אי אפשר להביט קדימה לפני שנציץ אחורה ונבדוק מה קרה, ובעיקר מה לא קרה. ב־24 בינואר התפרסם ב"וושינגטון פוסט" מאמר שהעלה את האפשרות כי וירוס הקורונה שהתגלה בסין יתפשט לכדי מגיפה עולמית. ההערכה התבססה על ניסיון העבר: כשווירוס בלתי מוכר מתחיל להתפשט, הוא נוטה לגרום לתחלואה המונית. במזרח כבר היה ניסיון כזה עם סארס, וירוס ממשפחת הקורונה, שגרם בתחילת המילניום לאלפי מתים. אז המגיפה נבלמה באופן מהיר יחסית.

אינני יודע כיצד הגיבו בכל מדינה ומדינה על הסכנה החדשה, אך על פי מה שנחשף עד כה, תגובתן של מדינות המערב הייתה פושרת, שגרתית, עד כדי התעלמות. אני יודע בוודאות שבישראל אף אחד לא ממש התייחס לכך. לא כונסה שום ישיבה במשרד הבריאות, לא זומן שום גוף מטה ממשלתי שתפקידו לבצע הערכת מצב, לבדוק את רמת הסיכון, להעריך את השלכותיה של מגיפה נרחבת, לבדוק היערכות לתרחישים שונים ולהיערך לקראתם בהתאם.

אילו התקיימה ישיבה כזו של גוף רציני - מדינת ישראל הייתה נראית היום אחרת לגמרי. שיבוש כל סדרי החיים, שאנחנו סובלים ממנו כעת, התחיל בעובדה הפשוטה האלמנטרית הזו: הישיבה לא התקיימה. אילו התקיימה, היו משתתפיה מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שצריך לבדוק את מחסני מערכת הבריאות ולברר כמה מכונות הנשמה יש בהם, להעריך לכמה יזדקקו במצב קיצון ולפעול מיד לרכישתן. כך גם לגבי ערכות הגנה, מסיכות, תכשירי טיהור, תרופות, וכל מה שחיוני בעת התפרצות מגיפה.

אילו האחראים על מערכת הבריאות היו ממלאים את תפקידם כראוי, ייתכן שהיינו מגיעים למשבר כשבתי החולים והמחסנים מצוידים וערוכים. ובעיקר, היינו יכולים להתחיל את הבדיקות לזיהוי החולים לפני חודשיים. במהלך ינואר אפשר היה לבצע מאות אלפי בדיקות. אם היום מדובר על 30 אלף בדיקות ביום, ברור לחלוטין שהתארגנות מוקדמת, מסודרת, הייתה מאפשרת לקיים כ־50 אלף בדיקות ביום, ואף יותר. מערכת יעילה וקרת רוח הייתה מזהה את הנדבקים והחולים תוך שבועות ספורים, מארגנת את בידודם ומאפשרת לכל הבריאים, תוך נקיטת אמצעי זהירות מתאימים, להמשיך לעבוד, לתחזק את המערכות הכלכליות, לצמצם את האבטלה ולשמור על אורח חיים קרוב לנורמלי.

כל זה לא קרה, כי מדינת ישראל עסוקה כבר יותר משנה רק בנושא אחד: האם ראש הממשלה יצליח לשבש את כל אורחות חיינו, לערער את כל מוסדות המדינה, לאיים על כל הנורמות הבסיסיות שעל פיהן התנהלנו מאז ומעולם, ולהמשיך להיאחז בשארית כוחותינו ההולכים ומתדלדלים ברסן השלטון, במה שהפך להיות הסמל של הדקדנס שבנימין נתניהו מייצג - אחוזת בלפור.

כל מה שקרה בחודשיים האחרונים אינו משקף התנהלות נכונה, זהירה, אחראית ויעילה. הפאניקה היא אחד האמצעים היעילים ביותר לטשטוש מחדל ההזנחה של מערכת הבריאות (להבדיל מרמת הרפואה בארץ שהיא מהגבוהות בעולם, עם רופאות ורופאים שאין טובים מהם בשום מקום, עם צוותים מסייעים, אחיות ואחים, פרמדיקים ועובדי מינהל רפואי, מיומנים, מנוסים ומסורים), שנמשך כבר שנים רבות מאוד.

כל מה שהתבצע מאז במרחב ההתנהלות הציבורית לא נובע מהערכה מפוקחת של הצרכים, אלא מגלישה בלתי נמנעת, שהתחילה במחדל המוקדם וממשיכה בצורך לחפות עליו על ידי העצמת האיום במקום ריסונו. אין דוגמה מובהקת יותר לגישה זו מאשר הצהרתו של נתניהו כי בסוף אפריל יהיו בארץ מיליון חולים ולפחות רבבת מתים. כן, זה מה שהוא הכריז בהופעת טלוויזיה דרמטית במוצאי שבת 21 במרץ, לפני קצת יותר מעשרה ימים.

אלה הם דברי הבל מופרכים וחסרי שחר. הם נאמרו כדי להבהיל, להפחיד, להצדיק אמצעים קיצוניים שיוצרים תחושה של איום ומעודדים בהלה בקרב הציבור, ובלית ברירה גם סוג של צייתנות כמעט מכנית ורצון להיתלות בדמות האב, המציל, המושיע, המגן - שראש ממשלת המעבר מנסה לבנות בתודעה של הציבור הצמוד למסכי הטלוויזיה.

