם. חלק מהאייקונים חיים ופועלים עדיין. חלקם אינם. אבל הבחירה הייתה בביוגרפיות שלמות השואפות לספר סיפור מלא. כולם תיעודיים. המסע היה ארוך ומענג יותר ממה שהצלחתי לספר כאן. מה שמחייב אולי, אם לא יכלו המים, לעשות סיבוב נוסף. סרטים רבים מדי שאני אוהב נותרו ליד הטלוויזיה.

הנחת המוצא שלי היא שהקורא מכיר את כולם. אם לא שמע אותם, ודאי שמע עליהם. הקפדתי להתמקד ביוצרים בודדים ולא בלהקות. קל יותר להתרכז בהם ובמסר שלהם. יש בסרטים נקודות השקה רבות. יוצרים מוכשרים שהשפיעו איש על רעהו. באופן מפתיע גיליתי כי הנוסע התכוף ביותר, שצץ כמעט בכל סרט, הזליג של הרוק, הוא אריק קלפטון. עדיין אינני יודע למה, אבל לרוב הוא מפציע על המסך. כמעט תמיד ביושר.

     
לינדה רונסטאדט - "The Sound Of My Voice"

אחד הסרטים המוזיקליים המדוברים של השנה האחרונה, שבקרב על הזכות לשדר אותו זכתה CNN אחרי תחרות עזה. כוחו בעבודת איסוף, עריכה, עושר של חומרי ארכיון ושיתוף פעולה נדיר של האובייקט עצמו: לינדה רונסטאדט. קולה הנפלא נדם לפני יותר מעשור כאשר חלתה בפרקינסון והחלה מאבדת את יכולת התנועה והשירה. הנתק המאולץ הזה, והזמן שחלף ובו שמענו עליה ועל חייה בביתה בסן פרנסיסקו לעתים רחוקות, הפכו את המפגש המחודש למרגש ורענן.

רונסטאדט הייתה הדיווה הראשונה. נקודה. כל השאר באו אחריה. האישה הצעירה שנולדה באריזונה לאב מקסיקני ואם אמריקאית, הגיעה ללוס אנג'לס בעידן שבין הבירדז ובאפלו ספרינגפילד לקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג והאיגלז. בגלגולם הראשון היו האיגלז להקת הליווי שלה. היה לה קול של פעם בשנות דור; בחירה אינסטינקטיבית של שירים שכתבו עבורה ושהיו קיימים לפניה, שלהם נתנה פרשנות ייחודית, נפלאה ומרגשת. היא התנהלה בתבונה לא חמדנית, הקיפה את עצמה במיטב המוזיקאים שרבו ביניהם מי ינגן איתה ויכתוב לה שירים. היא פרצה לסצינה המוזיקלית ללא הקדמה וללא טירונות. היא הייתה סקסית ומשוחררת, ואשתו של ג'וני קאש הסכימה שרונסטאדט תופיע בתוכנית הטלוויזיה שלו בתנאי שתלבש תחתונים מתחת לחצאית המיני שלה.

ג'יי.די סאות'ר המיתולוגי פרש עליה את חסותו והיא עברה לגור איתו. שם הכירה את דון הנלי, גלן פריי, ג'קסון בראון, וורן זיבון, ראי קודר ורבים אחרים. "Heart Like A Wheel" היה האלבום שעשה אותה עם גרסת הכיסוי המרעישה ל"You’re No Good", המחווה שעשתה ללאוול ג'ורג' ב"Willin’" ,"Faithless Love" ואחרים. ממועדונים קטנים עברה להופיע באצטדיונים. תמיד עם להקה חזקה וקול שניצח את כל המגבלות בשטח. היא הקליטה דואטים עם הזמרים הבולטים של זמנה, נעה מרוק'נרול חשמלי לקאנטרי בחברת אמילו הריס ודולי פרטון שאיתן הקליטה כמה אלבומים. כאשר השתעממה, הלכה לניו יורק ושרה את התפקיד הראשי באופרה ה"פיראטים מפנזנס". בדרך שקלה להינשא למושל קליפורניה ג'רי בראון בקדנציה הראשונה שלו. היא לא שכחה את המורשת התרבותית שלה והקליטה שירים מקסיקניים בספרדית. היו לה יותר פרסי גראמי משיניים.

