יש לי אחות אשכנזייה. כן, קראתם נכון, אני תוניסאית וסורית, אבל אחותי הבכורה אשכנזייה. למעלה מזה, רוב בני משפחתה של אמה נספו במחנות ההשמדה בפולין הקרה והמנוכרת. לגבי הפרקטיקה, זה מאוד פשוט. לפני שנישא אבי לאמי, התחתן עם אחות בית חולים יפהפייה בשם חיה, בת ליוצאי פולין, ושניהם הביאו לעולם באהבה גדולה את אחותי חמדה (אני קוראת לה חמדת אבות). אף שעל פי הספרים היא אחותי למחצה, מעולם לא הרגשתי זאת. כשנולדתי היא הייתה כבר קורסיסטית באחת היחידות של צה"ל, ומכאן שפינקה את האחות הקטנה שנוספה לה פתאום בכל משכורתה הצבאית ובדמי הכיס שקיבלה מאמה ומאבינו. אני זוכרת שהייתה אמה (גרושתו של אבי) מגיעה במכונית האדומה שלה לאסוף אותי אל ביתם. אמי הייתה מוסרת אותי לידיה בשמחה, גרושה מול האישה הנוכחית, לא דבר של מה בכך, ובכל זאת - היו יחסי כבוד ואמון.

שמחתי לעבור לידיה של חיה, כי ידעתי שבשעות הבאות אתפנק עד כלות. שהיא וחמדה ייתנו לי כל מה שהוריי לא יכלו לתת: המון בגדים, צעצועים חדשים, בורגראנץ' (עד היום יש לי מין אהדה לא מוסברת לבורגראנץ', זו לא פרסומת סמויה, אבל אני בהחלט מבלה שם לבדי לפעמים) וקלטות וידיאו של "100 שירים ראשונים". חיבוקים ונשיקות אף פעם לא היו, את זה לקחתי מהוריי. כל מה שקשור למגע לא התחבר לי עם חמדה וחיה, אבל הייתה כל כך הרבה אהבת חינם לצד צ'ופרים חומריים, שלא נזקקתי לאף נשיקה.

בימים הללו, כשהייתי מגיעה אל ביתן, היה נדרש מחיה לדפוק בדלת לפחות ארבע או חמש פעמים. אמה של חיה, "מאמא" כך קראו לה, שאלה בכל דפיקה "מי זה? את בטוחה שאת הבת שלי? תגבירי את הקול!". אחר כך הייתה מביאה שרפרף קטן ועולה עליו, מצמידה את פניה אל העינית ובודקת שאכן כך הדבר, שבתה עומדת בדלת ולא חלילה הפיהרר. אני זוכרת את המגירות שם בבית, הן היו מפוצצות בכל טוב, בי נשבעתי שכשיבוא היום, אסיים את הגן ואת בית הספר ואוכל לעבוד, המגירות שלי ייראו בדיוק כך. מלאות בממתקים, שוקולדים, חטיפים והפתעות קטנות. "תאכלי", הפצירה בי מאמא, "תאכלי, זה בשבילך, קינדל'ה".

אחר כך, כששבעתי מההמבורגר ומהחטיפים, התיישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בציפי שביט אהובתי, לבושה בשמלת קצפת בצבעי ורוד וירוק, שרה לי על אמא אווזה, ואלו ילדיה, גי גע גע. לפני שנעצמו עיניי, משובע ורוגע, ניגשה אליי מאמא עם שקית צבעונית בידיה, ולחשה ביידיש, "יידע מיידל האט א ליאלקע אין אירע הענט" (לכל ילדה יש בובה ביד), והגישה לי את השקית. לא ידעתי מה היא אומרת, אבל ידעתי שזה טוב ואסור לי להירדם לפני שאפתח את זה. בכל ביקור כזה קיבלתי בובה אחרת מידה המצולקת והמקועקעת של האישה הטובה ההיא, סבתא של אחותי.

בכל פעם, טרם צפר לי אבי ממכוניתו הרעועה וידעתי שתם לו הביקור והגיע זמן חזרה למציאות, הניחה מאמא שטר בידיה של אחותי וציוותה עליה לקנות עוד ממתקים מלמטה, שכן אכלנו חלק מהם ואסור שיחסר, אסור שיתפנה מקום במגירה. אחותי עשתה כן ולא התווכחה. אז לא הבנתי מה המניע, אבל הבגרות, החיים והתופת שאינם חוסכים מאיתנו, גילו לי אותו.

***

בשבוע שעבר, 20 שנים לאחר שזו שנתנה לי בובות עם מלמלות הלכה לעולמה, התחילו לדבר על "סגר", "מצור", "בידוד". בהתחלה אנשים התייחסו לזה בהומור, חלק אף ניתבו את זה למטרותיהם הפוליטיות - "ביבי רק רוצה לדחות את המשפט", "זה הכל כדי לשים עלינו תוכנת מעקב", "זה בטח ניסוי ביולוגי" - וחלק, כמו בן זוגי, שגם הוא אשכנזי, טלפנו אליי ואמרו, "עוד מעט יתחיל בלגן, ניפגש בעוד שעה בסופר?". הגעתי אל הסופר מיד אחרי השידור שלי ברדיו, הוא כבר עמד סמוך לכספומט שעל ידו והוציא כסף. "כמה הוצאת?", קראתי מאחוריו, "זה נראה המון!".