אני נוטל על עצמי את מלוא האחריות, ואולי הסיכון הציבורי, לומר במילים מפורשות כי לא יהיו מיליון חולים, אפילו לא 10% מכך, ולא תהיה רבבת מתים, אפילו לא 10% מכך.

האיומים הללו גובלים בהפחדה מתוכננת שמיועדת לזרוע פאניקה ואיבוד עשתונות. בנסיבות אחרות, מי שעושה כן היה צריך להיחשד ולהיחקר לגבי רצון לזרוע אנדרלמוסיה ולשבש את חיי המדינה. לשמחתנו, כנראה שעדיין לא ניתן לעשות כן במדינה דמוקרטית. ייתכן שבעתיד הלא רחוק, אם מזימות נתניהו יתגשמו ובית המשפט העליון ישותק, הפרקליטות תפורק והמשטרה תעוקר מיכולותיה - תוכל הממשלה לעשות כן ליריביה הפוליטיים. אולי איננו כל כך רחוקים מהתגשמות מציאות כזו.

מנוף הפאניקה

בני גנץ (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)
בני גנץ (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

מה עושים עכשיו? מה שהיינו צריכים לעשות לפני חודשיים. לקיים בדיקות המוניות של קבוצות אוכלוסייה נבחרות, לפי מיון המבוסס על תחומי עיסוק, ועל פי חשיבותם של מגזרים שונים לאיזון הדרוש בין צורכי הכלכלה והחברה לבין היכולת לספק שירותים חיוניים, ובראש ובראשונה בתחום הבריאות. עלינו לזהות את החולים ולבודד אותם כדי לשמור עליהם ולהגן על סביבתם. וכן, עלינו להפסיק את ההסגר המטופש, לחדול מההגבלות המטריפות את דעתם של רבים, לאפשר לאנשים לנשום אוויר צח ולחזור למקומות העבודה, ולהחזיר את המדינה לקצב חיים נורמלי יותר. והעיקר: להפסיק להפחיד.

אני שומע את הדיבורים הבלתי פוסקים של המסבירים, הפרשנים והמומחים, ובעיקר את הצגות הערב החוזרות ונשנות של השחקן הראשי - ראש ממשלת המעבר - ואומר ללא היסוס: הם מיותרים, הם בלתי דרושים, והם לא מייצגים צורך אמיתי שהחברה הישראלית חייבת להתמודד איתו.

אווירת הפאניקה לא נולדה עם הקורונה. היא קיבלה ממדי ענק והפכה להיות מנוף רב־השפעה ככל שימי הקורונה התארכו, אך היא התחילה הרבה קודם לכן. אזכיר בקצרה את היסטריית הבלונים והעפיפונים מעל מרחבי הדרום. ברור שהם גרמו לחוסר נחת, פחדים ובהלה מסוימת בקרב תושבי הדרום. תפקיד המדינה והנהגתה היה להרגיע, לצמצם את מרחב האיום לממדים האמיתיים שלו ולתת לתושבים להבין שאין מדובר באיום אסטרטגי - לא על המדינה ולא על חייהם. אף אזרח בדרום לא נהרג מההתקפות הללו, אך כמות ההכרזות, האזהרות והבהלה שזרעו ראש הממשלה ודובריו עלולה הייתה ליצור רושם שמדובר כאן באסון לאומי קרוב. לא מניה ולא מקצתיה.

אך אין כאן שום מקריות. מדיניות ההפחדה היא מכשיר שלטוני. מסתבר שאפילו די יעיל. היא מסייעת לעורר באזרחים תחושת חירום, מעודדת תחושת סולידריות ומחזקת את הרצון להיאחז בהנהגה הקיימת, על אף חוסר יעילותה וכישלונותיה, ולא לקחת סיכון ולחפש הנהגה חדשה, פחות מוכרת, אולי פחות מנוסה. ובעיקר, אווירת החירום היא כלי יעיל ביותר כפלטפורמה למהלכים פוליטיים שלא היו אפשריים בלעדיה.

אינני מתכוון לבוא חשבון עם בני גנץ וגבי אשכנזי על מהלכם, שבעיניי הוא טעות טרגית. בהכירי אותם אני משוכנע שהם פעלו בתום לב (אומנם לב חלש). אין לי ספק כי הם הגיעו למסקנה שהדבר מתחייב, מתוך הרגשה (אומנם מוטעית, המעידה על היעדר כושר עמידה ונחישות המצופים ממי שרוצים לעמוד בראש ההנהגה הלאומית) שהם פועלים למען האינטרס של כלל הציבור. מה שאפשר להם לעשות את הדילוג המביך הזה היה אווירת החירום המלאכותית שנתניהו הצליח ליצור. היא הצדיקה את החלטתם - בראש ובראשונה בעיני עצמם - וגם בעיני חלק מהציבור שחי בתחושת מצור וחרדה.

לאן כל זה יוביל? אני חש שהסיפור טרם מוצה. הממשלה החדשה טרם קמה, ההסכמים עוד לא הושלמו, התפקידים עוד לא חולקו - והקורונה עוד לא הפכה לאסון בלתי נשלט. ביבי צריך ללכת הביתה, גנץ וגבי צריכים לשוב הביתה. והמוני בית ישראל, הבריאים, החזקים, מלאי האנרגיה והרצון - צריכים לחזור לעבודה.
 
[email protected]