כל זה נקטע עם התפרצות המחלה. גם לפרק הזה של חייה הביאה רונסטאדט את הדיגניטי השקט שלה ופרשה ללא הודעות לעיתונות. הסרט מתפקע מחומרי ארכיון נדירים ואינו עושה זאת על חשבון הלהיטים הגדולים. מונולוג של רונסטאדט קושר את הסרט והיא אפילו מצטרפת בשירה לבני משפחתה. זה תיעוד אנושי מרתק לתור הזהב במוזיקה הפופולרית באמריקה ולנציגה הבולטת שלו. 

דיוויד קרוסבי - "Remember My Name"

דיוויד קרוסבי הוא זן מיוחד ונכחד של ציפור שיר אמריקאית. הוא בן 79, חולה בהמופיליה, מושתל כבד אחרי שנים ארוכות של התמכרויות קשות. אם היה עליי להמר חלילה על המועמד הטבעי בין האומנים שלא ישרדו את הקורונה, קשה היה שלא לבחור בו. בקיץ שעבר נהגתי שעה לבר הרבור כדי לראות אותו בהופעה, רק כדי לגלות שהוא חלה וביטל, מה שקורה לעתים תכופות. אשתו אומרת בסרט שכל פעם שהוא יוצא מהבית היא חושבת שזו הפעם האחרונה שתראה אותו. אף שנטה בעבר לטרחנות מילולית מעיקה ולטיסות סולו פטפטניות בנושאים פוליטיים, יש לו עדיין אחד הקולות הטובים ברוק. אחרי שספדו לו כמה פעמים, הוא קם והקליט סדרה חדשה של אלבומים איכותיים ומרגשים. דיוויד קרוסבי הוא כאב בתחת וגם המצפון והמצפן שלנו מאז הקדנציה שלו בבירדז, שמהם פרש־פוטר והקים את קרוסבי, סטילס ונאש ב־1969.

בגלגול הנוכחי שלו, בימים שגרהאם נאש, סטיבן סטילס וניל יאנג לא מדברים איתו, כל איש מסיבותיו (קרוסבי העליב את דריל האנה, רעייתו החדשה של יאנג), קרוסבי הוא ישיש אנרגטי החי את עברו - כולל עבור המצלמה - בחוסר חשק בולט וכמי שכבר מִחזר את המעשיות שלו עד זרא. אבל הוא מספר סיפורים טבעי ובקילומטרז' שלו יש אהובות מפורסמות, אייקונים מתים, חברים שהם מיתוסים ומידה יפה של בוז עמוק לכולם לצד אכזבה על אהבה אבודה.

על ג'ים מוריסון שאותו הכיר, הוא אומר בלי למצמץ "איזה פוץ!". ג'וני מיטשל הייתה חברתו ו"האישה הכי מוכשרת". ג'אן, האישה שאיתה תכנן להעביר את חייו, נהרגה בתאונת דרכים. את בנו מתרומת זרע פגש לפני 20 שנה. גם הוא מוזיקאי והם מקליטים ומופיעים יחד. קרוסבי היה בקניונים העמוקים ביותר באל־איי, לקח את הסמים הטובים ביותר, שכב עם הבחורות היפות ביותר וגם לא התייחס אליהן בהגינות לדבריו. קולו והמוזיקה שליצירתה היה שותף היו ההגדרה המובהקת ביותר של שנות ה־60 וה־70, והוא לא הפסיק לשיר ולהטיף 50 שנה.

הסרט הוא סיור כתובות ממונע בעברו של קרוסבי. חלק מהשיחות איתו מתקיימות במושב האחורי של קדילק אסקלייד. אותו קדילק שלוקח אותו לבית הקטן שבו גרו הזוג נאש־מיטשל ובו כתב נאש את "Our House". הטיול הזה מלווה באבחנות ציניות מושחזות של הישיש עם אניצי שיער השיבה הלבן ושפם פו מנצ'ו עבות, שגופו קורס אך עיניו נוצצות במשובה. עבור מי שבקעו עם קרוסבי מאותה קונכייה, המסע האחרון בחברתו הוא מסוג הסרטים שהם גרסה מוזיקלית של עיסוי תאילנדי.