"הכל בסדר", פסק ולא הוסיף עוד. אנשים טיילו בניחותא בסופר, מילאו צלופנים וממתקים לכבוד משלוחי המנות העתידיים. אפילו התלבטו בין טעמי לטוויסט ובין סלסילות הקשר למפוארות יותר. ורק גור העמיס בתוך עגלת סופר - שתוך כמה דקות הפכה לשתי עגלות - קופסאות שימורים, מוצרים יבשים, קטניות, שמן וכמה שישיות של מים. "גור, אתה מגזים!", נזפתי בו והבטתי מסביב. אנשים צחקקו סביבנו ואחד אפילו אמר, "או שיש לכם עשרה ילדים או שאתם רואים יותר מדי חדשות".
"יש לנו 14 ילדים, וזה לא עניינך", נתן בו גור מבט זועף של גברים. נורא הובכתי, אבל לא התערבתי. אפילו הבלטתי קצת את הבטן (לא שזה קשה) כדי ליצור מצג שווא של עוד הריון. ב־23:00, כשהכרוז הודיע כי הסופר עתיד להיסגר ויש להגיע אל הקופות, הצלחתי לעצור את האמוק של גור. אחזנו בשלוש עגלות, ובקושי היה אפשר לסחוב אותן, נראה היה כי גם גלגליהן תכף קורסים. "גור, איך נשלם על כל זה? יש פה משכורת!".

"רק תעזרי לי להעמיס על המסוע", אמר והמשיך. הוא הזיע, נראה מבולבל ומפוחד. רציתי לחבק אותו, להגיד לו שזו סתם חרדה, שבטח עוד יומיים זה יתחלף בחדשות אחרות וכשיגידו "קורונה", ידברו שוב על הבירה המקסיקנית ההיא, אבל משהו השתיק אותי, מה אם הוא צודק? אולי מוטב להקדים מזור למכה ושיעלה כמה שיעלה? את פניו של הקופאי לא אשכח. כשראה את עומס הדברים שהוא עתיד להעביר בקופה, חמש דקות לפני סיום משמרתו שהתחילה בצהריים, התחלפו צבעיו. "כל זה?", שאל. "אני מתנצלת", ביקשתי את סליחתו, השתעשעתי ברעיון לתת לו איזה שטר קטן כפיצוי על עוגמת הנפש, אבל זה סתם היה נובורישי ומתנשא, אז ויתרתי. אחרי חצי שעה סיים להעביר את כל הדברים. החשבון לקח הרבה פחות זמן - 2,200 שקל בעבור חרדות הקורונה של גור הרמן. העמסנו הכל במכונית, ברקע אמר השדר ברדיו כי ההחלטות על השבתת המשק הופכות למוחשיות יותר בשולחן הדיונים וכי נוספו 50 חולים  בימים האחרונים.

"מה נעשה אם יהיה בידוד?", שאלתי אותו. "אז תכתבי ספר, ואני אשלים סדרות", אמר. "אתה מפחד?", שאלתי. "בכל פעם, לפני הקטיושות, סבא וסבתא היו יוצאים אל הסופר וקונים מה שאפשר, עם מלחמה או בלי, בסוף נאכל את זה, נכון? אז שיהיה", אמר. כמובן, הרי הוא הרמן, וגם הם בדרך כזו או אחרת עברו תחת ידיו של הצורר, איך אעז להתווכח? ובכלל, מי החוצפן שיתלונן על מזווה ומקררים מלאים?

בלילה, אחרי המקלחת, כששכבתי במיטה מותשת מהיום שעבר, נזכרתי בסבתי, שלא עברה כל שואה אבל כן נסחבה עם ארבעה ילדים ביער כשברחה מסוריה ארצה, ואיכשהו, תמיד כשהגענו אל ביתה, בין שרק אני ואחותי ובין שכל 60 הנכדים שלה, המקרר היה מלא, המזווה היה גדוש, וגם בארונות למעלה היה אפשר למצוא אורז ושמן, שלא לדבר על מקרר הבשר הנוסף שיש בכל בית מזרחי (וגם בביתי הנוכחי, אף שאנחנו רק זוג). ואולי זה מושרש בנו, היהודים הנודדים והרעבים, הצורך למלא עד התפקעות כל מה שאפשר וככה לחוסר, יימח שמו ושם זכרו, לא יישאר מקום, גם אם הוא ממש ממש רוצה להיכנס.
אבוד לך, חוסר. כל עוד זה תלוי בנו, לא תבוא עוד בשערי מטבחנו.