ג'קסון בראון - "Going home"

עם אקדח לרקה ותחת עינויים עזים במרתפי השטאזי לא תהיה לי ברירה אלא להודות שג'קסון בראון הוא אחד המוזיקאים האמריקאים היותר אהובים עליי ומי שמעורר את קנאתי. בחלוקת מדליות וירטואלית אני מניח שבוב דילן יעמוד על המדרגה הגבוהה, וורן זיבון מימינו ובראון משמאלו. זו סקיצה לא סופית אבל לא מופרכת.

שני דברים לא קרו עדיין לג'קסון בראון: טרם נכתבה עליו ביוגרפיה ראויה ולא הופק הסרט שמגיע לו. הסרט שלפנינו אינו עול ימים אבל מתאר את כל השנים החשובות ביצירתו של בראון. הנער הצעיר שהתגלגל לחברת אנדי וורהול בניו יורק, התאהב בניקו וכתב לה שיר; האלבומים הראשונים והמכוננים שלו בקליפורניה כאשר קבוצת ההתייחסות שלו היו האיגלז, לינדה רונדסטט, ג'יי.די. סאות'ר ואחרים; דגש מבורך על האלבומים שטלטלו את אוהדיו, כמו "For Everyman"

"Late For The sky" ,"The Pretender" ו"Running On Empty". הצלחתו הגדולה של הסרט היא בתיעוד הידידות האישית והקשר המקצועי שלו עם דיוויד לינדלי, וירטואוז אנונימי של כלי מיתר לסוגיהם שהעניק לבראון את הערך המוסף שלו. וגם מלך הפוליאסטר של צפון אמריקה.

במרכזו של הסרט הופעה טובה מתועדת בקפידה ובכישרון, שבה מבצע בראון את השירים שהגדירו אותו. השיחות איתו, כמו גם הראיונות הקצרים והאפקטיביים עם בני זמנו, שזורים בתוכה. הסרט מאפשר הצצה לקשר עם קרוסבי, סטילס ונאש שגם שרים איתו ומרחיבים בעזרת בוני רייט את הדיון בנכונותו המתמדת לקחת חלק במחאה פוליטית ואירועי צדקה. זאת הזדמנות להכיר זמר ששיריו נשמעים מוכרים אך לא צברו תאוצה בישראל.

חסר לי תיעוד של חייו האישיים הכוללים את התאבדות אשתו הראשונה, הקשר המיוחד שלו עם בנו איתן, הפן הפרטי של חייו הכוללים גם את דריל האנה, תחנה אחרונה ניל יאנג. בעת הצפייה הנוסטלגית שרתי איתו כמו גדול בתחושת התעלות. בראון הוא האיש ללכת אליו כאשר החיים הופכים מרירים אך האור בקצה המנהרה אינו כבה.


ג'ינג'ר בייקר - "Beware of Mr. Baker"

כאשר ג'ינג'ר בייקר מת באוקטובר שעבר בן 80, נכתב הרבה על נפשו האלימה והמסוכסכת ועל כישרון התיפוף הנדיר שלו. מי שמרגיש שבייקר לא קיבל את ההכרה הרטרואקטיבית שהגיעה לו, יבוא על סיפוקו המלא בסרט התיעודי המיוחד הזה. איפה שביוגרפיות קולנועיות של יוצרים מוזיקליים נשענות בכבדות על חומר ארכיוני מוקף בראיונות עדכניים עם דמויות מפתח מחייו של המת, "היזהר ממר בייקר" נהנה משני יתרונות מובהקים: הוא מתעד את בייקר החי לקראת סוף חייו במונולוג ארוך הנע מגילוי לב מפתיע, להבנה מוזיקלית עמוקה, לתוקפנות ולאלימות שהיו הסימן הרשום שלו ואפילו לרגעים מרגשים שהתחמקו לו בניגוד לתדמיתו.

הסרט תופס אותו בחווה שלו בדרום אפריקה, שאליה הגיע בנדודיו חסרי המנוח ובה גידל סוסים, חי עם אשתו השלישית וילדיו החורגים שלהם נתן יחס טוב יותר מאשר לצאצאיו הביולוגיים. בייקר זקן, חולה ובעיקר מריר, והוא נעזר במקל הליכה שבו הוא משתמש להכות את הבמאי המתעד אותו, כאשר הלה אומר לו בזמן שהם נפרדים שהוא מתכוון לראיין לסרט דמויות מחייו של בייקר. בנו מנישואיו הראשונים, מתופף גם הוא, זכה לעדנה קצרה במחיצת אביו, אבל בעת צילומי הסרט עלה הגשר ביניהם באש.

חומרי הארכיון נדירים באיכותם, בעיקר משום שבייקר תמיד בער במרכז הפריים. עם רעמת האריה הג'ינג'ית שלו ויכולת תיפוף שהגדירה מחדש את המושג, בייקר עובד שעות נוספות להצדיק את המוניטין שלו. המוזיקה מוכרת לצופה בעיקר בנגזרת הצרה של קרים ואמונה עיוורת, שתי להקות מכוננות שפעלו במשותף חמש שנים בלבד, ומתחילה להתרחק ממרכז הזרם ב"חיל האוויר של ג'ינג'ר בייקר" ופרויקטים אחרים. ג'ק ברוס מקרים מתראיין בסרט זמן קצר לפני מותו. למרות אהבת הנצח לבייקר שהוא מעיד עליה, הוא מכווץ ועצי מזיכרונות קשים של תגרות ידיים בין שניהם והיום שבו בייקר רדף אחריו עם סכין שלופה. אריק קלפטון ג'נטלמן מאופק כדרכו, מספר כיצד האלימות בין חבריו לשלישייה הכוחנית גרמה לו להתקפי חרדה עד שנטש את הלהקה. כמה מופתע ומבוהל הוא היה כאשר הוא גילה שבייקר יהיה המתופף של אמונה עיוורת, הלהקה שהקים סטיב ווינווד.

התנועה הגיאוגרפית של הסרט; המעקב המדוקדק אחרי העליות והירידות בחיי בייקר; ההתמכרויות הנבזיות שלו; חייו בבית מט לנפול על ראש הר באיטליה עם שני סוסים; כניסתו לענף משחק הפולו והמועדונים שהקים; שיברון הלב התכוף שלו מהנשים שהיו לו וברחו; מעניקים לסרט מניפה רחבה ולא אופיינית. משולבים בו גם קטעי אנימציה קודרים ואפקטיביים המתקיימים בזכות עצמם וקושרים את הנרטיב למקשה אחת. כל זאת מבלי להזניח מאגר מסעיר של קטעי תיפוף כולל קרבות התיפוף המיתולוגיים שערך בייקר עם המתופפים הגדולים בעולם. יש בסרט המענג והמטריד הזה קטעים נדירים בכוחם, אף אחד לא יותר מצילום תקריב ארכיוני של בייקר שבו הוא מבהיר שחלום חייו התגשם אחרי שניגן עם ארבעת המתופפים הנחשבים בעיניו, ומוחה דמעה מעינו.

טרי קאת' - "Chicago: The Terry Kath Experience"

עבור מי שגילה את להקת שיקגו באלבום השני הכפול שלה (האפור) וגדל על סולו הגיטרה המופרע ב"25 or 6 to 4", טרי קאת' הוא הגיטריסט שהתאבד ביריית אקדח בראשו בן 31. אף על פי שהיא חיה ופועלת עד היום, הישג נדיר בכל קנה מידה, סבלה שיקגו מפיצול אישיות קשה שהביא את קאת', נגן הגיטרה והמייסד, לפרוש ממנה לפני מותו: קשה היה להבין אם מדובר בלהקת כלי נשיפה עם נטיות ג'אזיות הנהנית משירותי גיטריסט מוכשר, או וירטואוז גיטרה שהקיף את עצמו בכלי נשיפה. הדיכוטומיה הזאת היא שיקגו.

את הסרט ביימה ומובילה בתו של קאת', מישל. העובדה הזאת מכתיבה כמה הנחות יסוד: לא ייאמרו כאן דברים עוינים וקשים על האב המת. יהיו מפגשים חמים עם חבריו ללהקה ואחרים שלא יהססו למחות דמעה. אנרגיה רבה, חלקה אפקטיבית, תושקע בניסיון להבהיר שקאת' לא התאבד אלא נפלט לו כדור בטעות שעה ששיחק עם האקדח שלו. וכי בתסריט אחר, אולי מדויק יותר, הוא היה זוכה להכרה מוזיקלית מסדר הגודל של ג'ימי הנדריקס המצוטט בסרט כמי שאמר שטרי קאת' היה גיטריסט טוב ממנו. מי שמוכן להיות פתוח לכיוונים הללו - יכול ליהנות בשקט.
זה לא סרט הרוק הראשון שבו יוצא צאצא בעקבות אביו המת. אבל למישל קאת' סינקלר יש משימה נוספת: היא מחפשת את הפנדר טלקסטר האהובה על אביה, נומרו אונו, הגיטרה המיתולוגית שעליה הדביק סטיקרים עגולים ומזוהים מאוד. בדבר אחד אין ספק: קאת' היה גיטריסט מצוין, זמר בעל קול חם וצרידות נעימה ומחבר שירים בינוני.

במהלך המאבק הסיזיפי להגדיר את עצמו ולפרוץ את מגבלות כישוריו, הוא נעזר - כמו רבים מבני זמנו - בכל מה שניתן היה להכניס לגוף דרך האף, הפה והזרוע. הוא היה נשוי פעם אחת במונוגמיה יחסית לאמה של מישל, המופיעה בסרט ומוסרת את גרסתה האוהבת, בעיקר בחייהם בחווה שקאת' קנה בקולורדו כדי לשחק בה במערבון מודרני עם יותר מדי רובים וסוסים. בגיל צעיר מדי, כמו רוקרים אחרים שירדו מהדרך בסיבובים חדים, הוא נעשה עצבני, חסר מנוחה וממורמר ויצא לחפש את הפרק הבא בחייו, ושם מת.

ליבון הלם - "Ain’t In It For My Health"

אלה הימים שבהם מסתער רובי רוברטסון, מחבר השירים והגיטריסט של "הלהקה" (The Band) לקרב הניכוס האחרון של המורשת המוזיקלית של חבריו. הוא עושה זאת באמצעות הסרט התיעודי "Once Were Brothers" שכותרת המשנה שלו היא "הלהקה ורובי רוברטסון", והוצאה מחודשת של האלבום השני (החום) במלאת לו 50 שנה. רוברטסון יכול לעמוד על הידיים ולנגן סולו מרהיב עם הבהונות, אני עם ליבון הלם הי"ד.

בסרט הנפלא, המעיק והקשה הזה, המתעד את ליבון דועך אל מותו מסרטן גרון (מדובר באחד הקולות המיוחדים והמקוריים בתולדות הרוק) בחיק משפחתו ותוך שהוא מנסה לשיר ולהקליט בגרון ניחר וקול סדוק, לא משאיר ליבון ולו פתח דק, שדרכו יכול רוברטסון לעבור ולחמוס את כבודו. כפי שכבר עשה באוטוביוגרפיה התוקפנית שלו "This Wheel’s on Fire", הלם דובר אמת: הוא היה האמריקאי היחיד עם ארבעה קנדים שכתבו ושרו פס קול לאתוס האמריקאי שתחילתו במלחמת האזרחים. היה זה הלם שהביא לשולחן זיכרונות מילדותו ה־Chicken Scratch ארקנסו, בן למשפחה מוזיקלית שבמרפסת שלה שמע את המוזיקה שהגדירה אותו. רוברטסון היה מוכשר דיו ללוש את החומרים הללו לכמה שירים נפלאים ביותר, אבל הייתה שם עבודת מרפקים מיותרת.

רוב הסרט מסתובב הלם בחלוק מרוט, שותה מיני שיקויים לשיקום קולו, משוחח על חייו ועברו עם רעייתו, בתו הזמרת וחתנו לארי קמפבל שהיה גם המנהל המוזיקלי שלו. זה סרט הכרחי אך עצוב. ריצ'רד מנואל הנהדר התאבד בתלייה עשר שנים אחרי "הוואלס האחרון", יוזמת הפירוק של רובי. ריק דאנקו מת משתיית יתר. וגארת' הדסון הקלידן שהיה זקן מכולם, חי עדיין אבל מעולם לא אמר יותר מדי. כשהוא יכול, מרים הלם גיטרה אקוסטית ושר בלדות עתיקות. כמובן שיש חומרי ארכיון בשפע, אבל השימוש בהם מאופק ומידתי. הסרט המטלטל הזה אינו מתרפק על העבר, אלא נובע מהווה מריר שסופו ידוע מראש. כדרכו בקודש, גם כאן מפציע קלפטון הבלתי נמנע, שיותר מכל עזב את קרים בתקווה להצטרף ללהקה.